מבוא

הספר הזה מנסה לתעד את סיפור החורש הישראלי באורח משכנע ומדויק. הקוראים יוכלו לגשת אליו כאל חיבור אקדמי שווה לכל נפש, מלווה בתיעוד, שעניינו ההיסטוריה של הסביבה בישראל. הוא יכול לשמש גם חקר מקרה בינלאומי מאלף, המציג את ההיסטוריה הייחודית של הניסוי והטעייה המאפיינים את מאמצי הייעור בארץ: עבר והווה. יש בו מידע למנהלי קרקעות, ליערנים ולאנשי סביבה המחפשים תובנות בתחום המאמצים הגלובליים הנעשים כיום כדי למנוע מאדמות צחיחות להפוך למדבריות, ומִנופים מידלדלים להיוותר שוממים. ככל ספר עיוני מהימן, חותר גם הספר הזה – אולי בכפייתיות מסוימת – לביסוס ראייתי, באמצעות מובאות ומראי מקומות.

אף על פי שהספר משופע בסיפורים – אחדים מהם טובים למדי – עיקר מטרתו היא לא לבדר אלא ליידע. עם זאת, קוראי ייווכחו עד מהרה כי חרף מאמצי להשתמש בגוף שלישי כדי לשוות לכתיבתי אופי אקדמי, היצירה הזאת הינה אישית מאוד. היערות בישראל קרובים ללבי, ואני מעורב אישית ב"סיפורם".

כילד שגדל בקרוליינה הצפונית, היער היה בשבילי לא רק קיצור דרך לבית הספר היסודי, אלא שער לממלכה קסומה, שבה, בינות לעלווה הרכה, ריחות האורנים ורחשי האדמה הנפלאים, ניתן דרור לדמיוני. כאן ציפה לי עולם טבעי, ועולם המציאות יכול היה להמתין. רק כעבור שנים ייוודע לי שהמחקר הפסיכולוגי מראה כי השהייה ביער מחדדת את הכושר המנטלי של ילדים. בסקרים שנערכו ברחבי העולם, מדווחים המשיבים כי השהייה תחת חופת עצי היער העשירה את תחושת רווחתם הרוחנית. כנער צעיר, הרבה לפני שלמדתי להתפעל מפלאי מנגנון העַצָּה המובילה מים ומינרלים מהשורשים לעלים, חשתי גם אני שעצים הם משהו מיוחד במינו.

להוציא שכיחותם של מחטניים, יערות ישראל שונים מאלה של ילדותי. הם זוכים לפחות משקעים; הם ניטעו לרוב בידי בני אדם; יש להם משמעות פוליטית. אבל מיום שהתרגלתי אל העצים האלה, יש להם בעיני קסם משלהם. אין זה צירוף מקרים שעם עלייתי ארצה, עיברתתי את שמי לאלון. החורש הישראלי מסמל בעיני, בין השאר, את הפוטנציאל הגלום באדם להטביע עקבות אקולוגיים בריאים יותר, ולחולל מפנה בתהליך המתמשך של הרס כדור הארץ.

למען האובייקטיביות, הקפדתי שלא להביא בספר גרסאות אישיות להתרחשויות מסוימות שאירעו לאחרונה בהיסטוריה של הייעור בישראל. אבל למען הגילוי הנאות עלי לציין שלמעלה משני עשורים אני עוקב מקרוב אחרי ההתרחשויות הללו. במידה מסוימת, כל עצי היער הוא הרחבה של ספרי הראשון,Pollution in a Promised Land   (זיהום בארץ המובטחת), ושל גרסתו העברית הסביבה בישראל, שסקרו את ההיסטוריה הסביבתית בישראל. הפרק השלישי בשני הספרים האלה התמקד בתולדות הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), התאגיד האחראי על עבודות הייעור בישראל.

כשכתבתי את הפרק, הייתי עדיין יושב ראש עמותת "אדם טבע ודין". באותה תקופה עתר הארגון לבג"צ נגד קק"ל, שנקטה לדעתנו בשיטות נטיעה פסולות. (מהלך המשפט מובא בפרק 8 של הספר הזה.) בשלב מסוים של תהליך הכתיבה נוכחתי שבלהט התביעה המשפטית, הצגתי את ה"משיבים" באור קריקטורי, כמנהגם של עורכי דין בתהליך משפטי. ואז הבנתי שנושא הייעור בישראל איננו דומה לסוגיות סביבתיות אחרות שהעסיקו אותי כ"כלב שמירה" חיצוני, המייצג אינטרס ציבורי. הדירקטוריון, המפקח על פעילות קק"ל, נבחר באורח דמוקרטי. התחוור לי שאם ברצוני להשפיע על ניהול שטחי החורש והמרחבים הפתוחים בישראל, מוטב לי להפשיל שרוולים ולתפוס מקום ליד שולחן מקבלי ההחלטות.

נסיבות אקראיות ותמרוּנים פוליטיים קלים אפשרו לי, למרבה המזל, לכהן כחבר נבחר בדירקטוריון הקרן הקיימת מאז שנת 2002. יו"ר הדירקטוריון דאז, יחיאל לקט, לא התלהב תחילה, בלשון המעטה, מהבחירה בי. הוא ראה בה ניסיון השתלטות עוינת של יריב, והכריז בפומבי על כוונתו לערער על תוצאות הבחירות. ידיד משותף התערב, והושיב את שנינו לשיחה על בעיות ייעור. לבסוף ציטטתי את אמירתו הפקחית של נשיא ארה"ב המנוח, לינדון ג'ונסון: "מוטב להחזיק אותו בפנים – שישתין החוצה, מאשר להשאיר אותו בחוץ שישתין פנימה". לקט החליט שמה שהיה – היה, הימר, ומינה אותי לעמוד בראש ועדת משנה חדשה לפיתוח בר-קיימא. על הוועדה הוטל לגבש טיוטת הצעה למדיניות חדשה בתחום דרכי הייעור. עד מהרה הפכנו לידידים. כעבור ארבע שנים מוניתי לעמוד בראש הוועדה לפיתוח קרקע של קק"ל, המפקחת על יישום המדיניות שגיבשנו.

למדתי רבות בתקופת מעורבותי בפעילות הקרן הקיימת. בעיקר למדתי להעריך את התבונה, התושייה והיושרה של יערני ישראל. אבל לאחר עשר שנים של חברות בדירקטוריון, שבמהלכן היו כל מעייני נתונים לייעור בישראל, גם הבנתי שחלקים רבים של התצרף שעסקתי בפענוחו, היו עדיין חסרים. נותרו שאלות חשובות שטרם קיבלתי עליהן תשובה. בעוד ששאלות רבות היו טכניות, אחרות השתייכו במישרין לתחום האתיקה הסביבתית ולסדרי עדיפות לאומיים. הגעתי למסקנה שמוטב לי לקחת פסק זמן ולהתמסר ביתר שיטתיות למחקר, חשיבה וכתיבה.

כל עצי היער הוא פרי ניסיוני לבחון את ההיסטוריה של היערות בישראל, את מצבם הנוכחי, ואת מגמת התפתחותם הרצויה בעתיד. ברצוני להאמין שהספר הזה יַקנה ידע, ויסייע לאלה המתעניינים בייעור, לאלה שנושא הסביבה בישראל יקר ללבם, או לאלה שסתם אוהבים עצים – לעצור לרגע ולחשוב. הספר הזה הוא במידת מה מעין "זום אין", תצלום תקריב על כתיבתי הקודמת, וכן גרסה מעודכנת בזכות היתרונות והנגישות שמקנה המבט מבפנים. שנת השבתון סיפקה לי די מרחב וריחוק להתעמקות בשאלה מה יכולה להיות משמעותו של הניסיון הישראלי לכדור הארץ, הזקוק להשקעה של יתר מאמץ כדי לשמר יערות קיימים ולנטוע חדשים. מבחינה זאת, הספר הוא גם מעין "זום אאוט", הרחבת זווית הראייה, ניסיון לראות באיזה מובן עשוי הניסיון הישראלי להיות רלוונטי בהקשר הגלובלי הרחב.

קיימת תמיד סכנה שמעורבות אישית רבה מדי בנושא עלולה לרכך ביקורתיות או לעמעם את בהירות הניתוח. בהיותי ער למכשלות הללו, ניסיתי להימנע מעודף נוסטלגיה וסלחנות. גם ללא העילה של הניתוח האקדמי, אני מאמין בביקורת בונה וב"אהבה קשוחה". עם זאת, דיווח הוגן פירושו מתן כבוד למי שראוי לו. אני מקווה שעושר הניואנסים שמקורם בהתבוננות מבפנים, יפצה את הקורא על פגמים בכתיבתי, הנובעים מקרבתי היתרה לנושא.

אם לחזור ליערות שתיארתי בשנת 1997 בספרי הסביבה בישראל, נראה לי שכללית התמונה הגדולה שהוצגה בו נותרה במידה רבה נכונה. אבל בחמש-עשרה השנים שחלפו מאז, קרו דברים רבים בישראל ובעולם כולו.

יתכן שיש נרטיבים אחרים על העצים בישראל, אבל אני מאמין שהספר הזה מגיש את התיאור המלא ביותר המבהיר כיצד נוצרו בארץ היערות שאין להם אח ודוגמא, ומה צריך להיעשות כדי שהם יהפכו לבני קיימא במלוא מובן המילה. הדיסאינפורמציה בכל הנוגע להיסטוריה של היערות בישראל ולדינאמיקה האקולוגית העכשווית, רבה למדי. אני מקווה שהספר הזה יעניק לקוראיו תיאור עובדתי מדויק ונגיש של הסיפור הייחודי הזה, יפריך תפיסות מוטעות, ויתרום לקיומו של דיון פורה בשאלת עתיד היערות.

מרגע ששקעתי בכתיבה, כשאני נתון במפורש להשפעת אווירת המחקר שאפפה אותי במרכז לשמירת הטבע באוניברסיטת סטנפורד, גיליתי שחשיבתי שלי על יערות צרה וחד ממדית. יערות מעניקים הרבה מעֵבר לנוף ציורי, צל נעים לפיקניקים בארץ שטופת שמש, ותחושת סיפוק אינטואיטיבית למראה שיקום נוף מדולדל ומאובק והפיכתו למרחב עצים ירוק. הם מעניקים שירותים חיוניים תומכי חיים.

כיום ברור לי שהיערות בישראל עודם בחזקת ניסוי גדול, ליתר דיוק – סידרה של ניסויים. דרכי הפעולה שננקטו כדי לבססם ולתחזקם אינן שגרתיות, ולרוב אינן שיטתיות. היערנים היו במקרים רבים בני מזל, או התברכו באינטואיציה נכונה. לעתים לא שפר מזלם והתוצאות היו אומללות. אך, בסופו של דבר, הצלחתו של כל מיזם מתמשך הכרוך בסיכון, תלויה בסוג השאלות שאנחנו ממשיכים לשאול, ובמידת פתיחותנו לתשובות ולפתרונות יצירתיים. עד עתה, מועטים הם המיזמים בתחום ניהול המשאבים הטבעיים בעולם המגלים אותה מידה של גמישות ופתיחות לרעיונות חדשים שמגלה הייעור בישראל.

ההיסטוריה של האבולוציה האנושית התחילה בין עצים, ואי אפשר לחשוב על עתיד בלעדיהם. אכן, השטחים המיוערים הטבעיים בעולם אינם מדולדלים כפי שהיו היערות בארץ ישראל של המאות הקודמות. עם זאת, מצבם כיום רחוק מלהיות טוב. יהיה צורך בהתערבות בינלאומית מסיבית כדי לעצור את בירוא היערות הגלובלי ולשקם את מרבית המשאבים הטבעיים הניתנים לשיקום. אבל כדי לשנות את המגמות העכשוויות ולקיים את שטחי החורש במצב בריא, חייב תהליך הייעור להתאפיין בגישה מדעית, בתבונה ובענווה. אני מקווה שסיפור היערות בישראל מספק לנו את הניסיון והרעיונות הנדרשים להגשמת המטרה הזאת.  

* פרופסור אלון טל- מייסד התנועה אדם טבע ודין, חבר בכיר בהנהלת הקק"ל. חוקר, מרצה, סופר. איש הגנת הסביבה.