סבתא שלי היא חור בגדר. כמו בסיפור ההוא על הגדר עם החורים שהשאירו המסמרים, מכירים?? איש אחד תקע מסמרים בגדר בכל פעם שנפגע ואז כשהוציא את כל המסמרים, הגדר הייתה מלאה בחורים, שאפילו הסליחה לא הצליחה לאחות.

סבתא שלי היא חור. חור גדול.

היא הייתה כל כך יפה. פנים מושלמות היו לה. אף סולד קטן שהעיראקים נהגו לכנות "ק'אצ'מה", כמו של אמא שלי, גם אני ירשתי את האף הזה ממנה. ככה זיהו אותי בכל מקום, זה היה כמו חותם, "ווויייי ק'אצ'מה כמו אמא שלה, כמו סבתא שלה"

היו לה גם עצמות לחיים גבוהות, עור צח כשלג ואף לא קמט אחד. עד יומה האחרון כמעט ולא היו לה קמטים והיא הייתה בת 69 במותה.

חשבתי שלא אבכה כשתמות, שלא יכאב לי בכלל וכל כך כאב לי וכל כך בכיתי.

חשבתי שהיא בכלל לא יודעת את שמי, כי מעולם לא קראה לי בשמי, שהיא לא יודעת לחבק, או לאהוב כי לא חיבקה אותי מעולם ובכלל לא ידעתי אם אהבה אותי. הייתי רצה תמיד לסבא. רק לסבא. סבתא הייתה רחוקה רחוקה רחוקה, מרחק נגיעה.

היא נזפה בי. יותר מפעם אחת וקולה הנוזף נצרב בי ומעולם לא התלוותה אליו נימה רכה של סבתא אל נכדה.

וכמה שהיא הייתה יפה כל כך יפה וכל כך חזקה, ניצבת זקופת קומה, כגזע אלון, וכך נשברה בבת אחת, במכת סופה אחת. נשברה ולא קמה עוד.

הסכרת "אכלה אותה", כולם אמרו. אבל זאת לא הייתה הסכרת, זאת היא. היא פשוט לא נלחמה, היא לא רצתה. היא נתנה למחלה לנצח אותה. האישה היפה והחזקה נכנעה למחלה.

היא לא חיבקה אותי מעולם, לא נשקה לי, "ככה היא", אמא אמרה, "גם איתנו ככה היא הייתה", אבל אני לא השלמתי עם זה.

את המתנות הכי יפות היא נתנה לנו, לא סבא שלי. סבתא. סבתא חסכה כסף כדי לתת לנו את המתנות הכי יפות.

היא הכינה את ה"לאפות" הכי הכי טעימות, הכי אהבתי מצה רטובה עם גבינה לבנה ותות שדה עם סוכר מלמעלה. מעדן. מי שלא מאמין שינסה וה"טרשי" - החמוצים העיראקים, הכי הכי טעימים במחוז כולו. תמיד הכינה צנצנות, צנצנות שניקח הביתה, אבל הכי הכי הרבה אני זוכרת את הריח של ה"רז בחליב" שהכינה. כשאני מריחה "רז בחליב" אני חושבת עליה, על הסבתא היפה שלי שמעולם לא ידעה כמה אני אוהבת אותה. את ה"ריז בחליב" ( אורז מבושל

בחלב) היא הייתה מכינה עם הרבה הרבה חלב, קוביית חמאה, מי וורדים וקינמון וכל הבית היה מריח מהקינמון וממי הוורדים שקנינו במיוחד בעיר העתיקה.

כל כך הרבה פעמים היא הכינה את דייסת האורז הזאת שלה, עד שלא יכולתי לסבול אותה. לא סבלתי את הריח הזה של מי הוורדים והקינמון והאורז המבושל עם חלב ובכלל לא הבנתי שככה היא אוהבת, שככה היא מחבקת ומנשקת, עם צלחת של אורז מבושל היטב היטב עם חלב, מי ורדים וקינמון.

היא נפטרה כשהייתי בהריון, שי הייתה בדרך וגרנו בקיבוץ ההוא מול כנרת, בחדר עם החור בקיר וכשישבתי תחת עץ הקרמבולה עם הכלבה שהייתה לי חברה והיו לה עין אחת כחולה ועין אחת שחורה, היא נפרדה מכולם.

כולם נפרדו מסבתא שלי, היא ידעה שסופה קרב ורק אני לא הספקתי להגיע, לא הספקתי להגיד לה שאני יודעת שהיא אהבה אותי ושגם אני אוהבת אותה.

הרבה פעמים אני חולמת עליה, זקופה ויפה.

הילדים שלי שגדלו ליד סיר האורז והחלב של אמא שלי, אוהבים את ה"רז בחליב"

שהיא מכינה להם והם כל הזמן מבקשים ממני שאכין להם דייסה כזו, כמו שאמא שלי מכינה, כמו שסבתא שלי הכינה.

ובכל פעם שאני מכינה וכל הבית מתמלא בריח הזה של סבתא שלי, אני מגישה להם צלחת מלאה אהבה ומקבלת את כל הנשיקות שאני לא נתתי לה, כשהיא הכינה לי את הדייסה.