שמשייה / איתי זכאי

לִפְנֵי שֶׁנוֹעַדְתִּי לְעַצֵּב בַּרְזֶל, לְנַפֵּחַ זְכוּכִית

וְלִפְנֵי שֶׁאָמַדְתִּי זָהָב מֵאֲחוֹרֵי עֲדָשָׁה

לִפְנֵי שֶׁבִּקַּשְׁתִּי: הָבִיאוּ לִי קוֹרָה, אֲגַרְטָל, מַטְבֵּעַ

לִפְנֵי כָּל אֵלּוּ ...

אָז נָשְׁבָה רוּחַ, הַחַיִּים נָשְׁמוּ,

וְאֵלּוּ כָּל הַתְּנוּעוֹת שֶׁנִּרְשְׁמוּ בַּנּוֹף.

לָכֵן יֵשׁ לִי הַצֹּרֶךְ לְהוֹדוֹת עַל כָּךְ

שֶׁתָּמִיד מָצָאתִי אֶת עַצְמִי בַּמְּקוֹמוֹת הַמְּרֹהָטִים כְּבָר.

אֵיפֹה  שֶׁאֵין צַיָּרֵי נוֹף טִבְעִי,

שֶׁלָּרֹב מַצִּיגִים תִּעוּד פָּרוּעַ שֶׁלּוֹ, כְּאִלּוּ רָצוּ לוֹמַר שֶׁאֵין בּוֹ דַּי.

אוֹ חַוָּאִים, שֶׁבַּעֲבוֹדַת כַּפַּיִם נִמְנָעִים מִמֶּנּוֹ.

הַרְבֵּה יוֹתֵר מֵיטִיבָה עִמִּי הַשְּׁהִיָּה

בֵּין הַחֲפָצִים מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

לִיצֹר בְּלִי נַחַת

אֵין רֹגַע אַחֵר מִזֶּה.

בֵּין חֶפְצֵי הַטֶּבַע הָיִיתִי אוֹבֵד, וְאַף מֵעֵבֶר לְכָךְ. מָלֵא מִדַּי

בִּרְצוֹנוֹת מְבִישִׁים,

הָיִיתִי מוֹצֵא אֶת עַצְמִי עַל עָנָף עָבֶה

וְיוֹרֵד מֵהַגֶּזַע

וְיוֹרֵד עַל שְׁבִיל לֹא מְסֻמָּן,

מִבְּלִי שֶׁאוּכַל לְהַשִּׁיל אוֹתָם.

אֲבָל כָּאן אֲנִי נִמְצָא בֵּין כֵּלִים, שֶׁגַּם אִם נִשְׁאֲרוּ לְרֶגַע בַּמְּגִירָה,

הַשִּׁמּוּשׁ בָּהֶם לֹא פּוֹחֵת. - קְעָרָה    

לְדַבֵּר עַל הָרָעָב הַזֶּה שֶׁיַּגִּיעַ. שִׁמְשִׁיָּה הִיא

מִינִיאָטוּרָה מְטַהֶרֶת, שֶׁכּוֹלֵאת -

אִם מַבִּיטִים בָּהּ מִקָּרוֹב -

מֶרְחַקִּים טִבְעִיִּים גְּדוֹלִים מִדַּי,

כְּמוֹ זֶה מֵהַשֶּׁמֶשׁ. אִם הִנְנִי אָטוּם

מִכְּדֵי לְהַכִּיר בְּכָךְ

אָז הַכֹּל יִפָּתַּח עֲבוּרִי בַּאֲדִיבוּת

הַחַלּוֹן. וָעוֹד.

בֵּינֵיהֶם אֲנִי יָכוֹל לְהִתְבַּטֵּל

וּבְיֶתֶר קַלּוּת

לִפְנוֹת מֵעָלַי אִי-נַחַת

רוֹתֵחַ,

שֶׁהִצְטַנֵּן

בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁנִּשְׁפָּךְ לְתַבְנִית

הַתַּנּוּר, הַמְּנוֹרָה