עיר עתיקה/ ראובן שבת
זה לא סיפור על רומנטיקה, זה לא סיפור על אהבה. זה סיפור על חלום הנחלק לשלושה חלקים. במרכזו, עיר עתיקה, שהיא הוואנה, או אולי סמטאותיה של חיפה בחלק הישן יותר של העיר. רחובות קטנים ותלולים, בתים ישנים שצבע קירותהם מתקלף, נמל ישן. ובחלק מהחלום השעה היא שעת לילה מאוחרת ובכל זאת יש אור שהוא עירוב קסום אבל גם מסתורי של צהוב ולבן, ואני עולה איתך במדרגות בגון בזלת , כל מדרגה שלישית מפוסקת באמצעה, ומציגה פנים קמוטות של אבן, ואת לובשת שמלה שחורה, ומקצה אחד של כתפך לקצה הכתף השניה כעין עיגול חצוי ובו נחשף עור השנהב של צווארך, ועל השמלה, פה ושם, פרחים לבנים ארוכי כותרת מתוכן משתקפות כעין דמויות מצוירות, פיות הקסם של ילדותנו אולי. מבען טוב אך לא תמים. מכיוון ירכך משתפלים כלפי מטה קפלים ושובלים המגיעים עד כפות הרגליים, שלוש בכל צד, והם מרפרפים קלות על מדרגות האבן בעת שאנו מגיעים לבסוף חבוקים לשער נחושת ,מעוטר ומסולסל בכל מיני קישוטים, ושני ברושים ארוכים מגינים על המקום, כופפים את גבהות פדחתם הזקורה ,צפופת העלים, כלפי מטה. ואנו מתבוננים בהם יראים, ומבעד ענפיו הדקים של אחד מהם בוזק פתאום אור צהוב עלינו
אנו רואים לתדהמתנו-מצבות קטנות בגון אפור, ישנות ושבורות בחלקן, ועירוב של אותיות לטיניות ויווניות עליהם.
האם "עיר עתיקה", היא חיקוי, חלום, מציאות, תעתוע שווא, הרף רגע של דמיון, קצהו של מעיין יבש או אשד מים שמבקש להתפרץ. לאו. זוהי אהבה ללא שיעור או עוררין.
