תלוי/ דניאל חקלאי
יש כאן בחורה אחת שצריך לספר עליה. וגם עליי. היא רואה אותי ואומרת לי תחייך. תהיה אתי. תדבר אליי. תשדר לי שטוב לך אתי. תקשיב לי. בעיקר תקשיב לי ותחייך. היא מנסה להיות נחמדה. לחרמן אותי. לנשק אותי, למצוץ לי. לדבר אתי על ספרות וקולנוע. על תיאטרון ועל רגשות גם. אני לא מקשיב לה. אני עסוק בלקרוא את אורלי קסטל-בלום, בלעבוד, בללכת לשירותים ולקרוא שם עיתון ולברוח ממנה. היא דורשת ממני לשתף אותה ברגשות שלי. במחשבות שלי. היא דורשת שאני אקשיב לה. שאני אשמע את מה שיש לה על הלב. ושאני אחייך. שאני אשדר לה שטוב לי אתה. אלו שני הדברים העיקריים שהיא רוצה. שני הדברים העיקריים שיגרמו, לדבריה, לבחורה חסרת-ביטחון כמוה להרגיש טוב:
1. הקשבה.
2. שדר שאני נהנה אתה. יהיה לה נעים, היא אומרת, שאני מחייך כשהיא בסביבה. היא אוהבת את החיוך שלי. היא טוענת שהוא מקסים למרות שבחיים לא חייכתי אליה מלבד בלילה הראשון כשרציתי (והצלחתי) לזיין אותה. והיא הכי אוהבת שאני מקשיב לה. כל-כך טוב לנו ביחד, היא אומרת, כשאתה מקשיב לי וכשאתה מחייך אליי. אבל אני לא מקשיב לה ולא מחייך אליה. אני שוב ושוב בורח לשירותים עם ספר/לים עם ספר/ לחברים בלי ספר/לפאב כדי לשתות אלכוהול וקפה. אני לא מקשיב לה בכלל וגם לא מחייך. פתאום היא אומרת: זה גם בשבילך. אתה הרי לא נראה כל-כך טוב, היא אומרת. וחיוור. חיוור מאוד. אז תחייך. תרגיש יותר טוב. זה יהיה לשנינו נעים אם תחייך אליי. היא רואה שאני לא מגיב. היא לוקחת את הפנים שלי בידיים שלה. יותר נכון אוחזת. כן זו המלה. אוחזת. באזור הלחיים שליד הפה. זאת אומרת שתי ידיים שלה (איזה שלוש אצבעות מכל יד) אוחזות לי באזור הזה שבין הלחיים לבין הפה. קצת מעליו. והיא מותחת את העור שלי כדי שאני אחייך. הפה שלי באמת מחייך. יופי היא אומרת. הנה, ככה כבר יותר טוב. והיא ממשיכה למתוח לי את הפנים. הפנים שלי נמתחות. והיא ממשיכה. הפנים שלי נמתחות יותר. עכשיו ברור שהלחיים שלי תופסות נפח עצום של קרוב למטר. הלחיים מתוחות מאוד. אפשר לומר שעור הפנים תופס נפח משמעותי מהחדר. היא ממשיכה למתוח את הפנים שלי ומבקשת שאני אגיד משהו. אני לא רוצה להגיד כלום. אני לא יכול להגיד כלום, גם אילו הייתי רוצה. מבחינה פיזית-כי הפנים שלי מתוחות. מבחינה נפשית-כי אני לא רוצה. אני לא אומר כלום. היא מתעצבנת. היא מותחת לי את הפנים עוד יותר. עכשיו הפנים שלי מתוחות באמת על-פני שלושת-רבעי חדר. בקושי רואים לי את הגוף, לפי מה שאני רואה בראי שנמצא מול הפנים המתוחות/ רחבות שלי. היא תולה לי את שני חלקי עור הפנים (מימין ומשמאל ליד האוזניים) על שני ווים שנמצאים בשני הקירות (וו אחד ליד התמונה של ג'יימס דין בקיר המערבי של החדר והוו השני ליד תמונת הקומיקס של רוי ליכטנשטיין בקיר המזרחי של החדר). הגוף שלי נותר תלוי באוויר. אני מנסה לנופף בידיים. גם ברגליים. הפנים שלי מתוחות בקוטר של נניח שלושה מטרים. הפה שלי מגיע מג'יימס דין עד לציור הקומיקס של רוי ליכטנשטיין (לאורך כל החדר). הסנטר שלי נוגע בקומקפט דיסק. הבחורה יוצאת מהחדר. מהבית. יד אחת שלי מנסה להדליק את הטלביזיה (שנמצאת ליד הקומקפט דיסק). היד השנייה מתקרבת לשולחן שנמצא בערך שניים וחצי מטרים מהטלביזיה. אני לוקח משם ספר ומתחיל לקרוא. סיפורים בלתי-רצוניים של אורלי קסטל-בלום. אני מתחיל להרגיש עצמאי. בפעם הראשונה בחיים שלי אני מתחיל להרגיש עצמאי. ומשמעותי. אני מתחיל להרגיש שאני מתחיל לתפוס נפח משמעותי בעולם. משהו כמו שלושה מטרים בערך מאוזן לאוזן. זה נפח משמעותי פר בן-אדם. עכשיו יש טלפון. הוא מצלצל פתאום. הוא נמצא בחדר השני ואני מושיט את רגלי הימנית ולוקח אותו. אחר-כך הלילה יורד. אני רעב ולכן אני מושיט את רגלי השנייה, השמאלית לכיוון המטבח. התמתחות קלה ודלת המקרר נפתחת. אני אוכל לחם עם עגבנייה וגבינה צהובה. אני שבע. ככה עוברים כמה ימים. אחר-כך האוכל מתחיל להיגמר. לא תמיד אני מצליח להושיט את הרגל ולענות בזמן לטלפון. גם לא מדובר בשיחות מחברים או מבני המשפחה. מדובר יותר בשיחות מקצועיות: חברת החשמל תוהה למה לא שילמתי את החשבון בחודשים האחרונים. חברת הגז כנ"ל. גם העירייה מנתקת את המים ושירותי הביוב. לא שילמתי את הארנונה. בעל הבית מתקשר להודיע לי שאני אמור להתפנות. מהעבודה מפטרים אותי טלפונית. אני מנסה לומר לכולם שאני תלוי באמצעות הלחיים (ליד האוזניים)בין שני ווים על שני קירות. הם לא מבינים אותי. הם לא יכולים להבין אותי כי אני לא יכול לדבר. האוכל אוזל. הוא נגמר אחרי שלושה חודשים. גם במזווה אין כלום. עוגיות. שוקולד. הכל אזל. אני מתחיל להיות רעב מאוד. אני מתחיל לאכול את עצמי: ידיים, בטן, לב, לבלב, כבד קצוץ בחתיכות. אחר-כך רגליים וגב ואברי מין. אני די מסריח אבל אני אוכל את זה כדי להתחזק. כדי להחזיק מעמד. אחר-כך נותר רק הראש שלי תלוי בין שני ווים. גם הצוואר. אותו אני לא מצליח לאכול. הראש והצוואר מתנדנדים בין שני הווים. אין עוד טלפונים בשבועות האחרונים, כי הטלפון נותק. לא שילמתי את החשבון. הבית מטונף. יש ג'וקים. יש לכלוך מצטבר. על התקרה יש עכבישים ענקיים. עכביש אחד אוכל לי את הצוואר. זה כנראה טעים לו מפני שהוא מזמין כמה חברים-עכבישים שלו והם אוכלים לי את המצח, את השערות, את האף, את הלחיים ואת הפה המתוח. בסוף נותרות רק שתי אוזניים: אחת מחוברת לוו מימין שתלוי על הקיר המזרחי (ליד תמונת הקומיקס של רוי ליכטנשטיין). השנייה מחוברת לוו השני שנמצא משמאל ליד התמונה (המאובקת) של ג''ימס דין בקיר המערבי. אחר-כך אני מתחיל להתרבות: האוזניים שלי מכפילות את עצמן: ארבע, שמונה, שש-עשרה, שלושים ושתיים אוזניים. כשאני מגיע לארבע-מאות אלף ומשהו אוזניים אני מצליח לרדת מהווים והולך לבחורה שתלתה אותי. עכשיו אני יכול להקשיב לה. אבל כשאני בא אליה הביתה אני רואה דרך החלון שהיא מזדיינת עם מישהו אחר