היהודי השורד

על ספרו של מיקי וייס – "לסחור ברוח", הוצאת תבונה, 235 עמ'

הגיבור הראשי של "לסחור ברוח" הוא דניאל קסטרו, יהודי ספרדי המתגורר באמסטרדם שבהולנד, שמצליח לא רק לשרוד בתוך העולם הנוצרי העוין, אלא אף לעשות הון מטיפשותם של הסובבים אותו. הספר מתחיל בתיאור מצוקה שפקדה אותו – בשל אסון ימי הוא ירד מנכסיו (נכסים שהשיג באמצעות קבלת מידע שנתן לו עדיפות בבורסה), ובדיוק ברגע השפל, כשממש לא היה לו מושג איך ישלם את חובו למלווים היהודים – פונה אליו הבישוף של אמסטרדם, יוהאן דה מול ומציע לכסות את חובו בתנאי שינצל את הטוליפמאניה (הבהלה לבצלי צבעונים) שפקדה את אמסטרדם, ויערוך מכירה פומבית של טוליפים יקרי ערך. הכסף שנאסף במכירה הפומבית היה גדול פי חמישה מהחוב החדש של קסטרו לבישוף. הבישוף השתמש בתכסיס - שלא מן התבונה לגלות אותו ברשימה זאת כדי לא למנוע הנאה מהקורא - והתכסיס הזה עלול היה לגרום למאסרו של קסטרו, ואפילו לגזר-דין מוות, שהיה מבוצע באותם ימים על ידי הטבעת הנידון במימי נהר האמסטל.

קסטרו מצליח להערים על הבישוף ועל בריונים אפלים הסוחטים אותו ואת אהובתו הקתולית, הנדריקה, ומצליח לברוח מהולנד לניו-אמסטרדם, הלא היא העיר שלימים יקראו לה ניו-יורק. מסתבר שכל הנכלולים של הבישוף בתחום מכירת הטוליפים לא נועדו אלא כדי להשיג סכום אדיר של כסף שיאפשר לו חיי נצח – הכיצד? הוא ישלם לצייר הגאוני רמברנדט ואן ריין שיצייר שני דיוקנאות שלו: האחד בבגדי תפארתו כבישוף, והשני כאיש שידע סבל מלידתו ועד תום נעוריו. שוב, לא כדאי לפרט כדי לא לגזול את ההנאה מהקוראים.

עם מותו של הבישוף חוזר קסטרו (שעשה חיל גם באמריקה) עם הנדריקה ובנו, שנולד לו שם בינתיים, להולנד, והוא גם זוכה לנקום באיש שהתנכל לו, להנדריקה, באיש שאף רצח את העגלון המסור שלו.

בין הגיבורים של הספר נמצא את הצייר רמברנדט ואישתו סאסקיה, ויש בו גם סקירה מעניינת של אופן הציור של יצירותיו המפורסמות.

אגב, המחבר טרח לשבץ בספר ציורים רבים בני המאה ה – 17, ביניהם גם צילומים מיצירותיו של רמברנדט. חבל שלא נוספו על תמונות אלו גם קצת פרטים מזהים.

הספר מעניין, ובמקומות רבים מותח למדיי. התחושה המיידית היא שהסופר השקיע עבודת נמלים בתחקירים על ההווי והגיבורים העיקריים של המאה ה 17 בהולנד ובניו-אמסטרדם. הבעיה היא שהסופר מעמיס על הקורא גודש של מידע, שלא ברור אם תמיד הוא הכרחי על פי מהלך העלילה. לעיתים משובצים בעלילה איזכורים של שמות אישים שונים ואיזכור קורותיהם למען מה שנראה לי כקישוט גרידא. למשל, אישים כמו מנשה בן-ישראל (עמ' 33), איקארוס (עמ' 52), משפחת מדיצ'י (עמ' 131), אדריאן ואן דר דונק, שלמד אצל רנה דקרט והוא בקיא בפילוסופיה היוונית והרומית (עמ' 209-208), מקיאוולי (עמ' 226) ועוד.

הידע הרב של הסופר בהווי של אותם ימים גורם לו להביא פרוטרוט כמעט על כל דבר: המנות בארוחות (עמ' 34, 39, 95), הלבוש (עמ' 79), תכונותיו של הבונה שבפרוותיו סחר קסטרו באמריקה (עמ' 168), סיפורו של נהר האדסון (עמ' 181). לעיתים כדי להביא בפני הקורא פירוט מן המין הזה הסופר שם אותו בפיו של אחד הגיבורים. למשל, יאן, העגלון המסור של קסטרו בקיא בגבינות היוקרתיות שמייצרים באלקמאר (עמ' 139), ולא רק זאת, הוא יודע את ההיסטוריה של לבוש הנשים בעיר זאת, את הסיבות ללבוש זה, ואף נוקב בתאריך (עמ' 140). בסוף הספר מסתבר שיאן (עגלון בן המאה ה-17) שולח לקסטרו שתי איגרות בכתב-ידו, ובהן סוד נורא (עמ' 217 ואילך). לא ברור לי מדוע בספח לספר (המתארע 370 שנה אחרי עלילתו של קסטרו) היה צורך באיזכור בילויים של שלושת העשירים מארצות הברית – ג'ון, ביל וריי – במקום מגוריו של מקיאוולי.

אני מניח שלא קל לוותר על שפע של מידע אותו קולט סופר במשך מסע המחקר הארוך והמפרך. כל פרט שנדלה מתוך הספרים הרבים ומוצגי הארכיונים השונים – הופכים להיות יקרים, כמעט "משפחתיים". לא פשוט לוותר על מידע שהושג ביזע ודמעות. הקורא חש שהסופר כמעט נטמע אל תוך האווירה וההווי של המאה ה-17 בהולנד. יחד עם זאת, אני משוכנע שהסופר היה מיטיב עם הספר אילו ויתר מעט על ידענותו שבאמת חובקת עולם.

אני קורא ביקורתי מאוד, כפי שניתן להתרשם מדבריי לעיל, יחד עם זאת, אני מודה בשמחה שנסחפתי בעלילת הספר, מצאתי אותו מהנה ומחכים.