מתמודדים עם עם רצח האב: לידת הדת/ רוני נאור

עיונו הפילוסופי של פרויד בלידת הדת והאל מעלה הסבר אפשרי למקור הדת ולמקור הדחפים שבבסיסה. פרויד תיאר רצח-אב, שהתחולל בשבט קדום, "בו נטועה ראשיתם של דברים רבים כל כך - של המוסדות החברתיים, ההגבלות המוסריות והדת"[1]. לטענתו, האשמה והשנאה העצמית על רצח האב הקדמון לא התפוגגו לעולם; הן נצרבו בנפש העמים. "הדת נתבססה על תודעת האשמה ועל החרטה עליה, והמוסריות נתכוננה במקצת על צרכיה של חברה זו ובמקצת על מעשי הכפרה שמחייבת תודעת האשמה"[2]. את התיאוריה שלו באשר להתפתחות הדת ביסס פרויד על ממצאי מחקרים שבוצעו בקרב שבטי הטוטם שנשתמרו ביבשת אוסטרליה[3] ועל תופעות פסיכולוגיות אותן חקר בעצמו. התיאוריה מסבירה מדוע רצחו הבנים את האב; כיצד הפכה תודעת האשמה לבסיס אמוני משמעותי ומרכזי כל כך ועם זאת לא מודע; וכיצד הפכה הנצחת זיכרון האב לדת[4].
            אליבא דפרויד יכולה שיטת הטוטם להיחשב ניסיון ראשון ליצירת דת, וחוקרים רבים הכירו בכך שהטוטמיזם היה שלב קדום וקבוע בהתפתחות כל התרבויות. כמו כן האמין פרויד, כי היבטים בטוטמיזם, כגון איסורי הטאבו, מבטאים צרכים נפשיים. לכן, דיונו בלידת הדת מורכב בעיקרו מניתוח היבטים אלה. זאת, על מנת לספק הסבר פילוסופי-פסיכולוגי לצרכים הנפשיים אותם תכונות הדת מבטאות[5].

            טוטם... הוא עצם גשמי, שהפרא נוהג בו יראת כבוד שבאמונה תפלה, משום
            שהוא מאמין, שזיקה מיוחדת קיימת בינו ובין עצם מאותו סוג. הקשר בין
            האדם והטוטם שלו הוא קשר גומלין: הטוטם מגן על האדם, והאדם מגלה
            יראת כבוד כלפי הטוטם בדרכים שונות, כגון שאין הוא ממית אותו אם הוא
            חיה, ושאין הוא קוטפו אם הוא צמח[6].

הטוטם מתפקד, לפי פרויד, כתחליף לאב שבט קדמון קנאי ואַלים, ששמר לעצמו את כל הנשים ושלט בכל המשאבים בשבט. שאר הבנים בשבט ביקשו להידמות לאב, אך איש מהם לא היה יכול ורשאי להגיע לעצמתו המושלמת, ומבחינתם - האידיאלית. חוסר היכולת להידמות לאב יצר בבנים רגשות מִרמור ושנאה כלפיו. זו הסיבה לכך שבשלב מסוים התאגדו הבנים הממורמרים, רצחו אותו ואכלו אותו. כך נולדה השיטה הטוטמית, לפי פרויד, מתוך תסביך אדיפוס[7]. שתי משאלותיו הלא מודעות של אדיפוס הן שני מעשים, שמאיימים על הסדר החברתי, ולכן הוגדרו כאסורים, כחטאים: רצח האב וקיום יחסי מין עם האם. לדידו של פרויד, הדחפים, האגרסיות והאשמה, שעלו עם רצח האב הקדמון, לא נמחקו מהלא מודע האנושי ועוברים בתורשה, תוך הדחקתם. כך הם מתעוררים מחדש בגיל מסוים אצל כל ילד[8], כשהוא לומד להדחיקם שוב, או שהם באים לידי ביטוי בהתפרצויות שונות[9].
            עוד בחייו זכה, לפי פרויד, האב הקדמון ליחס דו ערכי מצד הבנים, שיצר קונפליקט נפשי לא מודע[10]: מחד, נתפש כדמות אהובה, נערצת, מעוררת כבוד וקנאה. מאידך, נתפש כדמות שנואה (עד רצח), מעוררת פחד וכתוצאה מכך מִרמור. רגשות ההערצה שחשו הבנים כלפי האב והרצון לאמץ את סגולותיו לצרכי הגנה וביטחון, הם ההסבר לעצם אכילתו לאחר הרצח: "במעשה האכילה הגיעו עכשיו לידי הזדהות עמו, וכל אחד מהם סיגל לעצמו חלק מעוז גבורתו"[11].
            הצורך בהנצחת זיכרון האב עלה מתוך חרטה על מעשה הרצח ותודעת האשמה, שהגיעה בעקבותיה. עול רגשות האשמה, שחשו הבנים, יצר מצב בו האב הנרצח הפך, מבחינתם, חזק ומשמעותי יותר במותו משהיה בחייו. לכן, על מנת לגאול עצמם מעול האשמה ולכפר על חטאם, הכריזו הבנים, "על הריגת תחליף האב, הוא הטוטם, כעל מעשה אסור, וויתרו על פירותיו של המעשה, על ידי שאסרו על עצמם את הנשים. מתוך תודעת האשמה של הבן יצרו את שני הטאבו היסודיים של הטוטמיזם, שמטעם זה עצמו הקבילו בהכרח לשתי המשאלות המודחקות של תסביך אדיפוס"[12].
            למרות הטאבו, כאמור, הקונפליקט הדו ערכי של תסביך האב המשיך גם לאחר רציחתו. הבנים כוננו חג זיכרון, סעודת טוטם, אליה התייחס פרויד כאל החג הראשון של האנושות וכאל זיכרון למעשה הנפשע. זהו ביטוי לניסיון לפתור את הקונפליקט הדו ערכי, במסגרת פרקטיקה ששימשה מעין הסכם מגדיר למערכת היחסים בין האב ובניו: האב (או, ליתר דיוק, תחליפו, הטוטם) יעניק לבניו מחסה, סעד, ישועה וחמלה. הבנים, מנגד, התחייבו שלא לשוב ולעשות לו את המעשה הנורא, מעשה הרצח.
             יחד עם זאת, כפי שתיאר פרויד, רק במסגרת סעודת הטוטם מתבטלים איסורי הטאבו, וכל בני השבט[13] משתתפים בהריגת חיית הטוטם, אכילתה (מתוך רצון להידמות לאב הנערץ), קינה על מותה ומעבר להילולה, תוך התרת כבלי הדחפים וקריאה לסיפוקם. כך מייצגת סעודת הטוטם את דו הערכיות, האופפת את תסביך האב, או תסביך אדיפוס: שנאה יחד עם אהבה וניסיונות פיוס; חזרה כפייתית על פעולת הרצח יחד עם הטאבו האוסר על רצח האב, או תחליף האב, חיית הטוטם; חגיגת שמחה לזכר הניצחון על האב יחד עם אבל וקינה על מותו; והפחד מסכנה או אסון יחד עם ביטחון בקניין סגולות האב, על ידי אכילת חיית הטוטם המייצגת אותו. קיום האב גם לאחר מותו נדרש, כדי

            לתקן את פגמיה ואת נזקיה של התרבות, לפצות על הייסורים שבני האדם
            גורמים זה לזה בחייהם המשותפים, להשגיח על קיום מצוות התרבות, שבני
            האדם ממלאים אחריהן בצורה פגומה כל כך. למצוות אלה מייחסים בני
            האדם מוצא אלוהי, ובכך הן מורמות אל מעל לחברה האנושית... כך
            מתהווה אוצר של דימויים, שנולד מתוך הצורך להקל על האדם לשאת את
            חוסר הישע שלו[14].

מעשה הרצח מסמל את הפגיעה בסדר החברתי, או את הפרתו. בעקבות המעשה, נוצר צורך בשליט חלופי, שיִשא בעול האחריות להתנהגות הבנים ולמצבם המייסר: אחרי הרצח, סבלו הבנים מעול האשמה והחמלה על גורלו הטרגי של האב ופחדו מעונש. בו זמנית, הביא הניצחון על האב, למצב בעל ערך קתרטי, בו יכלו הבנים סוף-סוף לספק את צרכיהם, לפרוק אגרסיות וליהנות משחרור הדחפים. נוצר מצב של כאוס חברתי[15]. מצב זה, שהוּתר נוכח העדר שליט, אייֵם על קיום הפרט ועל תכלית קיומו: כל אחד מהבנים רצה לעמוד במקום האב. המצב שסיכן את הסדר החברתי, עשוי היה להביא לגורל טרגי עבור הפרט, גורל שהבנים יכלו לפרש כעונש על מעשה הרצח.
            הניסיון לפתור את הקונפליקט הפנימי הלא מודע חשף את הבנים לקונפליקט מהותי ובסיסי יותר, הטבוע בנפש האנושית מניה וביה: סיפוק צרכים מכוננים, דחפים ואגרסיות אל מול ריסונם למען שמירה על הסדר החברתי. רצח האב אמנם זיכה את הבנים בנשים, תוך סילוק הגורם המרסן, שהפריע לסיפוק צרכיהם. אך במקביל, כוחו של האב הפך משמעותי יותר, מבחינת הבנים, משעה שחשו את הסכנה שאיימה עליהם בהיעדרו[16]. קיומו שמר על הסדר החברתי, באופן שסיפק ביטחון ותכלית לקיומם, כשכוחו העצום אִפשר לו לשאת באחריות למצבם ולסבלם. 
            רצח האב לא צלח, אם כן, כפתרון לקונפליקט המהותי, שנותר בעינו: הבנים המשיכו לסבול מהיחס הדו ערכי כלפי האב, שהתגלם, עתה, בטוטם. באמצעות ריסון הדחפים ושיעבוד לתחליף האב (בצורת איסורים ופרקטיקות ספציפיות), הושלט שוב הסדר החברתי, במאמץ להבטיח את הביטחון והקיום. אך כבתקופת שלטון האב עצמו, מניעת סיפוק הצרכים המכוננים, וריסון הדחפים והאגרסיות, יצרו שוב תסכול ומִרמור. כך נוצר מחדש הקונפליקט הדו-ערכי: מחד, העריצו ואהבו הבנים את תחליף האב - הטוטם (לימים האל), והשתעבדו לו כשליט שרק בכוחו לשמור על הסדר החברתי, המספק תכלית לקיום האנושי. במקביל, שנאו אותו והתייראו מפני העונש הצפוי לבוא, תוך התחקות אחר הסדר המסוים שציווה כאב (ולימים, שהבנים ציוו בשמו), המספק תכלית ושומר על הסדר החברתי. זאת, על ידי חיי אמונה, וִיתור על הנאה וריסון הדחפים למענו ובשמו.
            לפי פרויד, נולדה דת הטוטם

מתוך תודעת האשמה של הבנים בבחינת ניסיון לשכך תחושה זו ולפייס את האב הנעלב על ידי קבלת מרותו. כל הדתות המאוחרות יותר הן ניסיונות לפתור אותה בעיה עצמה, ניסיונות שונים זה מזה, לפי המצב התרבותי שבו הם נעשים ולפי הדרכים שבהן הם הולכים. אבל כולם הם תגובות שתכליתן אחת. תגובות על אותו מאורע גדול עצמו, שבו החלה התרבות ושאינו מרפה מן האנושות מאז ועד היום. ועוד תכונה אחת, שהדת שמרה עליה בנאמנות... הדו ערכיות הדבקה בתסביך האב עוברת גם אל הטוטמיזם ואל הדתות בכללן[17].

כלומר, נמשך היחס הדו ערכי כלפי האב, או תסביך אדיפוס.
            גם לפי לפלאנש ופונטלי, פרויד התייחס לרצח האב הקדמון כתוצר של תסביך אדיפוס בו לקו הבנים[18]. בהיפותזה זו רצה פרויד להראות כיצד תסביך אדיפוס הוא מצב בלתי נמנע עבור כל בעל נפש. עוד טענו, כי התסביך הוצג באופן המפורט והברור ביותר ב'טוטם וטאבו', שם תואר רצח האב הקדמון כמעשה מכונן שבראשית האנושות. לטענתם, ככל שתהיה מוטלת בספק מבחינה היסטורית, יש להבין היפותזה זו קודם כל כטרנספוזיציה מיתית של הבלתי נמנע עבור כל אדם, בהיותו אדיפוס בפוטנציה. לפיכך, לא ניתן לצמצם את תסביך אדיפוס לסיטואציה רגעית: המדובר בהשפעה ממושכת, שמפעילים בפועל שני ההורים על הבן. האפקטיביות של התסביך נובעת מכך, שהוא כרוך באיסור גילוי עריות, החוסם את הדרך לסיפוק טבעי ומביא להתנגשות בין הרצון הפרטי לחוק הכללי. בהמשך להגדרתם את תסביך אדיפוס ניתן לומר, כי ההיפותזה של פרויד ב'טוטם וטאבו'הציגה את המצב שנוצר לאחר סיפוק הצרכים המכוננים-האנוכיים על ידי רצח האב. צרכים אלו מהותיים לנפש האדם ואחד מתוצרי סיפוקם היא, כאמור, תודעת האשמה, ששקעה ונצרבה בנפש העמים. רעיון תודעת האשמה, ששימשה מצע ללידת הדת, הציג את התוצאות של אי ריסון הדחפים, שנוצרים בעקבות תסביך אדיפוס.
            בחיבור אחר של פרויד, 'פעולות כפייתיות וטקסים דתיים', אפשר למצוא קישור בין תודעת האשמה, והשנאה העצמית שהיא יוצרת, לבין ההתמודדות עם תחושות אלו באמצעות הדת וטקסיה[19]. מקור האשמה מצוי בתהליכי נפש מוקדמים, שנטמעו בלא מודע. אשמה זו מציפה פחדים וחרדות מפני אסון, שיגיע כעונש על הפיתוי לספק דחפים ואגרסיות. המוצא לפחדים ולחרדות מתגבש, לפי פרויד, בצורת טקס הכולל פרקטיקות שסומנו בתודעה הקולקטיבית כמונעות אסון:

          הטקס מתחיל ... בתור פעולת התגוננות או בתור פעולת הבטחה, בתור כללי
          זהירות. תודעת האשמה של הנוירוטיים הכפייתיים מקבילה להישבעותם של
          האנשים האדוקים ביודעם שעמוק בלבם הם חוטאים גמורים; נדמה
          שלפרקטיקות הדתיות (התפילות, התחינות וכדומה) - שעמן הם פותחים כל
          פעילות יומיומית, ולא כל שכן כל מפעל יוצא דופן - יש ערך כללי של מניעה
          והגנה[20].

מכאן, שוב, שתודעת האשמה עקב רצח האב הקדמון נתקבעה בלא מודע האנושי, ועומדת בבסיס הדת ובבסיס פרקטיקות דתיות שהתגבשו כדרך להתמודדות עם הפחד מפני ענישה על החטא.
            ההתמודדות עם האשמה והפחד באה לידי ביטוי, לפי פרויד, בפעולותיו הכפייתיוֹת של החולה בנוירוזַת הכפייתיוּת. פרויד השליך את הסימפטומים של נוירוזה זו ואת המקור להם על המקיימים פרקטיקות דתיות באדיקות. לדידו, שני המצבים מבטאים פעולות שמטרתן התמודדות עם הפחד והאשמה, עקב הפיתוי לספק אגרסיות ודחפים, תוך מניעה והגנה מפני עונש או גורל טרגי.
            תפקיד הפרקטיקה בטקס סעודת הטוטם הוא בעצם היותה תחליף למעשה רצח האב. הטקס מאפשר חזרה כפייתית על המעשה, שהביא לסיפוק ותחושת ניצחון. אך זהו תחליף המגלם בתוכו איסורים: "התחליף לפעולות הכפייתיות מגולם באיסורים... הטקסיות מגלמת את סך כל התנאים, שבמסגרתם מותרת פעילות אסורה שעדיין לא נאסרה לחלוטין"[21]. כלומר, עבור החולה בנוירוזת הכפייתיות, הטקס משמש מסגרת לגיטימית לביצוע פעולות אסורות. באופן דומה, משמשת גם הדת מסגרת לגיטימית לביצוע פעולות שיֵחשבו אסורות שלא בהקשרן הדתי. פעולות מסוג זה מאפשרות טיהור מתוצרי הוויתור[22] על ההנאה שבסיפוק דחפים ויצרים ודיכויַם. למרות הניסיונות לדכא ולהדחיק דחפים אלה, עולה תודעת האשמה נוכח הפיתוי שאינו דועך[23], לחזור שוב על מעשה הרצח שנצרב בלא מודע. בעקבות אשמה תמידית זו עולה גם הפחד התמידי מפני עונש, שמבסס את הפרקטיקה הדתית של הכפרה או הקרבן[24].         
            פרויד טען כי ניתן לכנות את הדת "נוירוזַת כפייתיוּת אוניברסאלית", "אם רק נבין באיזו תדירות מתממשות דווקא בשם הדת וכביכול לטובתה, כל הפעולות שהדת מגנה, קרי ביטוי היצרים שעברו דיכוי בידי הדת"[25]. המקור לפעולות אלו, לטענתו, בוויתור עקרוני על מימוש יצרים מכוננים-אנוכיים, ובמימושם בכל זאת, באופן חלקי ובהתקה להקשר אחר. כמו כן, במקביל, קיימת תמיד "שאיפתו של הבן להעמיד את עצמו במקום האל-האב [ה]מבצבצת ועולה במידת ברירות [כך במקור, ר.נ.] מוסיפה והולכת"[26].
            על מנת לתפוס את מקום האב, הבן מתאמץ להכיר אותו ולהתקרב אליו. זאת, על ידי יצירת תחליף, טוטם, המייצג תכונות מסוימות, כסמל לתכונות ששייכו הבנים לאב. בהמשך, הצורך להתקרב לאב ולהכיר את תכונותיו בא לידי ביטוי בגלגולי חיות הטוטם והפיכתן לאלים דמויי אדם, באמצעות האנשה:

          הביטחון העצמי המאוים מאוד של האדם תובע נחמה, ומבקש את סילוק
          הביעותים מן העולם והחיים. אגב כך מבקשת גם תשוקת הדעת של האדם...
          מענה לשאלותיה... וזאת בהאנשת הטבע... כאשר האדם מוקף בטבע יצורים
          דומים לאלה המצויים בחברה עצמה, הרי ניתן לנשום לרווחה, להרגיש בבית,
          בתוך עולם הביעותים ולעבד את החרדה חסרת הפשר בתוך הנפש[27].

בתהליך התפתחות הדתות מופיעים גם אלים שחלקם חיות, או המלוּוים בחיות. בשלב מסוים מופיעות אלוהויות אֵם גדולות, ואחר כך אלים זכרים, שנתונים ל"מרותו של אל עליון הגדול מכולם. ברם, הצעד הבא מביאנו אל הנושא המעסיקנו כאן, אל חזרתו של האלוה האב, האחד, היחיד, השליט הבלתי מוגבל"[28]. לפי שיטה זו, האינקרנציה במיתוס הנוצרי מסמלת את שאיפת הבן להעמיד עצמו במקום האב. היא מבטאת התגשמות משאלה קדומה זו, עם התגלמות האל בבשר ודם, בישו. ביסוד משאלה זו תסביך אדיפוס, הבלתי נמנע עבור כל אדם. אך כיצד עברו  משאלה זו והתסביך שביסודה מאדם לאדם, בין דורות רבים, מתקופת הטוטם ועד לצליבתו של ישו?
            תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בהנחת היסוד של פרויד בדבר נפש העמים או נפש ההמונים[29]. הנחה זו מופיעה כמרכיב בתיאוריה שהציג ב'טוטם וטאבו', ובבסיסה מהלך אינדוקטיבי של השלכת תהליכי נפש של הפרט על נפש הכלל. ההנחה משמשת בסיס לתיאוריית רצח האב ולידת הדת:

            בכל מקום הנחנו הנחת יסוד בדבר קיומה של נפש המונים, שהתהליכים הנפשיים
            מתחוללים בה כבחיי הנפש של היחיד. בעיקר אנו מניחים, שתודעת האשמה על
            המעשה [רצח האב, ר.נ.] תהיה קיימת אלפי שנים ותוסיף לפעול פעולתה בדורות           
            שאי אפשר להם לדעת על אותו מעשה. תהליך רגשי שעשוי היה להתחולל בדורות
            של בנים שאביהם התעלל בהם, אנו מניחים לו להימשך בדורות חדשים, שדווקא
            סילוקו של האב מנע מהם התנהגות זו[30].

באמצעות הנחה זו אִפשר פרויד את הרציפות בחיי הנפש של בני האדם ואת הפסיכולוגיה של העמים. בחיבורו המאוחר יותר, 'משה האיש והדת המונותאיסטית', חזר פרויד בהדגשה על הנחה זו: "אין ספק בכך שאנו יורשים מאבות אבותינו גם עקבות זיכרון של חוויותיהם, ללא שום קשר למה שהם מוסרים לנו בהיגד ישיר ובהשפעה החינוכית של דוגמתם... בני האדם ידעו מכבר - באותו אורח מיוחד - כי אי אז היה להם אב קדמון וכי הם הרגוהו"[31].
            נפש העמים בה נצרבו חוויות האבות היא, לפי פרויד, הסיבה לכך שניתן להבחין בסמלים נשכחים רבים מתוך מיתוס הטוטם הקדמון, ששבים וחוזרים במיתוסים, בכתבי קודש, באגדות ובאמונות של עמים שונים. סמלים אלו פועלים כביטוי למערכת היחסים ששררה, לפי פרויד, בשבט הקדמון בין הבנים והאב, והפכה, עם התפתחות הדתות, למערכת יחסים בין המאמינים לאל:

            בחיי המין האנושי נתרחשו דברים הדומים למה שמתרחש בחיי בני אדם יחידים.
            כלומר, כי גם כאן אירעו מאורעות בעלי אופי מיני-תוקפני, שהשאירו תוצאות
            בנות קיימא, אבל בעיקרם נהדפו, נשכחו, ואחר כך, אחרי חביון ממושך, הגיעו
            לכלל פעולה, והצמיחו תופעות הדומות במבניהן ובמגמתן לסימפטומים[32].

לקראת סיום הדיון ב'טוטם וטאבו'הציג פרויד את הז'אנר הטרגי, שמקורו בתקופת יוון הקלאסית, כאחד מגלגולי התחליפים - המבטאים את אירוע סילוק האב על ידי הבנים - שהלכו והתרבו ככל שרבו האיסורים על הזכרת האירוע. פרויד גרס, כי הגיבור בטרגדיה היוונית מסמל את האב הקדמון, והאשמה הטרגית מסמלת את עול האשמה שעליו לקבל על עצמו כדי לגאול את המקהלה, המסמלת את הבנים[33]:

            נגזר עליו [על הגיבור הטרגי, ר.נ.] לסבול, משום שהוא האב הקדמון, גיבור

            אותה טרגדיה קדומה גדולה המתחדשת כאן במהדורה מגמתית, והאשמה
            הטרגית היא האשמה ששומה עליו להעמיס על עצמו כדי לפטור את המקהלה     מאשמתו... בני המקהלה הם-הם שגרמו לסבלו של הגיבור; אך כאן הם מתישים
            את כולם מרוב צער ואבל, והגיבור עצמו אשם בסבלו. הפשע שגוללו עליו, חטא    התנשאותו ומרידתו בסמכות גדולה, הוא אותו פשע עצמו, המעיק על בני                  המקהלה, על חבורת האחים. כך נעשה הגיבור הטרגי - עדיין בעל כורחו - לגואלה
            של המקהלה. אם סבלותיו של השעיר האלוהי דיוניסוס וקינתה של פמליית
            השעירים המזדהים עמו היו תוכן החיזיון בעיקר בטרגדיה היוונית, נקל לנו
            להבין, שהדראמה הדועכת חזרה ונתלבתה בימי הביניים בחיזיון סבלו (פאסיון)
            של הנוצרי[34].

אותם סמלים טרגיים חוזרים ומופיעים גם במיתוס הדתי הנוצרי: עם צליבתו, הופך ישו מאחד הבנים - לאב. אם מקבלים את ההשוואה, שביצע פרויד, בין המקהלה לבין הבנים הזקוקים לגאולה, אז ניתן לומר, כי תפישת הדת והאל בנצרות הפכה טרגית יותר בתקופת ימי הביניים, בה פעלה האינקוויזיציה. בדומה לגיבור הטרגדיה היוונית, שימש, לטענתי, כל נוצרי שנענש על ידי האינקוויזיציה גואל לקהילה כולה: גם משום שנשא בעונש במקום בני הקהילה, אך גם, להבנתי, משום שסיפק לה קתרזיס, במובן של טיהור הנפש. החוטא, האשם, לכאורה, בסבלו, הפך לגואל עבור אנשי הכנסייה והקהילה, עם חשיפתם לטרגדיה שלו, לסבלו וייסוריו. סבלו של מי שהואשם על ידי האינקוויזיציה כחוטא, העיק על מי שחוללו את סבלו. בדמותו התגלמו האב, הגיבור הטרגי וישו הנוצרי, ששִחררו וגאלו, באמצעות קתרזיס, את נפש בני הקהילה מתחושות מעיקות של אשמה, פחד וחמלה.
            בהתבסס על המרכיבים שבתפישה הפרוידיאנית, בהם דנתי, ועל הצגת תהליך הקתרזיס בפרק הקודם, אפשר לטעון, כי משום שרגשות האשמה והמרי של הבן הקדמון לא נעלמו מעולם ונצרבו בלא מודע שבנפש העמים, זקוק האדם - גם אם באופן לא מודע - לקתרזיס: לסיפוק צורך נפשי בטיהור מאגרסיות ומדחפים, שמקורם בתהליכים הנפשיים המוקדמים, תוצרי רצח האב ותסביך אדיפוס. הצורך הלא מודע בקתרזיס נוצר גם עקב ריסון ודיכוי הצרכים המכוננים, לשם שמירה על הסדר החברתי, ריסון ודיכוי שיוצרים תדיר מֵחדָש את הדחפים והאגרסיות הטעונים טיהור. צורך לא מודע זה בא לידי ביטוי, בין היתר, גם במשיכה החוזרת לחוויות אלימות וכינונן: "נפש היחיד זוכה בהקלה גדולה כשניטלים ממנה הסכסוכים שנוצרו בילדות (שחר התרבות האנושית) מתוך תסביך אדיפוס, אשר מעולם לא התגברה עליהם לחלוטין, ואשר עתה ניתן להם פתרון המקובל על הכל"[35]. הטיהור מתקבל, כאמור, בין היתר במסגרת הדת, המאפשרת חשיפה למקרים דומים[36] לאלו שיצרו את האגרסיות והדחפים האמורים[37]. בין הגורמים ללידת הדת נמצא, אם כן, הצורך הלא מודע במסגרת, שתספק לגיטימציה לשחרור הנפש וטיהורה מהדחפים והאשמה האמורים, בין אם באמצעות טקסטים, מיתוסים דתיים או טקסי דת[38].         
            ניסיונם של נוצרים בתקופת האינקוויזיציה להתמודד עם הקונפליקט הלא מודע שיצר בהם תסביך אדיפוס שילב בתוכו את הקתרזיס האריסטוטלי הקלאסי ואת זה הפרוידיאני הפסיכולוגי[39]. מנקודת המבט של הקתרזיס האריסטוטלי, גרימת הסבל יצרה קתרזיס משום שעוררה תחושות חמלה ופחד: פחד מפני גורל דומה לזה של החוֹוֶה סבל וחמלה עליו ועל סבלו. תחושות אלה הביאו לטיהור נפשם של החשים אותן. בד-בבד, מנקודת המבט של הקתרזיס הפרוידיאני, אִפשרה החשיפה לסבלו של האחר גם חשיפה לחוויות, הזהות בטבען האַלים לאלו שיצרו את הדחפים מהם הנפש שאפה להיטהר ולהשתחרר. כך, למשל, זיכתה חשיפה לסבלם של מי שהואשמו, כחוטאים, בטקס אוטו דה פה, את הצופים בטקס בקתרזיס.
            לקתרזיס זה מימד אריסטוטלי: פחד מפני גורל דומה לזה של החוֹוֶה את העונש המייסר ואת הסבל וחמלה עליו, על סבלו, ועל נפשו החוטאת, שכל עוד לא נטָהרה, לא תזכה לגאולה. לקתרזיס זה גם מימד פרוידיאני: חווית הצפייה בו זהה בטבעה האַלים למקרה הרצח הראשון, הוא רצח האב[40]. היא זהה בטבעה גם למקרה רצח נוסף, שתִפקֵד כייצוג של רצח האב: רצח ישו, שייצג את הבן ואת האב כאחד. אם מקבלים את תפישתו של פרויד את הדת כנוירוזַת כפייתיות אוניברסאלית[41], ניתן לתפוש את עינויי ישו ורציחתו כחזרה כפייתית על רצח האב הקדמון. בהמשך לכך, ניתן לראות גם ברצח הנוצרים החוטאים על ידי האינקוויזיציה חזרה כפייתית על מקרי הרצח הקודמים. מקרי רצח אלו קיבלו לגיטימציה, לכאורה, בשם הדת.