דוד שחר – היכל הכלים השבורים לרסיסים/ אבינועם חקלאי 

" נינגל נגלתה לי בלילה לאור לשונות המדורה לפני שידעתי שהיא נינגל ... היא ישבה על סלע ואני ראיתי מן הצד את שערה השחור , העבות , קלוע בצמה שמקיפה כנזר את ראשה מעל לרקה הצחורה ולקשת – הגבה , ואת קו הלחי הגבוהה ואת האף הסולד קמעה ואת השפתיים המלאות הפתוחות בשירה על שורת השיניים הבוהקות בלבנן מול גצי הלהבה , ואת עין האיילה החומה הלחה הנוגהת כחלום . מתוך מקהלת הקולות היתמר ועלה עם השלהבת קולה של נינגל – גבוה , מלא ועם זאת מצועף כמשמר את התהודה בתוכו ומרטיט את האוויר סביב מכוח הגלים הפנימיים המתנפצים אל קירות התיבה הסגורה להרעידה . קולה חזר ועלה באזני במנגינה שאותה לא שמעתי זה שלושים ושמונה שנים . במנגינה זו שרים היינו בימים ההם את חרוזי השיר :

הידעו הדמעות מי שפכם

וידעו הלבבות מי הפכם ?

הפכם בוא מאורם תוך רגבים , רגבים

ולא ידעו רגבים מה בתוכם ...

קולה התנגן באזני במילואו אגב מילוי שליחות משונה ... ואולי לא היה זה אלא צירוף נדיר , יוצא מן הכלל וחורג מן הסבירות של הימצאותו של אדם מסוים בקרן רחוב מסוימת שהדליק את הניצוץ – או שגרם להתפרקות : אם כך ואם כך לא נמשך הדבר יותר מכהרף - עין , כבזק פתאום שלאורו ראיתי את הנסיעה , כלומר – את הנסיעה בכלי הרכב הפרטי כל כך המכונה " גוף " ... ( דוד שחר , " נינגל " , עמ' 7-8 ) .

פגשתי בדוד שחר לראשונה בפסקה זו , בשער \ ספר הרביעי של " היכל הכלים השבורים " , יצירתו העיקרית שהנה למעשה היכל אחד אליו ניתן להיכנס מכמה וכמה שערים ופשוט להתמסר לאובדן האוריינטציה הזמני של מפגש עם דמויות לא מעטות שאף אחת מהן אינה הגיבורה העיקרית וש"שורשיה" ויחסיה עם הדמויות האחרות נחשפים בהדרגה .

השורות הללו הממו אותי , כפי שהמפגש של המספר עם נינגל תקף אותו והותיר אותו נגוע בה לכל חייו . כמונותיאיסט הדוק התחלתי לחקור את הסיבה להתאהבותי ביצירה , רכשתי את ספריו בחנויות יד שנייה וקראתי בהם לפי סדר איתורם ולא לפי סדר כתיבתם ומכאן אף התחלתי לתהות על המקום של הכנעניות והמיסטיקה היהודית בחיינו .

" ירח נחשב לאל זוטר בפנתיאון האוגריתי , בן זוגה של ניכל – ואב ( היא האלה השומרית ננגל שפירוש שמה הוא " הגבירה הגדולה " ) .נישואיו לניכל – ואב תוארו בשיר כלולות , שתכליתו , ככל הנראה , לברך בפריון בני זוג בשר ודם . נראה כי היבט הפריון בדמותו של ירח מופיע גם בברכת משה ליוסף : " מבורכת ה' ארצו ... וממגד גרש ירחים " ( דברים לג 13 – 14 )  " ( דרשן נגה וגיא , " המיתולוגיה הכנענית " עמ' 151 ) .

" אור – כשדים והרן היו מרכזי פולחן הירח  סין – וניקאל ... עבודת ניקאל , אלילת הירח , פשטה לכל רחבי כנען , וחדרה אף למצרים . התנועה שהביאה את אברהם אבינו לארץ כנען מסבירה לנו , על שום מה זכתה ניקאל ... כי יעבדוה בכנען  "  ( גורדון הרצל כורש , " לפני היות התנ"ך " , עמ' 237 ) .

ובכן , זאת היא נינגל אשר דבקה בשולי שמלתו של אברהם שהיגר לכנען ועל פי המיתוס היהודי ייסד באמצעות סיפור העקידה את המונותיאיזם . הקריאה של סיפור העקידה כמבחן הקרבה של המאמין בניגוד להומניסט שעבורו חיי האדם הנם הערך המרכזי , היהרג ובל יעבור שלו , היא טעות גדולה לדעתי . לאקאן ( " שמות האב " 2006) מראה לנו כי המאכלת אינה זו אשר מסכנת את חיי יצחק , אלא זו אשר עושה חתך בין המונותיאיזם לפאגאניזם . המהפכה המונותיאיסטית כורכת בשם אחד את ריבוי האלילים ( אלוהים ) , מעלה את האל לדרגת אחר מופשט שאין לו ייצוג ואסור לייצג אותו , חוקותיו מפרידות בין המותר לאסור ובין הכשר לטמא וכוללות את כל הלכות החיים , תביעתו מהמאמין מצטמצמת למילוי חוב טקסי ומבטלת את הקרבן האנושי ובהמשך אף הופכת למילה במובן הכפול : תפילה וויתור על חתיכה קטנה מהגוף כדי להצטרף לקהילה . מהטוטם העברי הוא האיל המוקרב על מזבח עלייתו של האל המופשט ותחת הקרבת הבן נותר אובייקט סמלי , הקרן ההופכת לשופר ומשמשת את היהודי בטקסיו . ברגע הלוגי הזה מודחקת האלילות הפאגאנית תחת איסור חמור אולם מאיימת שוב ושוב לחזור מן המודחק , כפי שמראה התנ"ך הרצוף במאבקים בין האל לעבודה האלילית של עמו .

האמונה היהודית התפתחה לכדי פרקטיקה של קיום מצוות והעברת המורשת מאב לבן ובמקביל פירוש בלתי פוסק של ההלכות המבוסס על לוגיקה של היקש , על מנת להתאימן לחיי היומיום . המורשת והיצירה ההלכתית פועלות במימד הסמלי של ההוויה האנושית בהתאם למבנים הלוגיים של הסדר הסמלי . זהו היבט גברי בחיים האנושיים , או שמא ניטיב לנסח אם נשתמש במושג שטבע לאקאן : הפונקציה האבהית . מנגד , האמונה הפאגאנית המאופיינת בריבוי , במאגיה ומיסטיקה , בהתענגות צפופה , בתביעה גדולה וביצריות הבאה לידי ביטוי בפרקטיקה של דם ומין בידי כוהנים וכוהנות , היא ההיבט הנשי בחיינו . צדדים אלה נמצאים בכל אחד ואחד , גבר ואישה , והם נקראים כך כתוצאה מהבניה חברתית . המונותיאיזם הוא למעשה אבי המדע המודרני בעוד שהפאגאניזם משמר את המרכיב המיסטי שאינו מציית לכללי המדע ( התחלת המדע המודרני מיוחסת למחשבתו של דקארט שהיה אדם מאמין שנזקק להיקש לוגי להוכיח את קיום האל – אם יצור סופי כמו האדם יודע על האינסוף , זוהי הוכחה לקיומו , כמו גם פסקאל המוכיח כי הסתברותית , עדיף לקיים את מצוות האל ) .

המספר בקטע הפתיחה של " נינגל " מתאר התנסות של פריצה של חוויה מזמן וממקום אחר , בעודו מהלך ברחובות פריז , שלושים ושמונה שנים לאחר המפגש המכונן עם אהובתו . דוד שחר , מספר שלא עושה דה – קונסטרוקציה לטקסט , כלומר , אוחז ביד אחת במונותיאיזם , מצביע על התופעות השוברות את הלוגיקה הרגילה בהתנסות היומיומית וממקם אותן בעבר האלילי – כנעני הממשיך לבעבע מתחת לפני השטח . הפעם הראשונה בה היא נגלית לפניו מזכירה טקס פאגאני סביב אש בעוד קולה לא רק שנשמע ברור ומבורר יותר מתוך מקהלת הקולות ומתמר כשלהבת , אלא גם מתואר כבעל אפיון בלתי אפשרי מבחינת הידוע לנו על פי חוקי האקוסטיקה – משמר את התהודה בתוכו . פנים וחוץ בתנועה אחת , ללא הפרד . השיר עצמו , המושר בפי מקהלת הקולות סביב המדורה , מרמז על סיבה חיצונית לדברים . מעבר . האדם הוא כדמעות שאינן יודעות מי שפכן וכלבבות שאינם יודעים מי הפכם . הסיבה הנה האור שברגבים שאינם מודעים לו . זהו רמז לקליפה הקבלית המכילה ניצוצות מהקדושה , מהאור הנצחי . הניצוץ המגיע מאור האינסוף אינו יכול להתקיים ללא כלי עוטף ולכן נוצרת סביבו קליפה . בכל חלקיות סופית , נמצאת חתיכה מהאינסוף כמו האלף המתמטית וזאת של בורחס . והרי כיצד יכול הסופי להיות אינסופי והפתוח סגור ? זה אפשרי מחוץ למונותיאיזם , באותן חוויות בהן רואים את הקולות . המונותיאיזם מחלק , מגדר וממספר , יוצר קבוצות ונותן שמות ובכך יוצר חוויה של עולם מוגדר ומסודר אשר החוק השולט בו מבטיח את המרחק מהאינסוף הבלתי אפשרי לשאת , מהכאוס של גילוי העריות העומד בבסיס כל חוק . אבל בתוכו הוא משמר , כמו בפילוגנזה הפרוידיאנית – למרקיאנית את התנסויות העבר הנשכחות והאסורות . יקומו היונגיאנים ויצביעו על מושג הלא מודע הקולקטיבי אותו טבע יונג , אולם פרויד כבר כתב על התנסויות העבר של האבות המועברים בדרך כלשהי אל הלא מודע של הדורות . לאקאן יכנה זאת בפשטות : המבנה . בשם אלוהים מאוגדים , כאמור , אלוהים אחרים . בריבוי . אליליהם של אבותינו הכנעניים .

חשוב להבין . הדברים האמורים אינם תיאוריה גרידא . החוויה של המונותיאיסט את עצמו ואת העולם שונה מאוד מהחוויה של הפאגאני . העולם המונותיאיסטי בונה גוף אחר , חוויית גוף אחרת , כנראה שמופרדת יותר , מופרטת יותר , מהיקום . אומר מילר ( 2000 ) : " ( בתקופה הראשונה , לאקאן מדבר על : )  ... העלאה , עידון של הדבר לכיוון המסמן ...Aufhebung ( = העלאה בדרגה , מושג של הגל ) , במבנה של הפיכה למסמן ... נקודת המוצא שלה בצורך , כלומר בתפקיד של הגוף , מתוך תחושה של גירעון ...הצורך של הגוף ... עליו לעבור דרך המסמן , עליו לעבור אל התביעה ...נגטיביזציה המובאת לשיאה בתביעת האהבה ... "  הטענה של לאקאן היא שהצרכים של הגוף עוברים דרך השפה והופכים לבקשה לאהבה , כבר לא בקשה למילוי הצורך . הגוף מאבד משהו מהדבר עצמו והופך למסמן , כלומר , לאבנים המרכיבות את השפה . ב"מהי הוראתי" ( 2008 ) אומר לאקאן שהאדם אינו יודע למה הוא מתאווה ולכן ממציא אחר , אלוהים , התובע ממנו . אפשר לומר , שעל פי התפיסה המוקדמת של לאקאן , הגוף העובר העלאה למסמן , נתפס במסמן הפאגאני , אותו עולם אלילי הכולל בתוכו שדים ורוחות , מאגיה וטקסים הכרוכים בהם והמערבים את גופו בתוכם . השתתפות באקטים מיניים במקדשי האלה עשתורת עם כוהנותיה , היא חוויה יצרית יותר , כנראה , מהשארית שנותרה ממנה בתפילה היהודית המלווה בנענועי הגוף ובקול . אפשר להתרשם גם מההפרדה בין האל לגוף המאמינים . אבל , לא חסרים זרמים חסידיים על גוניהם השונים המעודדים את ההתנסות המיסטית – גופנית שבידיעת האל .

עם זאת , העברית משמרת בתוכה ביטויים הבאים לתאר התנסויות חזקות במונחים המתקרבים אל הגוף נוסח הפאגאניזם : קרעת לי את הלב , איבד את הראש , הוציא לו את העיניים , הגוף התפרק... אין בכך להעיד שהעולם המאגי – אלילי – מיסטי מתקרב יותר לממשי ( ואולי כן ? ) , אבל הוא מרמז על לוגיקה אחרת , הבניה אפשרית נוספת של המציאות שהודחקה תחת איסורי הדת המונותיאיסטית . הרגעים בהם המבנה מחורר והגוף נחווה כמשנה צורה כוללים את פריצת הפסיכוזה , התפרצות האהבה , השפעות הסמים משני התודעה והחוויות המיסטיות . דוד שחר , כדי לתאר התנסויות אלה , שואב מהבאר היצירתית והיצרית הכנענית והקבלית , כי העולם של אמונת הייחוד , הלוגיקה והמדע , אינו מספיק לתארן . אנו מצפים לסדר בזמנים , לאי האפשרות להיות בעת ובעונה במקום אחד , לאי הופעתם של פרדוכסים והנה בפריז , מופיעה נינגל שמתה בישראל , כלומר , זאת שחיה בעבר מופיעה שוב בהווה והפנים והחוץ מתקיימים יחדיו . הקו הברור בין הזמנים אינו מתקיים , כמו בשם ההוויה , כפי שנשבר הגבול בין המתים לחיים כמו בימים בהם הלכו רוחות הנפטרים בין החיים .

" ברגע זה , לחשה בינה לבינה מבלי לפקוח את עיניה לעברו , אני נמצאת מעל ומעבר . וגם אתה ...לכל הנקודות ולכל קווי האורך וקווי הרוחב , המשיך הוא ...שם , רחוק רחוק למטה , המשיכה ...הם כולם טועים ...הם נושאים את עיניהם למעלה , אל השמים הנמוכים ... ונדמה להם שאלוהים הוא שיושב שם ... הקליפה היא ששולטת בעולם ...לא סתם קליפה רעה ... מלכת הקליפות שיושבת שם בשמים ... זאת האלה הקנאית , הנוקמת והנוטרת , שגחלים בערו ממנה וערפל תחת רגליה . מלכת השמים הנמוכים , היא היא קליפת העולם שחוצצת בין השמים הנמוכים לבין עפעפי השחר ... מותר לך לכנות אותה בתואר האלמנה השחורה ..."( חלום ליל תמוז , 1988) . הידע על האלה הקנאית , הנוקמת והנוטרת , ביטויים המשמשים לעיתים לתיאור צד מסוים באופיו של האל , מונחל לגבריאל , על ידי אישה שאולי תחשב על ידי מישהו למשוגעת , בהדגש על היותה אישה והרסנית כאלמנה שחורה , המסתתרת מתחת לטעות הכללית שבה כולם חושבים כי בשמים הנמוכים נמצא האל . ידע מיסטי זה מועבר בהפסקה בין אקטים של מין ואהבה העטופים בתיאורים חושניים – מיסטיים ששורשיהם נטועים עמוק בהיסטוריה ובגיאוגרפיה . " ואכן מגדל דוד חזר לעמוד דום לקראתה , כפי שהזדקר בפעם הראשונה אחר הצהריים , בעבודת הקודש שהסתיימה באותה רחיצה והסתגפות במגבת ... לא , לא אל תתכופף . אילן גבריאל נטוע זקוף ואיתן על מקומו וצמרתו מפריחה כוכבים , ואני אשזור כתר מלכות לכבודו ... אכן החלה לשזור בלשונה את ראש העטרה ... תקרת המרתף הקמורה , האטומה בעלטה , התמלאה כוכבי שביט בוזקים מצמרת האילן ... זרי כוכבים חגים במחולות , זרמי זוהר תוזזים בכתר המלכות ויורים סילונות גוונים מתקמרים בקשתות בכיפת השמים הגבוהים שלמקדש ... ובימינו חפן מתחת פלח אחר פלח את מילאת הבשרים המוצקים נכנעים , ליטף ועיסה וגישש והחליק פנימה אל החריץ החמים מתלחלח בין שתי הלבנות המלאות ... שלפה היא את כתר המלכות מבין כפתורי הפרוכת , וכרעה לפניו ברך , קדה ונשקה את ראש העטרה והצמידה אותו , בזה אחר זה , אל מצחה , אל עיניה העצומות , לחייה , אוזניה , צווארה ולוח ליבה הפועם כנגד הד פעימותיו ... מלך הכבוד היה יושב על כס המלכות , נוכח האספקלריה המשקפת את נרות הקודש , ורואה את איילת השחר פושקת ירכיה ועולה , ובעוד הוא לופת ומהדק את שני הירחים המלאים ... היא אוחזת בשרביט המלכות ומעבירה אותו , רפרף והעבר , רפרף והשק , על כפתור הפרח הנפתח לקראתו , ועל עלי הכותרת , כפתור ופרח , כפתור ופרח , עד שננעץ נבלע ראשו ורובו פנימה למלא עד ללא הכיל את לשכת הקודש הרוטטת כולה , מעלעת ושואבת את השפע המוצק , הפועם , הקורן רוח חיי עולם ... על ערש המלכות היתה לוחשת את תפילת הנעילה לפני מלך הכבוד שישוב ויפתח ... ואכן פתח עפעפיו גם הושיט שרביטו לאיילת השחר שתעלה ותבוא ותלבלב בחיקו ..."  

התיאור היפהפה , המעט פתטי הזה של מעשה האהבה , אינו רק השוואת היחסים לעבודת קודש דתית , אלא פועל גם בכיוון השני : עבודת הקודש עצמה הנה ארוטית . בתוך ההיכל מתפרק הגוף לאיבריו בתשוקה גדולה , פאגאנית . הגוף אינו רק מטאפורה לעולם , אלא במובן עמוק יותר , העולם הנו השתקפות של הגוף , ביטוי שלו ,או שמא נאמר שגבולותיו וקווי המתאר שלו הם הטופוגרפיה וגבולות הגוף . הלבנות המלאות אינן רק מטאפורה לאיברי המין הנשיים , הלבנה  והיחס אליה נובעים מהגוף הנשי .למשל : היחס לזמן מבוטא במונח : מיד , בעוד שהיחס למרחב מבוטא במונח : על יד . הביטויים הללו נוסחו ביחס ליד , לגוף , ממש כפי ששעל הנו ביטוי של צעד ומרחב , וכפי שפעימה ופעם לקוחות גם הן מן הרגל . המאמין המונותיאיסטי האדוק מצווה לאהוב את האל בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו , כאשר האידיאל של הרמב"ם כפי שהוא מובא על ידי ליבוביץ' ( 1980    ) הוא עבודת השם לשמה , בשם האהבה לאל ושלא על מנת לקבל שכר . נוכחת כאן אירוניה גדולה מאוד , כי דווקא שני הרציונאליסטים הגדולים , רמב"ם ותלמידו ליבוביץ' מבטאים את אמונתם בפרקטיקה של עבודת השם . זוהי פרקטיקה של הגוף המבטאת את הציווי על היהודי לאהוב בכל לבבו , בכל נפשו ובכל מאודו . ואכן , יש היבט באהבה שהוא עבודה  לשמה , כי באהבה עצמה אין כל יעילות , היא אינה אמצעי אלא תכלית . מוזרה ..

ההתענגות שבאהבה ובכלל אינה כלכלית . היא מעבר להגיון המונותיאיסטי – מדעי המגביל אותה , מפחית את כוחה ושרוי תחת הסכנה להחמיץ את האפשרות לעשות בה שימוש . האהבה אינה עניין אקונומי – תועלתני . למעשה היא בזבוז של זמן , כסף ואנרגיה . אין לה ערך שוק . לכן היא שייכת למרחב לו קרא לאקאן ( 2006   ) התענגות . ב1920 מנסח פרויד את דחף המוות מתוך הפתעה מסוימת . התיאוריה שלו על עקרון ההנאה מופרעת על ידי התופעה של הכפייה לשוב בחלומות , במחשבות , בדמיון , בתחושות , אל המקום הקשה , הכואב , הסובל , אל הטראומה . לאקאן כינה זאת " הסיפוק המוזר " , ההתענגות . זהו עניין אנושי גרידא שמקורו במפגש של הגוף עם השפה . חיות נמנעות ממצבים מסוכנים ומעוררי גרייה לא נוחה , בעוד שהאדם יכול לקחת עכבר , לחבר אל מרכז העונג במוחו אלקטרודות ולאלף את החיה המסכנה ללחוץ על דוושה המייצרת זרם חשמלי הישר אל מרכז העונג . העכבר , שהפך לאנושי , כלומר למשוגע , יפעיל את הדוושה עד אשר יתמוטט וימות . כאשר ההתענגות מנותבת על ידי מה שלאקאן כינה הפאלוס באמצעות הפונקציה האבהית , כלומר כללים ופרקטיקות  , הרי שעקרון ההנאה הוא זה שפועל באמצעות התיחום והמספור . ההתענגות מחולקת , מגודרת ומעודנת כך שניתן לשאת אותה . הגבר מתענג בדרך זאת . אבל אישה , לא כולה תחת הפאלוס ולכן היא נתונה יותר ל"חסדי " ההתענגות . הגבר נהנה מהפרוורסיה הפטישיסטית של כמויות ואובייקטים בעולם , כולל איבריה של אישה , בעוד שאישה חיה יותר בצד של האהבה ופועלת תחת המרות הקשה של התענגות צפופה עד כדי אינסופית . לכן המונותיאיזם הוא גברי ואילו הפאגאניות נשית יותר .  לא מדובר בהבדל בין רגש לבין מחשבה אלא , בין ההתענגות המחולקת באמצעות סייגים , גדרות , חוקים וכללים ומופחתת לכדי הנאה לבין ממשי ללא חוק , סדר ומגבלה  כמו גם בהבדל בין ידע המועבר בין הדורות ומושג בלמידה לבין ידיעה אחרת , מיסטית , גופנית ותנ"כית . לדעת אישה .

" ... המסמן נתפס כהולך והופך לגוף , תוך ביתורו את התענגות הגוף ובהבלטתו בו את עודף העונג , בגזרו את הגוף ... דבר זה דורש מאיתנו לבודד את הידע כבלתי גשמי . ידע בלתי – גשמי זה הוא אכן מאפשר למתמטיקה , לטופולוגיה וללוגיקה להתקיים . .. הידע עובר בגוף ונוגע בגוף ... ההפיכה לגוף . הידע בגוף , ההשפעה שלו , הוא זה שלאקאן מכנה אפקט ... התוצאה הגופנית של המסמן ... לתוצאות שלו של ההתענגות ... ההפיכה לגוף היא רגישה להדגמות אנתרופולוגיות . ניתן להביא כאן לעזרנו את הגוף כמשטח שעליו כותבים , משטח שמקשטים או צובעים ... שמפעם לפעם מטילים בו מום – מני פעולות שאנו רואים בהן באופן בולט את הפיכתו של המסמן לגוף . יש כמובן לקבוע הבדל בין ההפיכה לגוף על פי תקנות , כללים , הפיכה לגוף הכפופה לשיח והרושמת את גופו של היחיד בקשר החברתי בצורות טיפוסיות , לבין ההפיכה לגוף בת זמננו . קיימות הטלות המום המסורתיות שיש להן את אותו תפקיד של הפיכת המסמן לגוף . מכאן ניתן להרחיב את ההפיכה לגוף המטופלת מתוך צורה זו , מתוך אותו תפקיד , לכל הנורמות של התנהגות  חברתית של שמירה , של נימוסים ... לעומת זאת , ניתן להתעניין גם בהפיכה לגוף בת זמננו . היום ... כאשר הגוף נוטה להינטש על ידי הנורמות , הוא נתפס כמקום מושבן של המצאות הנוטות להשיב לשאלה " מה לעשות בגופך ? " , ואנו עדים , לעיתים מופתעים , לאותן המצאות של ההפיכה לגוף שהן ה –  piercing , ה – art   body ,אך גם למה שמטילה על הגוף רודנות ההיגיינה או זאת של הפעילות הספורטיבית הנעזרת מפעם לפעם בבליעת חומרים כימיים " ( מילר , 2000 ) . לדעתי , אם הגוף הופך לזירה הנתפסת על ידי המסמן באופן פחות " טיפוסי " ויותר צפוף ומרובה , אפשר לומר שישנה בזמננו חזרה לפאגאניות , לנשיות , בואריאציה עכשווית . הגוף הוא האלוהים התובעני הפאגאני החדש והרופא , הפיזיולוג , מאמן הכושר , הדיאטן וכד' הם כוהניו .

הירידה של הפונקציה האבהית בחברה , זאת אשר מביאה לנטייה של הגוף להינטש על ידי הפרקטיקות האוניברסאליות , מולידה תופעות מעניינות , אם כי ברובן , הן קשות לנשיאה . המונותיאיזם מבקש לשים גבול לקדושה דווקא בהפרידו בין קודש לחול , בין כשר לטמא בעוד שהאלילות מובילה אל ה"קדוש מן האפיפיור" . המסמן ההופך לגוף מגולם , למשל בברית המילה . ה- אחר של היהודי מבקש לסמן אות קטנה על גוף הבא בשעריו בעוד שכיום הגוף מכוסה כולו בפירסינג וקעקועים . ה"מהפיכות" שטענו לשחרור הביאו תוספת עבדות . הפמיניזם הוביל לנשים המשועבדות לקריירה , לאמהות ולטיפוח מה שנחשב לנשי , הסובייקטים מצווים להתענג עוד ועוד ברכישה אינסופית של אובייקטים , זיונים , חופשות ו"עשיית" כסף , והגאדג'טס שהבטיחו תקשורת מכל מקום ובתנועה הפכו למבט הבוחן , מבקר וקושר . ההומניזם והליברליזם המבקשים לשים את האדם וזכויותיו במרכז הופכים אותו באופן אירוני למרכזי ביחס לחובות האינסופיות שלו לזכויות האחר וזכויותיו שלו . עכשיו הוא העבד למוסר שלו עצמו . העיתונות אינה כלב השמירה של הביורוקרטיה אלא העין המציצנית המחויבת לסנסציות  המכתירה מלכים ואלילים ומקריבה אותם על המזבח הציבורי לקול מצהלות הקהל תאב הדם . כותב שורות אלה חש געגוע עז אל האב המגביל , אבל אני מקבל , לא בלי מרי פנימי , כי זהו מראה פניו של העולם היום .

כאשר דוד שחר כותב "היכל הכלים השבורים" , הוא מרמז , לדעתי , על שברי האור הפאגאני החי המפוזרים בתוך האחד והמאחד המונותיאיסטי הנוטה להמית את הגוף באוסרו על ההתענגויות הגדולות . בתוך חוקי המדע הנשענים על לוגיקה של "אם" "אז" , כלומר , בהתקיים תנאי מסוים נוכל לצפות לתוצאה/ תופעה מסוימת ( חוקיות המאפיינת גם את המדע וגם את המוסר הדתי הקושרת בין סיבה לתוצאה ) , מצביע שחר על מה שאמור להיות בלתי אפשרי מבחינת לוגיקה זו המתיימרת להצביע על ה"מציאות" . כאשר פרויד נתקל בתופעה של חזרה אל הטראומטי , הוא נאלץ לשנות את הלוגיקה הקשורה בעקרון ההנאה . נינגל שהוכחדה כביכול על ידי עליית האל ה"אמיתי" , המונותיאיסטי , ממשיכה לחיות ולהחיות בתוך המבנה הפילוגנזי , מאלצת אותנו להכיר במודחק , בלא מודע , בקיום של הגיון אחר מזה המדעי . יש גיאומטריה אחרת מזו של אוקלידס . הצעתו של דוד שחר היא הדרך המונותיאיסטית המקבלת חיים משברי האור הפאגאני . האב המושקה בלחלוחית המרווה של הנשיות . ה"נורמאליות" של ההסדרה עם הפריצות של הטרנס המיסטי במעשה ובהתעוררות האהבה . אלא , שאחת הדמויות בסיפוריו מסמנת אפשרות נוספת , פרטית .

אשבעל עשתרות . זהו אדם אשר נולד בשם ברל רבן , נישא לאישה בלתי אפשרית , הוליד ממנה ילדים – תמוז ונינגל , התפרנס כעוזר לרופא עיניים ויום אחד עזב הכול , שכר מרתף למגורים והחל לכתוב שירים כנעניים תחת השם אותו נתן לעצמו , אשבעל עשתרות , כאמור . בדמותו , שיש האומרים שהיא מרמזת למשורר אהרון אמיר , מתגלם לדעתי רעיון , אולי אפילו אתיקה , של נתינת שם פרטי . זוהי פעולה בה אדם נחלץ באופן מסוים מן האוניברסאלי אשר סלל את דרכו אל המקום הכללי של היות בעל , אב ומפרנס והופך את הייחודי והפרטי הבלתי מסתגל שלו , זה שמתדפק כסימפטום על גופו ומכאיב , למשמעות חייו . כתיבת השירה הכנענית תחת השם בעל האוריינטציה הכנענית הנה פעולה של לקיחת בעלות על האש שלו , זאת שהחברה מתאמצת לכבות בשירות ההסתגלות והתפקוד , או שמא התמסרות לבעלותה של האש הפאגאנית . עם זאת , אין פעולה זו מפירה את הסדר החברתי , אלא מתמקמת בו ואף מוסיפה נדבך תרבותי כלשהו . שירתו של עשתרות מוצאת לה קוראים ואף הופכת קנונית .

ספרי " היכל הכלים השבורים " לדוד שחר , מצביעים עבורי על אתיקה מיוחדת במינה הממקמת את העבר האלילי כמשאב ההתענגותי , כמעיין החיים, בעוד המונותיאיזם המדעי – לוגי בונה את הסיפים והסייגים השומרים את האדם מן ההתמזגות הטראגית עם האוקיאני . אך יחד עם פונקציות כלליות אלה ( ואולי אין הן כלליות כלל , אלא פירות דמיוני הקודח ) מופיעה גם פעולת נתינת השם הפרטי של הסובייקט לעצמו , כדי להביא לידי ביטוי את מה שאין לו שם , אך הוא האינטימי והדיסקרטי ביותר . הרסיס היקר של כל אחד ואחד , רסיס ללא מחיר .   

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

בבליוגרפיה

נ' וג' דרשן , המיתולוגיה הכנענית , תל אביב  2009 .

ה' . ג' . כורש . לפני היות התנ"ך , תל אביב 1966 .

ז' לאקאן . מהי הוראתי , תל אביב 2008 .

ז' לאקאן . עוד , תל אביב 2005 .

ז' לאקאן . שמות האב , תל אביב 2006 .

י' ליבוביץ . אמונתו של הרמב"ם , תל אביב 1980 .

ז' . א' . מילר . הביולוגיה הלאקאניאנית , ירושלים 2000 .

ד' שחר . חלום ליל תמוז , תל אביב 1988 .

ד' שחר . נינגל , תל אביב 1983 .

* דוד שחר- סופר ישראלי, ירושלמי, כתב את סדרת הספרים "היכל הכלים השבורים". זכה בפרס מדיסיס היוקרתי בצרפת.