אנטוורפן. העיר השניה בגודלה בבלגיה. יש בה עירוב יפה של קסם עתיק יומין, כמו מימי הביניים, אז הפכה לעיר נמל מרכזית באירופה, עיר מודרנית ומנוכרת, אבל גדושה בצבעים שונים של אנשים: לבנים, שחורי-עור, אסייתיים, מזרח-תיכוניים. בסוף ספטמבר ירד בעיר גשם דק, מעט טורדני, אבל כזה שנותן גם תחושה נעימה של רעננות מסוימת. בתחנה המרכזית של אנטוורפן, באולם ההמתנה הקטן, חיכו מספר נוסעים. זה היה יום שבת. לא היו אנשים רבים. חלקם ישב על ספסלי ההמתנה, אחרים עמדו,מציצים  פעם בקוצר רוח בשעונם. על מדף אחד היו מונחים גליונות רבים של חינמון אחד. הדלת נפתחה ונכנס פנימה אדם קרח, פניו עגולות  והוא חבוש משקפיים. הוא הניח בשקט את המטריה שלו על הרצפה, ניגש בנימוס לתור לדלפק המודיעין ובדרך נטל חינמון אחד לקריאה. כשהתבוננתי בו ראיתי כי פניו סמוקות מאוד למרות הקור. ניחשתי שאולי לגם כבר בירה צוננת , או שאכל חביתה עם נקניק שהאירופאים כל כך אוהבים בבוקר, ובטח שתה איזו כוס ענקית של מיץ תפוזים סחוט וטרי. כי הוא נראה רענן כל כך. השעה בכל אופן הייתה כבר אחת-עשרה בבוקר. הגיע תורי במודיעין ושאלתי אודות האוטובוס לשדה התעופה של בריסל. הפקידה לא ידעה להשיב לי, ומיד הזדרז האיש  ובאנגלית הרהוטה שבפיו טרח להסביר לי היכן זה נמצא והוסיף כי יש לי עוד שעה לנסיעה, והציע אפילו ללוותני ולשתות יחד כוס קפה. התפלאתי על כך כי באירופה  אנשים אינם נוהגים במין חוסר פמלריות כזאת. אך הסכמתי להצעתו וסרנו יחד לאיזה ביסטרו קטן שהיה בסמוך. הוא הורה באצבע שיביאו עוברנו שני כוסות אספרסו, וצלוחית קרוואסונים בחמאה. כשהתיישבנו ליד החלון, מבעדו השתקפו פניה הסואנות של אנטוורפן, פתח להפתעתי בסיפור חייו.
"אני שופט," אמר," אבל לא שופט מקומי. אני גר בעיירה קטנה ליד אנטוורפן ואוהב בימי שבת לבוא ולטייל בעיר". הוא שתה לגימה מהקפה.
"מעטים מכירים אותי בתור שופט," המשיך," אבל זאת עבודה שאני מאוד אוהב. לנסוע למקומות רחוקים. לפגוש אנשים מעניינים, לראות את המתח או השמחה וההפתעה הטובה מאירה את פניהם כאשר אני מחליט החלטה כלשהיא. אבל אומר  לך בכנות, ההחלטות אינן קלות, בכלל לא קלות. לפעמים אתה צריך לחשוב פעמיים או שלוש, בשביל לקרוא את המצב לאשורו. לדעת שאתה חלילה, לא עושה עוול לאיש, בעיקר לשפוט בהגינות מלאה, כי מדובר בבני אדם בסך הכל."
התחלתי תוהה מעט לפשר דבריו. לרגע שררה שתיקה, נגסנו לאט מהקוראוסנים החמימים, המתוקים והפריכים. חשבתי לעצמי, מה בסך הכל ביקש השופט הזה מעימי, רע אקראי לשיחה מקרית? מישהו שהוא ישפוך את ליבו לפניו, והרי הוא חותך ועוסק בגורלות של בני אדם לשבט או לחסד, ומה כאן עניין קפה ושיחה בטלה?
 התבוננו החוצה לעבר זריזיפי הגשם  שטיפטו על החלון והעלו הבל אדים קר. הבטנו בשתיקה לעבר המלצרית הצעירה והיפה. ואחר כך הוא שוב דיבר-" מזלי שאני לא שופט בבלגיה. זה לא היה עושה לי טוב, אתה יודע. לשפוט בארץ שנולדת בה ואתה  חי בה. עוול או מעשה שגוי, או החלטה פזיזה יעשו את שלהם מבחינת הסביבה. אבל אני מרוצה בסך הכל, כי באמת ובמתים, ההחלטות שלי היו לרוב נכונות ואמיצות. הקולגות שלי יעידו על כך.
"סליחה שאני שואל," אמרתי," אבל היכן בעצם אתה שופט?"
"אהה," הוא צחק," בכל רחבי אירופה, ולפעמים יש גם נסיעות לאסיה ולדרום-אמריקה, אני פשוט שופט כדוריד בכיר