"קשת מנצח סרטן!"

רוח קודשך  -  תנחני עוז/כרמית רינצלר אברהמי

תהלים

 

פרק כ"א

   שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת:
אֶשָּׂא עֵינַי, אֶל-הֶהָרִים--    מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי.
   עֶזְרִי, מֵעִם יְהוָה--    עֹשֵׂה, שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
   אַל-יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ;    אַל-יָנוּם, שֹׁמְרֶךָ.
   הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן--    שׁוֹמֵר, יִשְׂרָאֵל.
ה  יְהוָה שֹׁמְרֶךָ;    יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ.
   יוֹמָם, הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה;    וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
   יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע:    יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
   יְהוָה, יִשְׁמָר-צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ--    מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.

הקדמה:

בדם לבבי כתבתי את היומן הזה, הייתי אישה פעלתנית, נמרצת עובדת וחיה את חייה בהתבוננות מעמיקה, מיסטית על העולם המופלא. כל בוקר הייתי משכימה קום עם האיש שלי שיצא לעבודתו כבר בשש בבוקר. רואה מעבר לתריסי הרף של חדרי את המאור הגדול, כתום ויפה לאט עולה ומפציע ומפזר כתמים אדומים-כתומים על מרחבי הרקיע. זו השעה הידועה של צפרירי בוקר באין קול. קשובה באוזן מודרכת אל משבה של הרוח. הרוח? רוח השירה, היצירה – רוח הכתיבה.

הסביבה החברתית היא מראה לבבואותינו. הזולת, החברה הזדעזעה לשמוע על המחלה באופן אקוטי יותר מהאדם שהתבשר בבשורה המרה. והזעזוע של החברה פעל כבומרנג אל השתקפות הדמות, התדמית שלנו בה. כי הרי יש לנו בחברה פעילות גומלין.

אני חברתי לאינטרוספקציה שפירושה: "התבוננות לחקר המיינד!"

התבונה שולטת בניהול חייו של האדם. אם הוא נשען עליה. קל לו יותר להתמודד.

כפי שביאליק כתב בשירו: "לי אין עולם אלא אחד הוא העולם שבלבבי!" גם לי היה עולם פנימי, רוחני מלא תכולה והוויה.

קוראים לשיר ":"ים הדממה פולט סודות". הלחנתי לו בצעירותי לחן שמאד הלם את המילים.

 

 קראתי לאורך כל חיי פילוסופיה וגם למדתי ולכן הייתה לי גישה שעליה נשענתי ; הגישה של שפינוזה ברוך האומרת שכול דבר בחיים יש לו זווית ראייה, תפיסת עולם הנובעת מתוך השכל, התבונה השולטת בכול מהלך חיינו. ישנן הרגשות שליליות והן נחשבות  לחלק משתק  כי הן רגשות סבילות והבולטות במצב שהן משרות על האדם עצבות, הן זורעות דיכאון, משתקות את היכולת של התבונה לשלוט ולהוביל את מהלך העניינים. קיים מתאם בין מצבים נפשיים וגופניים בגוף.

וכולנו מודעים לאמירה הרווחת : "נפש בריאה בגוף בריא!" אלא שאני לא חשתי שנפשי שלי חולה. אינני באה להגיד שהייתי גיבורה. אלא שחשתי עמוק שהגוף שעובר ייסורים ומתענה שרוע על קרקע חיינו, והנפש כמו מנותקת ממנו, מרחפת בחלל, נמצאת במין מסע רוחני והיא מלאת יצר חיות, חדוות היצירה, שמחת החיים – והיא אוהבת את כל אלה שמבקרים, את כל המטפלים, אפילו את החובש שמחבר קנולה לווריד.

ובעצם הנפש מתחזקת את הגוף המשווע למזור. הגוף הדווי.

לי זה אמר גם אם הגוף חלש, חולה ועובר מסע ארוך של ייסורים על הנפש להיות חזקה ולכן המצב החיובי הוא של התחזקות ועוצמה והפעלת הרגשות החיוביות המשרות תחושת שמחה ועוז. ולכן, בחרתי  לחזק את הרגשות החיוביות המחזקות  את נפש האדם כולה. הנפש מחזקת את הגוף שכן, כל אירוע גופני נוצר ומשפיע על אירוע נפשי. והנפש בכוחה לרפא את הגוף. זו תפיסה והסבר פסיכולוגי שדרכו אני אחוש את החופש הדרוש לי להמשיך ולנדוד בעולם המטורף שאנו חיים בו.

גם מבחינה ביולוגית פיזיולוגית ברור הוא שגם יותרת המוח מפרישה חומרים לתאים, לעורקים, לאברים – בהתאם למה שהמוח חושב, לכן הפתגם :"אדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת, חשוב טוב, חשוב חיובי" וזה על דעת רבי נחמן מברסלב. וגם על דעת האדמו"ר מלובביץ  פתגם נכון הוא לחלוטין ואני באמת, בתום לב שלמה עמו. וכאשר יש יכולת מופלאה לשלוט דרך התובנה, השכל הקר והמעכל על עולם הרגשות, על הגוף החולה – היא מסייעת לו להבריא. היא – הנפש.

אלא שאני בניגוד לשפינוזה שהיה קמעה אפיקורס בעל כורחו. הייתי חדורת אמונה בבורא עולם. יש כאלה שיגידו שעשיתי תרפיית תפילות על הנפש. אני מאמינה בעומק הנשמה בבורא עולם, ביכולת שלו לרפא את חולי עמך ישראל! ומתוך ההחלמה – ראיתי את הבית בציור הדמיוני שלי, את כרמית שהפכה לילדה קטנה עם צמות, שצריך לשמור עליה. שכולם דואגים לה במשפחה הגרעינית, המורחבת. חברים, חברות. שכנים, שכנות – עמיתים לעבודה. כמעט כל עמך ישראל – ומשם על אף שהתמיכה בי הייתה חונקת. לא היה מקום וזמן לנוח, לנשום. אני נרדמת בסלון על פוטל לצד אורחיי ומסיביי. אבל, מכאן בלי מודע ובלי שאלות – באה הצמיחה, הפריחה. מי יודע אם לא בזכות תפילותיהם של רבנים, אחייני יובל אברהמי רב צדיק, קדוש הלומד דיינות. ואחיי הטובים. מי יודע אם לא תפילות של אנשים טהורים הגיעו לשמיים – וסייעו לי להחלים. גם אנוכי  התפללתי – אבל, כשאדם מתפלל בשבילך – התפילות נשמעות ומתקבלות.

כששפינוזה מדבר על השליטה בעולם הרגשות ומעלה את האידאל של שלטון התבונה ביצרים. הכוונה שלו  היא לדכא את היצרים, הרגשות השליליים שבאדם. ולטפח את החיוביים. שפינוזה ברוך נשען גם על קהלת "יוסיף דעת, יוסיף מכאוב" (קהלת א'-יח') והוא מוסיף עובדות המאשרות ומאששות את שחרור האדם מצער. התשוקה לדבר מה חייבת להיות מושקעת. להגיע להישגים. ברגע שאדם נתון בתודעתו להבנת התנאים העובדתיים בשטח, הוא משוחרר ממועקות. תגובות רגשיות ללא שליטה אפסית ביותר של הרציו, של ההכרה מונעת מאתנו הפעלה של שיקול דעת קר, שכלתני השולט במהלך העניינים, רואה את האור, את הזריחה הנפלאה, את השמיים הכחולים ואת הירוק הזה שאני כה אוהבת. הירוק המסמל צמיחה ופריחה! יחס קר נותן לנו חלון רחב להבין את הסיבות של הדברים ומכין לפעולה מחייבת הנגזרת מהמצב שבו אנו נתונים. עצבות מצרה את רוחב הלב לפעום, את זרימת הדם בעורקים ואת פעולות האדם. ואילו במקביל הרגשות חיוביות  של שמחה, משוש הנפש  מפעילות את האדם – וככול שהאדם פעיל כן הוא חופשי יותר לפעול מתוך טבעו כאדם.

מבחינה מטפיסית ידיעת ההכרח פירושה הכרת המציאות. הבאת שמחה המסלקת עצבות. יש לה משמעות גם לשליטת התבונה ברגשות וגם לחירותו  של האדם. וליכולתו לפעול בחופש, כיוון שככל שהאדם פעיל יותר הוא נשלט פחות על ידי גורמים חיצוניים. היקבעות עצמית גוברת, והוא הולך ומתקרב יותר לחירות האלוקית.  אם כן, החופש – הוא הכרת ההכרח.

שפינוזה בתורה שלו נשען על קרל מרקס ודגל בדטרמיניזם נאור שפירושו עדריות.  מי שעושה את מה שהוא מוכרח לעשות חש את החופש לעשות כרצונו.  החופש – הוא הכרת ההכרח. החופש הוא היקבעות עצמית ולא מה שמתנהגים בפועל. החופש כולו מושתת על שלטון התבונה ברגשות הסבילים, השליליים.

מתוך עמדה זו יצאתי מחוזקת. גם ביקשו ממני להיות חזקה ולהילחם. להילחם? אינני יודעת אם נלחמתי כמו החיילים שנאבקו בקרב, חלקם נפצעו קל, חלקם קשה וחלק נפלו למען המדינה – אני השתדלתי לחבור לצוות האחיות הנפלא בשערי צדק. לסוזאן היקרה, לרבקה, לחיה, לדנץ ולחנה.  ולעוד הרבה טובות וחמודות  - לחובש שעורך בדיקות דם ומחבר לי עירוי. חייכתי לכולם והשתדלתי להיות נעימת הליכות וגם לפצות יחס הולם בתמורה חומרית ורגשית. מה יכול האדם לבקש לעצמו?

  

 

מתוך הספר של שוקי בן-עמי – נוצה שסועה/הוצאת הקיבוץ המאוחד       (מיטש דיקסון, השורק אל הרוח) :

"מעשה גבורה, לא נועד רק לשדה הקרב.

 עולמנו הגשמי כמוהו כשדה קרב.

בכל אחד מרגעי חיינו, אנו נדרשים להפגין גבורה!"

18/10/11 שובו של גלעד שליט היקר!

גלעד שליט נולד בעשרים ושמונה באוגוסט אלף תשע מאות שמונים ושש – הוא חייל ישראלי שנחטף בזמן שירותו הצבאי באזור כרם שלום (גם בתי הקטנה ורד שירתה שם)  ב-25 ליוני 2006 ע"י מחבלים פלסטינים שהשתייכו לארגון טרור "חמאס". ועדות ההתנגדות העממית וצבא האסלאם. שליט הוחזק בשבי ברצועת עזה במשך כחמש שנים וארבעה חודשים. במסגרת עסקת שחרור אסירים ביטחוניים עם דם על הידיים, בין ישראל לחמאס הוא הושב לישראל ב18/10/11 תמורת שחרורם של אלף ועשרים ושבעה אסירים ביטחוניים, ביניהם היו גם אסירי עולם. המשפחות השכולות שאיבדו את יקיריהם בטרור רצחני קטלני לא צודדו בעסקת החילופין הזו.

אלא שאני חשבתי אחרת, אם שרון בזמנו רצה לשחרר אסירים ביטחוניים (בלי שום קשר לעסקת חליפין של שחרור חייל) למה להתעקש כשאפשר להחזיר את הבן האובד של האימא היהודייה הביתה – הרי אנו מצווים לשמור ולהגן על כול חייל שלנו המגן על המדינה – בפיסבוק היה לחץ חזק על ההנהגה, על ראש הממשלה לגבי שחרורו של גלעד שליט. אני ראיתי בו בן  (באופן אישי) שנמצא בתנאים מחפירים בשבי – והחלום הכי מתוק וזוהר שלי היה – "שובו מן השבי" כמשפט הנפוץ המוכר ממקורות היהדות : "ופדויי השם ישובון, ובאו בציון ברינה ושבו בנים לגבולם!"

וכתבתי שיר מעומק נשמתי ונפשי:

לגלעד שליט ששב מן השבי/כרמית

 הנה, הנה חג כפול הגיע, מכל גג ישראלי דגל כחול לבן מופיע, חג על השדות, חג על כל הגנים, על הישובים ועל הקיבוצים, על סוכות השלום, על כל הדלפקים ברחובות ובשווקים, הנה, חג לכל המדינה, הנס שלא ייאמן קרה, גלעד שלנו פוסע ובא, הנה, זה בא. הנה, בא אליך עמך ישראל... ואת בואו מברכים ציפורי הבוקר, שלכות הסתיו... וכל ארבעת מיני החג... גם תורת ישראל משתתפת בבואו, ועורגים כולנו לשלומו, לחוסנו ובריאותו. שמש גדולה, כתומה ויפה בציר הרקיע עומדת גם היא תוהה ונדהמת -  והים כחול מתמיד, כי זוהר הרקיע ושחקיו ועוד כוכב מיוסר שנולד, הבן האובד שב. נולד מחדש. תודה לך אלוקים, שהבטחת לו את החיים - שושנים של חג מונחות על השולחן עם כוסית לקידוש ומלח לאוהבים... לזרות ולהרחיק רוח שטנים והדבש שעל החך עוד מותז... כי השנה רק בשובל רוחותיה ועיני כולם אל מסך אחד -  גלעד !!! הבן היקר שב! הנה הוא שב. ודמעות של אושר על הבלתי מושג שהושג ... ואל נשכח בכל זאת תודה תוגש לכל ההנהגה שפעלה בסתר, דבר שכלל לא נובא והורגש.