שיר:
שנת שמיטה / רונה נבון

הָאֲדָמָה בּוֹלַעַת אוֹתִי

כְּדֵי שֶׁאָצוּץ מִמֶּנָּה שׁוּב

כְּמוֹ פַּעַם

לִפְנֵי שֶׁהָיִיתִי אָדָם.

בְּשִׂיא חַיַּי נִקְבַּרְתִּי

וּמְלֵא קַדִּישׁ כְּבָר נֶאֱמַר

וְיֵשׁ כָּאַב שֶׁאָסוּר לִכְאֹב

אֵינוֹ רָאוּי אֶת שְׁרִיר הַלֵּב שֶׁלִּי

יֵשׁ בְּנֵי אָדָם

שֶׁהֵם בְּנִי

רַק בְּנִי

אֵין בַּעֲלוּת עַל קִיּוּמָם

חֲבָל שֶׁאֵין לִי קַשְׂקַשִּׂים

לְהִפָּטֵר מֵהֶם

לְהִתָּלֵשׁ מֵהָאַטְמוֹסְפֶרָה הַנִּשְׁנֵית הַזּוֹ

הַצְּמוּדָה לְדָמִי.

עוֹר חָדָשׁ

מַכְאִיב אֶת גְּדִילָתוֹ עָלַי

אֵין צֶדֶק בַּצְּמִיחָה

וּבַשִּׂמְחָה אֵין צְמִיחָה.