החזר חוב/ דויד לוי
מידי פעם,ברגעים של נחת רוח אני יושב ליד אימי ומקשיב בהנאה לסיפוריה המרתקים על מעלליי השובבים מימי ילדותי המוקדמת.
אחד הסיפורים היותר מצמררים מתיחס למעשה שהיה בגיל שנה וחצי. הסיפור שהיה כך היה. ביום בהיר אחד נעלמתי מביתי. באותה תקופה התגוררנו בירושלים,והבתים המשותפים בדרום העיר היו בנויים,כפי הנראה מטעמי בטחון, בצורת מבנה מרובע אטום כלפי חוץ עם חצר פנימית וחלל מרכזי משותף לכל הדירות. מכל מקום,כפי הנראה,תפסתי יוזמה,כילד שגילה לא מזמן את רזי ההליכה, ויצאתי מביתי זה לשיטוט בשכונה,נהנה מהיום השימשי ומהאווירה הפסטוראלית ששררה בתחילת שנות השישים בירושלים של פעם.
או אז, הוזעקה אימי על ידי השכנים[באותה תקופה דמתה ירושלים לקיבוץ וכל אחד הכיר את כל יתר תושבי השכונה].על כל פנים,נמסר לאימי על ידי שליחים שונים שנכנסו להסטריה קלה,כי בנה בן השנה וחצי ניראה מטייל להנהתו על מרפסת ללא מעקה בקומה הרביעית של בנין שנמצא בשלבי בניה בשכונה.
אימי רצה כל עוד רוחה בה אל הרחוב, שם מצאה קהל סקרנים גדול שהתגודד בתחתית הבנין שהיה בשלבי בניה מתקדמים.כאשר נשאה עיניה אל על לעבר המרפסת שבקומה הרביעית שהיתה מיותמת מכל מעקה או מכשול ,ראתה אותי,על פי תאורה "עם תלתלי שיערי הזהובים" -עובדה שעד היום קשה לי לקבל נוכח שערי השחור משחור שהיה לי מאז שהנני זוכר את עצמי-מטייל להנאתי, הלוך ושוב במרפסת הצרה נהנה מחדוות הגילוי של מחוזות משחק חדשים ומרתקים.
תוך כדי שיטוט נונשלנטי ללא זכר לפחד גבהים כלשהו,התבוננתי מידי פעם אל עבר ההמון שבתחתית הבנין אשר התקשה לשלוט בקריאות התדהמה שניפלטו מפיו נוכח המראה הסוריאליסטי של תינוק בן שנה וחצי שעומד בכל רגע לחזור אל בוראו.אימי הוסיפה וסיפרה כי כל תנועת מחווה שעשיתי ממרומי הבניין לכיוון הקהל שבתחתית הבנין גרמה לגלי הדף אצל קהל הצופים,שנשימתו נעתקה, כאילו היו קהל צופים בקרקס שמלווה במבטו לוליין קרקס שמהלך על חבל דק ומדי פעם מועד קלות.
אני מצידי,כך אימי מספרת,כפי הנראה הרגשתי על גג העולם ולא על גג בנין של ארבע קומות ללא מעקה.מידי פעם הגנבתי מבטים לעברו של הרוב הדומם והמתוח,נהנה מתשומת הלב המופגנת של קהל המעריצים שצפה בי בהופעה הפומבית הראשונה בחיי.
אימי באותו זמן יכולת הדיבור ניטלה מימנה,היא הפכה מאובנת מרוב פחד,ומחשש שאם תקרא לי או תסמן לי סימן כל שהוא אני עלול לפסוע חצי מטר לכיוונה ולצלול אל מותי.
מי שהציל אותי, אחרי דקות ארוכות של אימה,כך סיפרה לי אימי,היה בחור[מלאך ללא כנפיים] שטיפס במעלה לוחות הבטון הלוליניות,שהיו מרופדות בלוחות עץ אשר היוו תחליף למדרגות שטרם ניבנו ,עד שהגיע אלי, הבחור התגנב אליי מאחור בשקט,תפס אותי, ונשא אותי איתו למטה.שם מסר אותי אל תוך זרועותיה הפתוחות של אימי,שלמרות פער הגילים שביננו,חשה שגם היא וגם אני נולדנו באותו רגע מחדש.
אלמלא קרה מה שקרה השבוע,יתכן שלא הייתי משחית מזמנכם היקר בסיפור זה על מעללי מגיל שנה וחצי.אלא שהגורל רצה אחרת.
שלשום נסעתי ברעננה ברכבי,בכביש סואן בעל ארבעה מסלולים.בעודי נוהג הבחנתי בזווית העין כי על שפת המדרכה עומד ילד קטן בגיל שנה וחצי ללא כל השגחת מבוגר. הילד המתוק עם תלתלים זהובים ועיניים כחולות[זאת ראיתי בהמשך]פסע לו להנאתו על קצה המדרכה, במקביל לכביש,וזו גם הסיבה שהנוהגים בכביש משני הכיוונים לא הבחינו בו.היה ברור לי,לחרדתי, שתוך שניה כיוון הליכתו של הפעוט יכול להשתנות,והילד עלול לצעוד היישר לכביש אל בין המכוניות שחולפות ביעף.אשר יגורתי בא לי ובטרם הספקתי לעקל את הסצינה המסוכנת פרץ הפעוט אל הכביש הסואן.האטתי את ריכבי עד כדי עצירה באמצע הכביש, כשמאחור כבר נשמעו צפירות של נהגים שרטנו על עצירת התנועה.עוד בטרם יצאתי מריכבי הילד הפעוט והשלו פסע בביטחון מוחלט אל תוך הכביש כאשר המכוניות מהצד המנוגד לכיוון תנועתי ממשיכות לחלוף במהירות בכביש ובמרחק מטר וחצי מהמדרכה ולמזלו של הילד במרחק חצי מטר ממנו,תוך שהוא כבר מתחיל את מסלול הליכתו על מרכז הכביש.החשתי את צעדיי לכיוון הילד, קוטף אותו בקלילות מהכביש,אל מול המכוניות המתקרבות מרחוק, וממשיך במהירות לכיוון המידרכה כאילו מדובר היה בסצינה מסרט מבויים ולא במציאות שעומדת להיות הרת אסון. בעודי פוסע את צעדיי הראשונים על המדרכה כאשר הילד בזרועותיי הבחנתי באימו של הילד אשר יצאה רגע לפני כן משער ביתה והספיקה להיות עדה למחזה המבעית של עשר השניות אשר בנה שיחק בו את התפקיד הראשי עת פסע מהמדרכה היישר אל הכביש הסואן.
האם הצעירה וההמומה עמדה על סף עילפון.היא התבוננה בי בעיניים כלות אוחז בידיים בטוחות בבנה הפעוט, כאילו הייתי מלאך שזה עתה ירד מהשמיים ולא בן אנוש בשר ודם.היא לא יכלה להוציא הגה מפיה. מבלי לאמר דבר, השבתי אל בין זרועותיה הפתוחות של האם,שהיתה עדיין מוכת תדהמה, את בנה החמוד והיקר לה מכל ורצתי אל ריכבי שעמד באמצע הכביש ושיבש את התנועה.
לפני שנכנסתי למכוניתי עוד הספקתי להגניב מבט חטוף לכיוון השמיים,מלווה בקריצה וחיוך,כאילו אומר לו ליושב במרומים "הינה השתווינו,החזרתי לך את חובי,העברתי את זה הלאה".
* דודי לוי-משורר וסופר
