1.

הנה את קייצית וניבייך לבן עוטים

ארצך אדוות עננים ומשעולייך שוקטים

הבא בשקוט פלגייך אט חוסך שומריו

שולל בטעמייך ,ברחמך הקר ובזכותך המוכרת

הנה פגך מוקף צינה ,לשונו זקורה וברכיו קורסות

צמא לפלגייך , נהייתך .

הוקיעי אותו ממך , נדנו שופע אך ידיו מאחורי גבו

צמא לבוסרך ,לרעלייך שמצא בהם דופק ..

שספי אותו שוב ,התרי דמו , עקביו וגרונו שלך הם .

הפכי זריחותיו לשקיעות, ענניו לברק

שצפי בו חרונך , הותיר הוא ידייך

איננו מיתירך ,עול הוא עליך .

בשצוף מתכת על בשרו , נימי נפשו מוצא

יציר דמך , חייו הם לך למשתה .

כמו בועטת בכניעה

לא עוד דמדומי חיים

לא עוד בעטת הלב

ינקות האכזב

צפי לגף מיותר

כיסופים למחר אחר

ושמש חונקת ומתייסרת

תשטוף אמת ממוץ

אלי ניחוחות ערדליים בדרכי הווה

מעוזות המהות החסרים

יוצא אליכם מתוך ספסל שראה הכל

שנשם פיח ואיכלס לבבות שבורים מחלון ניאון מקרטע

כשנשבר תוקן , כשגווע נצבע , כשנחנק נסתם ונדם

אלי שיכחה אני בא

זב דם אך עדיין פועם

תר אחר צוף הווה

שיכר אסוני המתקתק

אדע אליך בדרכי מעוף

אשמח אותך בזויות קשת בענן

ואחר ארקוד בצילך הוזה

ספוג שקריך , שיכור הווה

אל מותי אחפש שוב

להשקותך בדמי

להנשימך במחנקיי