ופתאום השתנה היום/ לבנה מושון

פרק מתוך הרומן "שתיקת הצמחים", הוצאת עם עובד"

כל הזכויות שמורות למחברת ולהוצאה לאור

ופתאום השתנה היום. השמש נסוגה מערבה. רוח גדולה וטובה נשבה על פני, נחשול של אוויר מבורך שהיה בו יובש במינון הנכון, וקרירות נכונה. פתאום הייתי שמחה. מלמעלה התענגו אתי העלים והענפים של שורת עצי האילנתוס ונסחפו מעלה כילדים שובבים הנתלים על שבכות. נעשיתי רפויה ונינוחה וקצת אהבתי הכול. שאלתי מה התחלף מהבוקר, ולמה סבלתי במשתלה, ומה אני מתאמצת להראות שאין בי, מה אני מתאמצת להוכיח שהוא מעל לכוחותי, ומה אני מבקשת להיות כשאין בי, וספק אם יהיה לי. קשה לי אבל עדיין מוקדם לפרוש. ובכלל, אני לא מסתלקת עד שלא תתבהר התמונה. הרוח השקתה אותי פיוס. היא גלגלה את שערותי ושיחקה בחולצתי וניפחה את שרוולי ודגדגה את עורי. אכלתי את אחד התפוחים שהיו בתיקי. כל היום לא טעמתי דבר, למעט הקפה שהבאתי אתי בתרמוס ושתיתי בחטף במשתלה. כיבדתי את הפשיסט במעט קפה בכוס זכוכית ולא נגע בו. שאלתי אם הסוכר מספיק, והפשיסט השיב מספיק, תודה, ולא הביא את הכוס לפיו אפילו פעם אחת. הבנתי שהוא שומר על ריחוק והסתייגות. המדרכה היתה מרובבת במעשי ציפורים ובמעשי כלבים ובשיירות נמלים ובעלים כמושים וזרדים יתומים וחשבתי למה פועלי הניקיון אינם רואים את מה שרואות כעת עיני. רואים, ללא ספק, אך אינם מוטרדים. ולמה אני מוטרדת, הרי שמחה נכנסה בי? כי אין שמחות שלמות, ניחמתי את עצמי. מדדתי את הדרך על פי מספר תחנות האוטובוס שנותרו לי לחלוף על פניהן. הבטחתי שמעתה והלאה אסע במכוניתי, ומפעם לפעם אתיש את עצמי על האופניים. שמש של שעת הערביים שרפה קמעה את עורי. אין הבדל בין השמשות של שעות היום. כולן שורפות, כולן דומות ברשעותן. אמרתי שלא אתן לה לקלקל את מנת השמחה שהוגשה לי. גם סשה תיעב אותה. תמיד היה מושך אותי מתחת לסככות ושמשיות. ובבית היה סוגר את חרכי התריסים ובוהה בתקרה וישן. שעות ישן. לפעמים היה ישן בתוך גופי, ילד לבד, והייתי רואה איך היה קודם, כשהכין את הילקוט והיה שמח לקראת בית הספר, הולך בשדרה של עצי הלבנה והחיוך ממלא את פניו העגולים וכל מחשבתו נתונה לימים שבהם ייסגר בית הספר, ואמו תיקח חופשה מהמפעל והם ייסעו יחד לאגם והיא תפתח את סל הפיקניק שלה ותוציא את הלחם הכפרי והנקניקים הנהדרים והחמוצים...

לא ידעתי מה קורה אתי פתאום, לרגע נעלמתי לעצמי. עץ בוהיניה יתום זרק כתמים של צל על הכביש. ליד מוטות הגדר גלגלה הרוח הטובה ניירות צלופן, פיסות מכווצות של נייר טואלט, עטיפות מסטיק ועטיפות סוכריות ושקיות פלסטיק. לצד המדרכה היו פזורים איים זנוחים של תלי אשפה.

חציתי את הרחוב והאופניים לצדי. נוחי נשען עייף על השיש המנומר שלו, עטוף בניחוחות של נוזלי כביסה. המאוורר מאחורי גבו הרחיק זבובים מדגי הפלמידה ששחו בשמן בתוך קופסת הפלסטיק. הם דילגו אל הזיתים הדפוקים בחבית העץ ומהם אל חלוות האגוזים במגש העגול. זקנים בגילו של נוחי מתעלמים ממזגנים. הם מחזיקים מכולת במראה של פעם, דחוקה, מגובבת, חסרת אוורור, גדושה ניחוחות לחם שחור טרי ואבקת וניל. לנוחי היו שני בנים שניהלו מעדניות במרכזי חנויות מהודרים ולא הצליחו לשכנע את אביהם אפילו להחליף את מקרר האלומיניום של מוצרי החלב. את זה הספקתי לשמוע מפיו כבר בימים הראשונים שבאתי לגור בשכונה. רציתי לבקש לטעום מהחלווה ונמנעתי. זבובים ירוקים חלפו מעל ראשי. הלכתי לחפש סרדינים של כנרת. ד"ר דורסמן ציוותה עלי לאכול סידן. היא הראתה לי תמונות של נשים צעירות שלקו בבריחת סידן ובאנמיה. רק את העדינים אני אוכלת, הסברתי לנוחי, סרדינים מחוספסים בגודל בינוני, שהעור השחור-זהבהב שלהם משייף את הלשון, דוחים אותי. אין, השיב. לא שמעת שהפסיקו את הדיג בכנרת? אז למה אתה כועס עלי? צחקתי. אספתי במהירות לסלסילת המתכת שקית סולת, לחם שחור, תבנית ביצים מספר אחת, חבילת פסטה, קופסת פטריות שלמות, חפיסת חמאה, קרטון חלב ובקבוק מיץ תפוזים סחוט. הוא הוריד את העיפרון מאחורי האוזן שלו ועשה חישוב על פיסת קרטון. העין העוקבת שלי תיקנה אותו בקריאה הפוכה. התבלבלתָּ בשבעה שקלים, אמרתי בנימה מנצחת. יש לי קופה רושמת ואני עוד עושה הכול בראש, כוחו של הרגל, התנצל. אנשי מס הכנסה לא אוהבים אותי. בגילנו הראש לא אותו ראש, היד לא אותה יד, הרגליים לא כמו פעם. ועדיין אני סומך על ראשי יותר מאשר על הקופה. גבינת ריקוטה את לא רוצה? רציתי. טיילתי בין המדפים והתמהמהתי. אני ונוחי פטפטנו על נושאים תפלים. השתהיתי במכולת שלו ללא סיבה. הריחות, הדוחק, המדפים העמוסים, המקרר הישן, ארון הלחם ותבניות הביצים הרגיעו אותי. את נוחי אני מכירה שנה ושלושה חודשים, מהיום שאני גרה כאן. שלושה שבועות לאחר בואי, הייתי לבד בבית, השעה היתה שבע בערב, נשמעה נקישה קשה בדלת, מסוג הנקישות המרושלות שנעזרים בהן בחפץ כלשהו. ישבתי במיטה, רכונה על ברכי. קפצתי מבהלה. נוחי עמד בדלת. הוא הושיט לי חפיסת חלווה קטנה. את זה שכחת אצלי לפני ארבעה ימים, נופף ואמר בלשונו המהירה והעניינית, חבל, שילמת על זה. סגרתי מכולת ובאתי לכאן. יומיים אני מברר אצל השכנים איפה את גרה, אולי מישהו מכיר. אמרו לי שאנסה בכתובת הזו. פה, שכנים, ראו אותך על האופניים. איך קוראים לך, מיידלע? נדמה לי שהסמקתי. הרגשתי בת חסותו. גרגירים של אורז התהפכו אצלי בגרון. מחוות אבהיות כאלה מעוררות את יתמותי. רציתי לבכות. להיבלע באדמה. חלווה אני לא רגילה לקנות, והתחשק לי פתאום, כשקרצו ממנה חיתוכי השקדים הלבנים. נזכרתי בסבתי גניה והוספתי למצרכים. אמרתי, נכון, תודה, לא היית צריך. חנוונים שמחפשים קליינט ששכח אצלם מצרך לא קיימים עוד בימינו. טוב, צריך גם לחזור הביתה, תהיי לי בריאה, אמר והלך. סגרתי את הדלת. כשמישהו זר מתגייס לטובתי אני נבוכה כילדה. מלכודת עכברים יש לך? שאלתי אותו פתאום. סשה, שהיה חשדן ועוין ונמנע מחברה, היה עשוי לחבב את נוחי. הוא היה נוגע ללבו. מיהרתי ללא סיבה והנחתי את הכסף על השיש המצהיב. על התנהלותי אני מחליטה בפתאומיות וללא מחשבה, לוקחת את השניות והדקות והשעות, טוחנת אותן דק ולא רואה אותן כיחידות זמן, מתנפלת על כל מה שאני עושה כמו סופה, חוזרת הביתה כזוללת את הדרך ברגלי, או באופני או במכונית, אם אני מרשה לעצמי לנסוע בה, מבשלת ומנקה ואוספת את הכביסה, מסדרת את הניירות והמחברות, גורפת במטלית את האבק ונצמדת למסילת חלון רחוקה, גורפת את העלים והתרמילים של המכנף הנאה הצומח על המדרכה לצד הגדר של החצר, כי עלים יבשים עפים אלי עם כל רוח מקרית, וכך, בתוך העיסה האיומה של חלקיקי הזמן, אני לא נותנת למחשבות הסוררות להידחק אל ראשי, עד שאחת רעה מוצאת חריץ נסתר. אחרי שסשה עף כציפור לא יכולתי לדרוך על אותן מרצפות ולהגיע לאותה מרפסת ארורה ולהביט מלמעלה אל הכביש שלמטה. השינה לא באה לעיני וחזרתי לבית הורי, לחדר ילדותי. הרבה לילות עשיתי בחדר הקטן עם כפכף העץ הקשה וטחנת הקמח ההולנדית, ויום אחד פתחתי את התריס וזרקתי את המזכרות למטה. הורי שכרו בעבורי מעין בית יווני, כמו שחלמנו שנינו, דומה לזה שהתחבב עליו בטיול לאיים הקיקלאדיים, מקום שם עמד סשה וצרח בחדווה מעל הנקיק אל הים הנקי. הוא אהב הכול, את המפרצים החודרים ליבשה, את ההרים החשופים, את הכפרים שבהקו בלובנם, את הארכיטקטורה של בתי הקובייה שטוחי הגגות ומסוידי הקירות, את המשקופים ותריסי העץ הצבועים כחול. כשהיד שלו האהילה על המצח מפני אור היום המלובן הקריא לי בגרון צרוב מֵאוּזוֹ מהמדריך למטייל על הריב המיתולוגי שהצמיח את איי יוון, על זאוס ופוסידון ואיך התפוררה האדמה לרסיסים והשאירה אלף ארבע מאות עשרים וחמישה איים. ועכשיו, כשיש לי בלעדיו מה שלא היה קודם, בית קובייה מסויד לבן בוהק, חדר וחצי ומטבח, חצר קטנה וגג שטוח ביישוב קטן, שהוא רחוק מספיק מהמולה וקרוב מספיק לערים הגדולות, רחוק מהריח שלו וקרוב לזיכרון, ובלי הים ובלי המפרץ ובלי ההרים, אני זוחלת כבר שנה וחצי בחזרה אל החיים, אל העבודה והלימודים. אולי, באחד הימים, ירצה אותי מישהו כמו שאני, חבילה שמורה, נחמדה, מבולבלת, נחותה משהו, עם פגם ייצור קל. מלכודת? ענה נוחי בהרהור, יש מלכודת דבק, נשארה אולי אחת, יש זוג בחבילה. הוא השליך על הדלפק את השקית ושאל אם להכניס בחשבון. אחר כך ארז את המצרכים בשתי שקיות. לא שכחת כלום? עיכב אותי בפתח.

השער היה פתוח ואני דווקא סגרתי אותו. רוקנתי את סלסילת המתכת שעל אופני. הלכתי ובאתי אל תוך הבית ותלשתי מהדלת את השטות הריקה שכתבה אמי, כאן גרה תמר בנעימים. חלק מהאותיות היו עקשניות ולא ירדו, כמו להכעיס השאירו את הלגלוג הדק שהשמיע אבי על חלום הבית היווני בזמן שבדק את בור הספיגה בחצר וניבא צרות. הבית ישן, הצנרת רקובה, ניקוז הגג לא משהו, אמר. התעקשתי על הבית. כאן אגור, לא צריכה יותר מחלון כחול קטן עם וילון תחרה ואדנית של יהודי נודד, שטיח לפני הדלת הדהויה, חצר שיש בה שיחים עשבוניים מתים ושלדי עצים חיים למחצה, שממיות שורקניות, מיינה מבורכת בציוץ עדין ועקשני וירגזי שעושה את עבודתו כל השבוע, ובעיקר בשישי ושבת מדבר אלי. וכן, יש לי עכבר שדה אפרורי, שחוצה באלכסון מדויק את סלון הבית שלי, בקרוב ייפרד ממני. ויש לי שביל מרוצף וממורק, שאמי מתעקשת להשקות בצינור כשהיא מגיעה, ושני פחי זיתים עם גרניום סגול עז, וכמה שיחים לאורך הגדר, ואשחר ויסמין, שבעלת הבית נטעה לפני שנים. כאן אני גרה לבדי. לא טוב לי ולא רע לי. אולי קצת רע לי, אולי יותר מקצת.

מכאן תסתדרי לבד, אמר אבי כשעמדנו בחצר של הבית והמובילים פרקו את מעט חפצי. השפתיים שלו הצטופפו לגוש מהול בספק. הסתכלתי על ידֵי הביבים המגושמות שלו שהיו מוטלות לצדדים ומעולם לא היו הוגנות אתי. חולצת טריקו צבועה פסים כתומים לרוחב. לבי לא התרכך אליו גם לאחר שסיפרה אמי על ילדותו, כשאני ואחיותי הצעירות, מיכל ויעל, ישבנו כילדות על כיסאות הצופים למעגן מיכאל בבית הארחה בזיכרון יעקב. אמי אמרה, שלידתו בשכונת מנשייה ביפו, שנים אחדות לאחר מלחמת העצמאות, במקבץ חורבות, כוכים וחדרונים מטים ליפול שיושביהם הערבים נמלטו במלחמה ובאו עולים והשתכנו בהם, היתה משגה של החיים. רציתי לקום ולהתהפך על הדשא, אבל אמי כלאה אותי במגבת ובנתחים קטנים של אבטיח מתוק וסידרה לו הקלות בזמן שאני שיננתי בלשון פעלים במגוון בניינים, זמן הווה, גוף שלישי – מרחמת, מסנגרת, מגוננת, מנמקת, מתרצת, מתנצלת, מתחמקת, מסבירה, מכחישה, מדחיקה. הרחק לכיוון הים טס להק חסידות במשולש מדויק ועיני נסעו אתו. הייתי מלאה ממחשבותי הגסות והדוחות ולמרות זאת צללנו אִתה לסיפורים שהכירה על זו שנבנתה על שפת הים ממש ואוכלסה על ידי עשירי יפו. הבתים, עשויים אבנים שנחצבו מרכס הכורכר הסמוך, הכילו חדרים גבוהים במיוחד שהקיפו חצר פנימית. הרצפה הורכבה ממרצפות שיצרו ציורים ועיטורים כתחליף לשטיח, כנהוג אצל הערבים. עשרים מדרגות עץ שבורות הובילו לבית, ועשׂר עד לחצר גבוהה שבה עמדו חבלי כביסה צפופים וחדרון קטן שנקרא בית כיסא, ועוד עשר מדרגות מתפוררות הובילו לבית עצמו, שהיו בו שני חדרים גדולים וגבוהי תקרה. הקירות היו נפוחים מרטיבות והגג היה תערובת של רעפים סדוקים ויריעות פח. התקרה היתה מעוטרת בפנל עליון מצויר. שם גדל אבא שלכן, אמרה, כשישבנו על כיסאות הנוח במורד בית ההארחה בזיכרון יעקב. בחורף היה לסיר הלילה שימוש רב, כי הירידה בחושך לבית הכיסא היתה מסוכנת. הביוב זרם לחוף הים וממנו אל תוך המים, ובקיץ, כאשר ירדו אבי ואחיו מהחצר ישירות לשפת הים, שחו בביוב של עצמם. הרחוב הראשי והמסחרי בשכונה נקרא מספר 12. כשאבי לא התרוצץ על חוף הים, בעור צרוב ומנומש ובכפות רגליים מנומרות בזפת, ולא שוטט בחנויות או הלך עם חבריו לעקוב אחר הבחורות הטובות בשטח הגדול, כשהם מגלגלים במקל צמיגי מכוניות שחוקים, אז התפלח לקולנוע אביב, או נוגה, או צליל, וכל שבת הלך למגרש הכדורגל "באסה" עד שנגמרה לו הילדות והדחפורים עלו על בתי השכונה. אבי למד שנה יחידה בתיכון מקצועי במגמת מסגֵּרוּת ויצא לעבודה עם אחיו אלי, ושניהם למדו להוליך שולל בעלילות-צנרת עקרות בית מבוהלות ונבערות ונשות עסקים שזמנן דחוק. הם הזהירו אותן מפני הצפות הרות אסון באסלות, סיפונים מתפוצצים, רטיבות מצמיחת עובש בקירות, נזילות צפויות אצל השכנים מתחתיהן, או צנרת מיושנת ורקובה בקרקעית מטבח או אמבט, שמקורה במתכת ולא בפלסטיק כנדרש. דודי אלי חידד את הערמומיות ושכלל את דקויות מזימותיו, והזכיר לו ללא הרף איך למדו לאכול בילדותם במרמה ארוחות משביעות במסעדות הפועלים ברחוב בוסטרוס כשהפרוטה לא היתה בכיסם. שיטת ההפחדה נתנה בידיהם עוצמה ופרנסה, ואבי העריץ את דודי על מוחו החריף ועל לשונו הכובשת בניהול משא ומתן. גם במהלך שירותו הצבאי התמיד אבי בעבודה, והיה יוצא לקריאות חירום שהתנהלו בשעות אחר הצהריים או הערב. דודי היה חוזר כל ערב לרעייתו ברכה, שהיתה מחכה לו עם נעלי בית ביד וארוחה חמה על השולחן, ואילו אבי היה נוסע על אופנועו המבהיק אל בית משפחת אחותו פנינה, שבשכנות לה התגוררה תלמידת תיכון בשם חווה לניאדו, שפניה קטנים ובהירים, ועיניה פלדה כחולה, והיה יושב במרפסת הקדמית ומחכה לה עד שתחזור מהלימודים. מהערב שחגגה אחותו בר מצווה לבנָהּ ואביאל ראה את הנערה בין החוגגים, עשה שעות בבית האחות, חידש לה את הגדר מסביב לבית, העמיד מרקיזה מעל המרפסת והאריך בה את ישיבתו, בישל קפה שחור על הכיריים שלה, חזר והרתיח עד ליצירת הקצף הראוי, ולעתים קרובות גלש הקפה על ראש המבער, הציף וטינף. דודתי פנינה מאסה באחיה המשועמם ולא ראתה איך הוא נשרף באהבתו לבת השכנים עם זנב המשי השחור, שהצליף באחוריה בפראות כשהיתה ממהרת. בדמדומי השקיעה היה אבי מחכה לאמי שתצא לחברותיה או תלך למכולת, הולך אחריה, נכנס לקנות סיגריות, ויותר משדיבר לחנווני השמיע משפטים שהיו מיועדים לאוזניה, מתחנן על חייו שתאמר לו שלום יפה, מבקש שתחייך, שתתעכב לדבר אליו, שואל על לימודיה בתיכון, ואמי, שחיזוריו נעמו לה במידתיות זהירה, התלבטה ופטרה אותו בתירוצים, כמו שיעורי בית ומבחן למחר, וכך היתה הולכת, רצה, מתרחקת ומשתמטת, מקיפה עצמה בחברותיה, עומדת ומדברת אִתן ומתעלמת ממנו במפגיע. אבי היה יוצא מדעתו במרפסת, שר ושורק, הולך וחוזר, ויוצא לסיבוב על האופנוע המבהיק שלו, מרעיש את הרחוב ומפריע לה במפגיע. סבי היה יוצא לשאול אותו מדוע הוא מעלה עשן דווקא מול חצר הבית שלהם, והבחור היה מבקש את סליחתו, אדון עמנואל, כאלה הם האופנועים היום, סליחה, אדון עמנואל, הנה אני יורד מהאופנוע ומגלגל אותו ביד עד קצה הרחוב. וסבי היה אומר שהבחור שטותניק, צריך להתבגר. חווה היתה מכינה שיעורים בחדר על הגג, מציצה מבעד לחרכי התריס לראות אם הכעס של אביאל הגיע לנקודה הרתיחה הנכונה. היא לא תצא אתו לעולם, ולא תלך אתו לעולם לסרט, ולא לים. לחווה היו באותה עת חלומות גבוהים, אותם רקמה בחשאי בחדר על הגג. כותבת ביומן התלמיד מילים שקטות ורמזים של אותיות. אמי מיעטה לספר על עצמה, וכששאלתי אותה מדוע סירבה לחיזוריו של אבי, אמרה שזה מפני שלא למד ושנא למדנות ולא ראתה אותו גם מחזיק עיתון ביד. כל שנותיו בבית הספר התבטל, אבל העריץ את השקדנות שלה והתקנא בה. וכשהוספתי ושאלתי למה נכנעה ונישאה לו, השיבה, כי היה צריך. שאלתי אם הכריחו אותה. אמרה, לא, מעולם. סבא וסבתא לא העמידו קשיים, ולא שאלו את עצמם אם החתן ראוי או בלתי ראוי, העיקר שהילדה תעשה מה שצריך לעשות. ולא הבנתי. אם לא היתה מוכרחה, ואם לא מצאה לנכון, למה הכניסה עצמה בחיים האלה? למה? הוא רדף אחרי ורצה בי מאוד, צחקה, היה מחכה לי במרפסת של אחותו שעות. עומד על קצה אצבעותיו ומחפש אותי. יוצא אל השער ואורב לי, אמרה וצחקה צחוק חלול ויבש. מעולם לא דיברה אתי על אהבה ורחשי לב. הרבה פעמים היינו עומדות במטבח, הייתי בת שש עשרה או קצת יותר, היא קצצה ירקות או בררה אורז ואני הייתי מבררת אצלה עניינים, ולכאורה היתה משיבה לי, אל נכון משיבה לעצמה בהרהור ואינה משיבה דברים במלואם, התשובות לא ריצו אותי, וכמו תמיד היה נראה שהיא פותחת את פיה לומר עוד דבר, אך מסיימת, זהו, בעצם, זה כל מה שקרה ומשתתקת. למדתי לדעת משהו על חלקים כמוסים שלה מפני שבדרכה שלה השתוקקה שייראו לעיני מישהו, ואף על פי שהיו גלויים לכולם קרה שנראו דווקא לי, כאילו הועידה אותם שייפלו בחלקי במקרה או שלא במקרה. הרבה פעמים, כשהייתי עומדת בחלון ובוהה ברחוב ומשתוקקת להיות מצודדת ורצויה בעיני אחרים, בעיקר בעיני הבנים, ובסתר לבי חולמת על הנער מיכאל שישליך הכול מאחוריו ויבוא נבוך להתוודות בפני, בודקת את פרופיל אפי בשמשה הפונה החוצה שמגישה לי את עצמי באופן עמום, מחפשת פצעונים במצחי, שער מיותר מתחת לחוטמי, שוכחת ממגבלותי לרגע ונושמת את הגבול עד לשמים, היתה אמי באה בשקט ועומדת מאחורי, נצמדת, סנטרה על כתפי, אצבעותיה החמות מרפרפות ככנפי חרק על עורי, הבל נשימתה מצמרר את עורפי, הייתי תוהה בקול, למה קראת לי תמר? זו את שנתת לי את השם? והייתי חשה איך עיניה נעצמות על כתפי, אהבתי אותו, היתה אומרת, חוזרת ואומרת בכל הפעמים שלא הרפיתי ממנה, מה אהבת? הייתי חוקרת, לא יודעת, היתה מאריכה את מילותיה, ממש לא יודעת, שם קצר, צליל רענן, פרי מתוק, שם של צומח, עץ גבוה, שואף לשמים, בלי דרישות, ללא תביעות, חזק, שורד... כן, אבל כל תמר נהיית תמי, הייתי חוזרת ואומרת, ורק אני לא. למה לך? היתה שואלת, תמי זה שם שאין לו חשיבות ולא אישיות. אבל תמר, זה... ממש. זו נוכחות. ואני הייתי רואה את עצי התמר שבגן הציבורי, שבכל חג סוכות היו הילדים מטפסים עליהם עם סולמות עץ ומשורים ומנסרים את כפות ידיהם וחשה פחד פתאום, ואומרת שכל זה מקרי, ולא קשור בכלל ולא נוגע לי, וסתם מחשבות הבל מתכרבלות לי בראש, ולא יודעת מה הדימוי שמעיק עלי. ותמיד נותרתי עם סימני השאלה ועם התשוקה להבין עוד וכאן היינו אמי ואני נעצרות. היא היתה ממהרת אל הספרית, או הקוסמטיקאית, לפעמים היתה יוצאת לקנות כלים למטבח או לבנים לעצמה. ואני הייתי הולכת לחדרי, משננת את החומר בכימיה למבחן, לועסת מקלות מלוחים מבין שלוש אצבעותי עד שאבי היה חוזר, נעמד בפתח ושואל על אמי. ומעולם לא שאל עלי. מהרחובות היו עולות צהלות הילדים באחת מפעולות תנועת הנוער וידי היתה דופקת במחברת בקוצר רוח. רציתי לרוץ אתם. הייתי משיבה בנביחה קצרה, לא יודעת, ולא מרימה את ראשי. הוא היה מתמהמה, נוגע בחפץ התלוי על הקיר, מסובב אותו בין האצבעות העכורות שלו והייתי נרתעת, מפני שידעתי היכן טבלו האצבעות קודם שובו הביתה. אחר כך הייתי שומעת דלת נטרקת ושאון מים באמבטיה.

* לבנה מושון-סופרת, עיתונאית, מבקרת ספרות. פרסמה קובצי סיפורים, ספרי ילדים, רומנים.