בחול המועד סוכות קיימו המשוררים הרצל ובלפור חקק סיור בעקבות יצירתם ונופי ילדותם בירושלים.

הסיור החל בתחנה הראשונה, בשער ה"אליאנס" שהוצב ברחבת מרכז "כלל" (יפו 97) בירושלים. בית הספר אמנם נחרב, אך שַער בית הספר (שעמד בעבר ברחוב כי"ח) עבר שימור והוצב ברחוב הראשי, רחוב יפו. הרצל ובלפור סיפרו על בית הספר כחוויה מכוננת. מורה שלהם מכיתה א' יצא לגמלאות בהיותם בכיתה ד' וכתב קובץ סיפורים קצרים. לאחר שקראו את סיפוריו, אמרו זה לזה: אנחנו כותבים יותר טוב... והם החלו מאז למלא מחברות בשירים וסיפורים ולפרסם בעיתוני הילדים של אז.

הַשַּׁעַר נוֹתַר לְלֹא בַּיִת

רָאָה אוֹתִי שָׁב.

זוֹ הָיְתָה שְׁקִיעַת בֵּין עַרְבַּיִם

וְהוּא הֶאֱדִים זָב

לִבּוֹ מוּאָר

כְּמוֹ מֵעוֹלָם לֹא נֶעֱזַב.

אֵיזוֹ שְׁקִיעָה אֵיזוֹ שְׁקִיעָה

נִפְלָאָה.

(מתוך שיר של בלפור חקק)

משם יצאו משתתפי הסיור לתוך שוק מחנה יהודה לתחנות שונות, ובכל תחנה סיפרו המשוררים עוללות מילדותם וקראו משיריהם.  החיים היו תמיד שזורים בחיי השוק: לאבא עזרא הייתה חנות ירקות וגם אימא סעידה בילתה בשוק בקניות. הרצל ובלפור קראו שירים על דמותה של האם, ותיארו את אַחוות הנָשים בשכונת בתי סיידוף: כשהאֵם יצאה לשוּק, השכנה "ויזינא רוזה" נשארה לשמור עליהם כילדים ולהגיש להם אוכל מן הפְּרימוס.  ריח תבשיליהָ של האֵם עלה מן השירים:

אֵין לָהּ מְאוּמָה מִלְבַד חַיֶּיהָ.

אוֹר זָרוּעָ בֵּין הַשִּׁטִּין. קֶסֶם

מְיֻחָד: אֵלֶּה חַיִּים שֶׁיָּדְעָה לִיצוֹר

כְּמוֹ קֶמַח. כְּאִלּוּ הַכֹּל נִטְחַן גַּרְעִין גַּרְעִין

בְּאַבְנֵי הָרֵיחַיִם.

כְּשֶׁכָּל הַנָּשִׁים יָשְׁבוּ עַל אַבְנֵי מַדְרֵגוֹת

מְשַׂחֲקוֹת בִּמְנִיפוֹתֵיהֶן רוֹאוֹת לְכָל עֵבֶר

רָאוּ בְּמִצְחּהּ זֹהַר כָּבוּשׁ

הִיא לָשָׁה אֶת חַיֶּיהָ אֶת חַיֵּי כֻּלָּנוּ.

וּבְעֵינֶיהָ רָאֲתָה אֶת כָּל הַשָּׂדֶה הֶחָרוּשׁ

(שיר של הרצל חקק)

משוק עץ חיים נדדו המסיירים לשוק הגרוזיני, שבעלי הבסטות בו בעבר היו כולם יוצאי גיאורגיה, ושם היו תמיד חנויות המעדנים והדליקטֶס. ליד המאפייה בשוק הגרוזיני סיפרו התאומים חקק על קזינו דה פריז, שהכניסה אליו הייתה מהשוק הגרוזיני ועדיין ניתן לראות את המרפסת העליונה שם הייתה רחבת הריקודים...

התאומים הובילו את הסיור גם לשוק העירקי שם עדיין נמצאת בגדד הקטנה: משחקי השֵש בֵּש משחקי הקלפים, ליד ספלי הקפה החם וכמובן היין שנשפך שם כמים. המסעדה של "עזורה" עדיין עומדת שם, לשם היה מגיע יוסי בנאי וגם סוראמללו, וכמחווה ליוסי בנאי מופיע השיר שלו על עזורה על קיר המסעדה, שכולה פתיליות והבל חם של מאכלים מסחררים.

התאומים הובילו אל בית שעוני השמש "בית זהרֵי חמה", אל "בית החתן המת", אל ישיבת "עץ חיים" ואת בית כנסת "מנחת יהודה" שם הם היו בילדותם "ילדי תהילים", מונח שלא מוכָּר לילדים של היום... בבית הכנסת ציפתה למסיירים הפתעה: הגיעו לשם סימון ומואיז הקטן מן השיר של יוסי בנאי "אני וסימון ומואיז הקטן"...

התחנה האחרונה בסיור הייתה שכונת בתי סיידוף, שכונת ילדותם, והם סיפרו שם מהווי הילדות. הם קינאו בילדים התל אביבים שיֵש להם יַם וביקשו מאמא יַם. אמא שלהם שָׂמה אותם בתוך גיגית גדולה. " אמא" אמרו לה התאומים, "אצל התל אביבים היַם הוא כָּחול...", אז אימא חקק שָׂמה להם בַּגיגית כָּחול כְּביסה...

כותב בלפור חקק:

אֲנִי הוֹלֵךְ אֶל יַלְדּוּתִי

בְּבָתֵי סַיְדּוֹף

לָשׁוּב אֶל בֵית אָבִי

לָשׁוּב אֶל בֵּית אִמִּי

לָשוּב אֶל עַצְמִי ֹ- - -

והרצל חקק כותב על השכונה:

מֵי הַכְּבִיסָה מִלְּמַעְלָה טִפְטְפוּ עַל רָאשֵׁינוּ. גֶּשֶׁם סַבּוֹן.

אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהִכָּנֵס פַּעֲמַיִם

לְאוֹתוֹ גֶּשֶׁם יַלְדוּת רִאשׁוֹן.

כָּל הַבַּיִת הָיָה חָצֵר גְּדוֹלָה

כָּל הָעוֹלָם הָיָה מִרְפֶּסֶת אַחַת שׁוֹתֶתֶת חֲלוּדָה, רוֹעֶדֶת

כְּיַלְדָּה בּוֹדֵדָה.

וְהָיִיתִי רָטֹב לְיַד מַחְבֶּרֶת בִּכְתָּב יָד מְטֻשְׁטָש - - -