סיפור:
נאצר מת/ ראובן שבת

השקדים שלי קרעו אותי מכאבים. הייתי ילד בן שש. השקדים שלי קרעו אותי מכאב. אבל   לא בכיתי בגללם  מעולם. רק חושק שפתיים. מותיר שרידי דמעות קטנים לזגג מעט את עיניי החומות, הקטנות.

הגרון כאב. דוקטור פאלקה אמר שצריך לעשות ניתוח. להסיר את השקדים. לנתח. הם מפריעים לקול. הם עושים כל הזמן דלקות גרון בלתי פוסקות. אמא שעתה לדבריו. הם הסכימו לעשות לי ניתוח שקדים. להסיר אותם. שאמרו לי "שקדים" חשבתי אכן על אותם פירות חומים בעלי צורה חרוטית, שאבא היה מביא לעיתים הביתה מהשוק או מהמקומות הרחוקים ברחבי ישראל שבהם עבד. קיבוצים קטנים בגליל שהיו להם מטעי שקדים

 שקדים . קליפות ירוקות שמתוכם בוקע פרי חום. לא טעים בכלל.

ואני חשבתי אם יש לי כאלה בגרון. צריך כנראה להסיר אותם באמת.

לקחו אותי לבית החולים הקריה בתל אביב.

 דוקטור פאלקה היה רופא אף אוזן גרון  שהיה הכי טוב אז.

אמרו שהוא נוהג לאכול בשר אפרוחים. זה נשמע לי אז משונה ,מאיים ומצחיק בעת ובעונה אחת.

הוא היה רזה. היו לו משקפי קרן גדולים על מצח עגול וארוך. אצבעות ארוכות.

אני זוכר מיטה שמגלגלים אותי בה עד לחדר ניתוח. ריח חריף של פורמלין כנראה. אחות אסופת שיער שחייכה אליי כל העת. אח צעיר ויפה שהחזיק בידיו מספריים.

זה היה בשנת 1970. הייתי בן שש ומשהו. פחדתי מהניתוח. פחדתי למות.

שמו לי מסכה בצבע חום בהיר על הפנים. אני זוכר שנאנקתי מעט ואחר כך נרדמתי לתוך חלום שכולו שבבי צורות עגולים מתרוצצים רצוא ושוב סביבי.

שקמתי בבוקר. ראיתי את שובכי התריסים הירוקים של חדרי בבית החולים. שמעתי ציוץ קסום של דרורים. האחות הסיטה במעט את הוילון שליד מיטתי.

לידה עמדה  אחות נוספת. שתיהן היו צעירות.

האחת אמרה לשניה-"נאצר מת!"

"מה", תמהה השניה.

"נאצר מת!" החרתה הראשונה בקול רם יותר,"אמרו ברדיו".

מסיבה לא ברורה החלו מעיניי לזלוג  דמעות. זה היה משונה. זה היה בלתי ברור.

דוקטור פאלקה נכנס פתאום. מחייך.

"אבל למה אתה בוכה ילד", הוא תמה.

"הרי הניתוח לא כאב, נכון? ואם כואב עכשיו זה יעבור יעבור וליטף בכף ידו, הרזה, הארוכה, את שערי.

"נאצר מת!" שבה האחות ואמרה, וקולה הדהד בכל רחבי החדר.

"אני יודע", השיב דוקטור פאלקה," הגיע הזמן".

"נו טוב, אבוא אחר כך"

ובפנותו לאחיות אמר נמרצות: "לדעתי אפשר כבר לשחרר אותו מחר. בבוקר. הניתוח עבר טוב. הוא נראה מצוין".

את השקדים החתוכים שלי לא ראיתי.

כל שזכרתי היה מראה אלבומי הניצחון מרפרפים מול עיני הקטנות פעם אחר פעם.

האיש הגבוה, עם האף הארוך, עם פנים חרוטיות משהו בא למולי  במראהו מתוך אלבומי הניצחון פעם אחר פעם.

בתחילה חייכן, שבע רצון, מלא בטחון עצמי.

אחר כך במבע עיניים כבוי, עם המטפחת בחליפה המהודרת שאותה הוציא כנראה מדי פעם למחות דמעות תבוסה.

משום מה לא חשתי שמחה על כך "שנאצר מת".

שנים אחר כך, כאשר בגרתי וקראתי מעט אודותיו. זיכרונות של אחרים, ועוד מיני רשמים והתרשמויות ובפרט כאשר הייתי רואה עם הוריי או חבריי את הסרט המצרי של יום שישי בטלוויזיה

ותצלומו משקיף אילם ושקט מבין קירותיהם של חדרי משרדים או  בתים שנראו בסרטים הללו הייתי נמלא מעין רגש עצוב.

מעין געגועים למשהו שאפילו אינך מכירו ואינך יודע מהו.

כאילו הייתי שם. במצרים ההיא. בתקוות המפעפעות בלב עם תמים ואמיץ.

כאילו ידעתי שאפשר כי יהיה שינוי כאן ושם ויביא עימו תקווה וטוב.

חמדת קשר בין עמים. רחובות אפופי ריח מאכלים ודברי מתיקה. הבל שיחות בבתי קפה, מסתלסלים בעשן סיגריות מר וחריף. כוסיות תה כהות מעלות הבל אדים משכרים. חומה של שכונה פשוטה. שכונת עמל.

ובצד אלו-ערסולי גלים של הים התיכון בחופי אלכנסדריה הקסומים.

נשים מצריות יפות. שחקנים מצריים יפים.

עלילות סרטים שוקקי ייסורי אהבה וחיים

טובים שתמיד מנצחים את הרעים.

צדק שמנצח תמיד את הרשע.

אבל כל שאני זוכר הוא תמונות האיש גבה הקומה, ארך האף, המנפנף בידיו לכל עבר אל ההמונים ומחייך חיוך של רצון טוב.

חשבתי שאולי יכולתי להיות ידיד טוב שלו, אפילו.

והם לא נתנו לי אפילו אף פעם

לראות את השקדים החתוכים שלי מעולם.

חבל.