אסתר'קה/ גדי עמבר
אסתר'קה
אותן שש שנים שחלפו מאז שעזבנו את השכונה שייטו להן כמו ניחוח מבושם באפו של תתרן, ובכל אותן שנים לא ראיתי את אסתרק'ה ממש, עד שיום אחד היא באה, הציצה מבעד לחלון שבביתנו החדש והרעידה את חיי. היה זה בערב שבת, כשהיא בדרכה לפגישת כיתה, ראתה את אימא שלי עומדת בגינה ומשקה את הדשא ועצרה לידה לשיחת נימוסין ואני מהסלון, הבחנתי בה, כמעט באקראי, ופתאום הרגשתי איך האדמה ניתקת מתחת לרגלי והתקרה שחשבתי שהיא הדבר היחיד שבטוח מעל לראשי, קרסה לה ב"בום" על קולי וענן אבק כיסה לי את זגוגיות משקפי בשכבה עבה של אובך, וכמו מתוך הערפל שמעתי משק כנפיים והבחנתי בשרטוט מרטט של יונים לבנות שמרחפות לפני במחול מטורף ומיד פורחות להן מבעד לשימשה שבחלון ומקיפות את ראשה של אסתרק'ה בהילה זהובה נרקסיסטית ותכף הסתלסלה לה בראשי מנגינה נפלאה במאוול אהבה נצחי, וככה, כמו בהקשה אחת של אגודל באצבע צרדה, הפכתי מסתם ילד, לנער מאוהב. "מאוהב" ולא סתם "אוהב".
מאז לא ישנתי ולא אכלתי לא שתיתי ולא חלמתי על שום דבר אחר מלבד על אסתרק'ה והתחלתי להגות רק את שמה ולנקז אלי שוב ושוב את זיכרון דמותה, כמו שראיתי אותה באותו הרף עין, עומדת ליד גדר האבן שגבלה על ביתנו החדש, שערה נפוח ב"פן" אופנתי גולש לו על כתפיה אסוף מצד לצד כשהוא מכסה את אחת מעיניה בהתגרות מפתה וסוודר גולף לבן מלפף בגאווה את שני תפוחי הבוסר שלה שמיהרו לפרוח, וחגורה אדומה עם אבזם מוזהב, מחבקת כטבעת אהבה את מותניה וחצאית פרחונית ששוליה של תחתונית תחרה לבנה מציצה מתחתיה, מסתחררת לה מסביבה במשובת נעורים מתוקה, והיא מדברת לאמי וכאילו אלי ולעולם כולו ומחליקה את לשונה על השפתים שלה האדומות, לא עוד הילדה הקטנה מהשכונה, שותפתי למשחקי "החיילים". נטוע כגזע עץ כרות בסלון, נדהמתי לגלות שהפכה מניצן ירוק לפרח רך ורציתי לצעוק לה "אני כאן" אבל עד שהחלטתי לגשת ולהושיט את ידי לידית ולרווח אליה את החלון, היא נפנפה בחוץ בידה והסתלקה לה לדרכה ואני אפילו לא הספקתי להגיד לה "שלום" ורק המשכתי לנעוץ את רגלי ולסדוק את הרצפה מתחתי ולבהות בייאוש בדמותה המתרחקת ובחלל הריק שהותירה לי באותו מקום שעמדה בו מקודם, והרגשתי בגוש כבד שעולה ממעי, נלפת בחזי, נתקע לי בלוע, אוחז בגרוני, ומנער ומטלטל אותי מצד לצד ומאיים לעקרני ממקומי, ותכף חלחלה להכרתי, בוודאות חסרת אונים, הידיעה המרה שמאותו רגע חטוף, חיי לא ייהיו יותר חיים.
מאז בלילות הייתי מתהפך על מיטתי מצד לצד ולא יכולתי להירדם ובבקרים התקשתי יותר מתמיד להתעורר, וכל הזמן התהלכתי כסהרהורי, ולא ידעתי את נפשי מרוב געגועים. "אסתרק'ה אסתרק'ה" הייתי גונח מתוך תשוקה וייסורים. "אסתרק'ה.
תכף לאחר ששבתי מבית הספר, הייתי ממהר להשליך מעלי את הילקוט, לחטוף משהו לאכול, ובלי לשעות למחאותיה של אמי, הייתי רץ לעשות לה "אמבוש" מהבית של דודתי שמחה שבשד' בנימין לא רחוק מפינת בן אב"י ונעמד שם במרפסת ומציץ לעבר הרחוב מבעד לחריכים שבין קורות התריסול שצבועים היו באפור וורוד ומתפלל ומייחל לפגוש, ולו רק ברמז, בצל צלו של צלה, או אפילו בקטע זעיר ומתרחק של שובל שמלתה, וכשנתמזל לי מזלי והייתי מבחין בה מרחוק, היה הלב שלי שועט בדהירה פרועה לקראתה, כאילו ביקש לחוש ולהתאבק בעפר לרגליה.
דודה שמחה כשהייתה רואה אותי משקיף ככה מדי יום מבעד לקורות התריסול כשאני מרעיד ממתח והתרגשות הייתה מחייכת אלי בחמלה ומלגלגת עלי, אבל אני, לא היה אכפת לי מכלום, אני הייתי שפוט באהבתי ולא ביקשתי מאף אחד שיפטור אותי מעונש.
היום חוצה את הדרך אוטוסטרדה שבנינים רבי קומות מתנשאים משני עבריה. אבל פעם, לא היה רח' יאיר ולא רח' זמנאוף, וכל השטח הזה, שמשד' בנימין ועד בית ספר "איתמר", היה שדה בור אחד גדול מכוסה קוצים ודרדרים, ובמקום אוטוסטרדה היה כביש, ספק אספלט, ספק כורכר, עובר אז בהיחבא, מאחורי מסך עצי ברוש ואקליפטוס, שמצדו השני, בתוך חצרות מוקפות גדר חי, עמדו בתים קטנים עם גגות רעפים אדומות וגינות נוי נטעות עצי פרי, שהקרינו ביטחון של בעלי בתים זעיר בורגניים, שהם יישארו כך לנצח, להשקיף אל השקיעה מבעד לאבוקות הירוקות שזקרו צמרתם, כמו בציורים של ואן גוך, ועלו מדי יום יחד איתי בלהבות בצפיה מתוחה לאסתרק'ה.
ככה חלפו להם חודשים ארוכים בהמתנה נואשת ומורטת עצבים ובינתיים הלכה אהבתי והתעצמה, והתגבהה כשהיא סוחפת עימה את כל מחשבותי ולא מותירה לי אפילו את האומץ לנסות ולהתקרב אליה, ובאין בררה, הסתפקתי רק במעקבי סרק, ובהצצות גנובות וחטופות מרחוק במושא אהבתי, כל כך פחדתי מתגובתה הלא צפויה שלה, שכמו אחד שקנה כרטיס פייס ביקשתי כל הזמן רק לדחות את מועד ההגרלה כדי שאוכל למשוך ולאריך את הזמן השהוי ובינתיים ליהנות לפחות מהספק.
ואז יום אחד, כששמים חלולים ונקיים מעננים הבהיקו ממעל ושמש אש צרבה בזנית מעלי והעולם כולו האט הילוך והתעטף בשתיקה הבחנתי בה מרחוק, כשהיא פוסעת לקראתי בעצלתיים, עטופה באד מהביל כמו חזיון תעתועים מין פאטה מורגנא כזו שעולה מול עיניו הטרוטות של הצמא במדבר, וכמו בכל אותן פעמים שהצלחתי לראות אותה חולפת על פני בהתנהלתה האיטית והמייגעת, לא עלה על דעתי שממש בעוד רגע אני אצא ממחבואי ואעשה מעשה ולא אסתפק עוד בצפייה עקרה מהצד במקור חיותי המטפיסית הזו, שכמו אלילה עלתה שם באבק כונוס העולה מהמים, ואצעד ככה סתם, לקראתה מתוך תקווה הזויה להגשים ככה, כמעט בהיסח הדעת את חלומי הכסוף, כאילו זה דבר של מה בכך.
הבטתי בצלליתה שעל שביל החול הזהוב, שחצה באלכסון את כל השטח שהקפתי בעיני. מצדה האחד שורה מעולפת מחום של עצי ברוש, במרווחים מדודים, מיתחה קומתה ב"הכתף-שק, ולפניה ילדים שיחקו כדוררגל, על כתם חשוף ונקי מקוצים, ולמעלה יקדה לה שמש אש בלא רחמים והזיתי מלמלה לחה שעוטפת אותי ברוך ושמעתי רק את תיפוף רגליה על החול הרך וחכתי בקוצר רוח שמסך הברושים יקרע לצדדים והיא תופיע לפני במלוא יפעתה והדרה כמו פרימדונה בהצגת תיאטרון,
ופתאום הגעתי לכלל החלטה. קפצתי מהמרפסת כשאני מתרומם מעל המעקה כמו אתלט והתחלתי ללכת לכיוון השכונה, כביכול נותן לה צ'אנס להשיג אותי, אבל למעשה הקפדתי כל הזמן לזרוק מבט לאחור, כדי לוודא שאכן אני מצליח לשמר ממנה טווח ביטחון ראוי, ושעוד מעט, היא תגיע לשורת הברושים המצלה על הכביש, ואז נכנסתי לאחד מחצרות הבתים שבצד הדרך, והתכופפתי שם מאחורי כמה שיחים קוצניים ועצרתי את נישמתי והמתנתי בלי להניע אבר, עד ששמעתי קולות של שיחה והצצתי מבעד לעלוה וראיתי את אסתרק'ה פוסעת לקראתי בחברת ילדה שלא הכרתי, ושמעתי את צחוקן המתגלגל הולך ומתגבר כשהוא נחלץ מהשטף הקולח של שיחתן העליזה, פרוע חופשי ומאושר, והתכווצתי במקומי, וחיכתי בסבלנות עד שהן תחלופנה על פני, ואז הרמתי את ראשי וראיתי אותן, מבעד לאגלי הזעה שניגרו על עיני כשהן מהדסות ככה מרחוק, וספרתי, ליתר בטחון, אחד שנים שלוש ארבע, ופלטתי אנחת רווחה, והתרוממתי לאט לאט ממקומי והצצתי שוב בצלליתן ובתיקים שעל שכמן והמתנתי עוד דקה או שתים, עד ששרטוטן יתאדה באגלי החום המהבילים שעלו מכביש האספלט, ואז התחלתי לרוץ הכי מהר שרק יכולתי במעלה הרחוב, כשאני עוקף את מסלול הליכתן, עד שמצאתי את עצמי חוצה את דרכן כאילו באקראי ופתאום אסתרק'ה הבחינה בי וקראה לעברי
"אהלן גודל'ה"
ונפנפה אלי בידה. ואני נושף ןמתנשף, מיהרתי להתקרב אליה והושטתי לה את ידי ומלמלתי
"אה אסתרק'ה"
כשאני עושה מאמץ עילאי להסוות את רעד ההתרגשות שחלחל לקולי ולעמיד פנים שאני מופתע לראות אותה. היא לחצה את ידי בנימוס כאילו היא ד"ר וטסון שפוגש באקראי את מר סמית באמצע הג'ונגל
"יו גודל'ה" התלהבה
"המון שנים שלא ראייתי אותך! מה שלומך אתההה?!" ומשכה ככה את קולה באנפוף סולד ומתפנק וחשפה לעומתי שני תורי שינים קצובות צחורות וולבנות וחיוך שובה לב ואפילו ניצוץ של שמחה גלויה שהבריק בעיניה.
"אני הולך לעמיקם" הצהרתי לפניה חגיגית, מנסה ככה לתרץ את הופעתי הפתאומית לפניה
"..אה כן .. עמיקם.." היא אמרה כאילו בהתפעלות
"כן עמיקם." חזרתי אחריה מנא ובא
מתוך מבוכה משכתי את כף ידי ופיזרתי מבט מבוהל לצדדים כאילו נתפסתי בקלקלתי
"אני חושבת שהוא ישן עכשיו כל יום דורה מכריחה אותו לישון בצהרים" אמרה אסתרק'ה
"כן כן אני יודע אבל אולי.. אני יודע.. אולי הוא עדיין לא נרדם... אני צריך ממנו משהו... שיעורים."
"אבל הוא לומד ברופין " אמרה אסתרק'ה
"לא לא. אני סתם אמרתי. אני צריך ממנו משהו אחר.."
ככה עמדתי וניקבתי את אסתרק'ה במבטי ולא יכולתי להתיק את עיניי ממנה. עורה היה צח ולבן ועיניה היו שחורות וקווצה משערה שהיה משוך לאחור בזנב סוס נשמטה לה כל הזמן על מצחה המיוזע, וכשהתנשמה החזה שלה עלה וירד עד שהכפתור הרכוס בחולצתה המשובצת ריבועים קטנים שחורים ולבנים היה זז בחוסר מנוחה כאילו הוא הולך להיפרם בכל שנייה, היא לבשה מכנסי התעמלות מכווצות בגומי מסביב לירכייה ונעלה סנדלים ורגליה בטשו כל הזמן על האספלט בחוסר מנוחה
"את יודעת" התנשמתי "אני דווקא ראיתי אותך לא מזמן, את דברת עם אמא שלי"
"כן? מתי? אני ממש לא זוכרת?" חייכה אלי בעליזות
"לפני כמה חודשים.. ביום ששי.. לפנות ערב. היא עמדה בחוץ.."
"אה כן. אני זוכרת. אני מיהרתי אז לפגישת כיתה. אבל אני לא זוכרת שנפגשנו."
"אני ראיתי אותך מהבית.. אפילו עשיתי לך ככה שלום עם היד" אמרתי
"כן!? אני ממש לא זוכרת."
קרני השמש המלובנות דקרו בעיניי. הזעה שנטפה מעפעפי טשטשה לי את הראיה. פתאום הפנמתי שאני מדבר עם מושא חלמותי וכאילו הפכתי מכבר לדמוסטנס שמחזיק אבני חצץ בפה, התחלתי לגרוס שאריות עלומות מארוחת הצהרים שנתקעו לי בין השיניים.
"אני עמדתי ליד החלון " מלמלתי
"איך זה שלא ראיתי אותך"?
"אני לא יודע אולי בגלל שלא הסתכלת לכיוון"
"אולי בגלל שמיהרתי" ניחמה אותי
רוצצתי את שיני ולא האמנתי שזה אני שמדבר. לא האמנתי שהחריקות השבורות והמרוסקות שניסרו את דרכם מגרוני והצליחו לבקיע להן דרך ולהימלט החוצה הם אומנם קולי שלי. שאפתי במלוא ראותי מהעננות המלוחה שהקיפה אותי מכל עבר ופלטתי את כל האוויר העכור שהעיק לי בחזה, ובעודי עומד ככה לידן, התחלתי לחשוש שהמפגש הנועז הזה שתכננתי אותו לפרטי פרטיו בקפידה, בחלום ובהקיץ, ושחשבתי שאני כבר מוכן אליו אחרי חודשים של מעקבי סרק, הוא בכלל מין הזיה תלושה מהמציאות ושמעבר להנהון הראש המקרי ולברכת השלום הזניחה אני לא אזכה כאן לישועה, וכאילו כדי לאשש את חששותיי התחלתי לחוש בדופק מוטרף שמואץ בעורקי ובקילוח דביק של זעה שמטפטף לי בלי הרף מבית השחי כשהוא מרטיב את חולצתי והופך אותה למין סמרטוט ספונז'ה והרגשתי באותו עקצוץ קשקשי מוכר שמגרד לי כל הזמן בקרקפת, ומבעיר אש בשערותיי, כשהוא הולך ומתפשט לכל אברי כמו מגפה, עד שנדמה היה לי שאני בכלל נמצא במקום אחר ומה שמחרחר על הכביש לידן הוא בכלל ענן זעה שסחט עצמו לדעת. ומתוך כך שמעתי אותן כאילו מרחוק מצחקקות ומתלחששות וקרטעה לי מחשבה עמומה וניקרה לי במוח, שהן מחכות שאגיד עוד משהו נוסף כדי לצאת מהמבוכה, אבל מסך ערפל סמיך כיסה לי את החלל שביני ליבנן, וחסם את דרך היציאה לכל המילים שרצתי לומר ואני בקשתי רק לשוב ולטמון את עצמי מאחורי השיחים, וחשבתי לעצמי, איזו גחמה אומללה וחסרת אחריות הייתה ההחלטה הזו להתגלות עכשיו לפניהן. אבל היה כבר מאוחר מדי כדי לסגת להתחרט ולברוח, וכל מה שנותר לי לעשות, היה רק להמשיך ולעמוד ככה מולן ב"בלק אאוט" מוחלט וליגע את מוחי הקודח בניסיון נואש להיחלץ מהמצב הזה שהכנסתי את עצמי לתוכו. התפללתי שיעלה בראשי משהו מצחיק או משעשע, ואפילו סתם כך משהו אחר לומר והתעצבנתי שמקודם לא הגבתי אחרת להערה המבדחת שלה על אימא של עמיקם ולא אמרתי לה משהו כמו "האישה הזו, דורה, היא לא נורמלית טוב שהיא שולחת את עמנ'יו שלה לישון בצהרים ולא מכריחה אותנו לשמוע כל הזמן איך הוא מנסר לנו את המוח עם הכינור הדפוק והמעצבן הזה שלו.." אבל בעצם גם אם הייתי מנסה לומר את זה, אני לא יודע אם היה לי מספיק אוויר בריאות כדי לנסח החוצה משפט כזה ארוך ומורכב.
ככה המשכתי לעמוד וללטוש עיניים מצועפות זעה בתלבושת האחידה שלהן, חולצות משובצות ריבועים קטנים שחורים ולבנים עם סמל תפור על הכיס, של חבצלת השרון וכתובת "בית ספר איתמר בן אב'י נתניה" שהתמקם בתוך אישוניי כמו קעקוע, ולא אמרתי דבר ואז בעודי שקוע ככה בבור הזה שכרתי לעצמי נדמה היה לי שאני שומע מרחוק את אסתרק'ה אומרת
"זו ציפי, חברה שלי מהכיתה"
כיווצתי את גבותיי בכל כוחי וניסתי לקרוע לי פתח חזרה מתוך הערפל הסמיך שהקיף אותי מכל עבר והבחנתי רק באד עמום ומהביל שנסק לשמים והתגלגל אלי מלמעלה כשהוא עוטף אותי בענן ומנחית אותי באבחה חטופה אחת לתהום החשוכה שנפערה מתחתי
"גוד'לה גר פעם בשכונה עכשיו הוא גר ברחוב.. איך קוראים לרחוב? שכחתי תזכיר לי.. "
קולה של אסתרק'ה התגלגל אלי מאי שם כמו רעם עמום ביום בהיר ואני אימצתי את כל כוחתיי עד שהצלחתי למלמל
"ירושלים.."
ותוך כדי כך נאחזתי בציפורני ברגבי פניה המגושמות של אותה ציפי כשאני קורע בבשרה חתיכות חתיכות ולש בשר בבוץ מיושב שומות שעירות כשאני שופט לחומרה את תבניתה הגסה שהיתמרה מעלי כמו עמוד בטון מזוין ודן אותה ככה בעיניים עצומות ואצבע זקורה מהאינטימית הזו שקיוויתי לה עם מושא אהבתי וחיכיתי, קצר רוח, רק שתתנדף ותתאדה ברוח ותיעלם, ונאחזתי בכל כוחי בסמל הקמור בעזוז שעל חולצתה המפוצצת ומשכתי את עצמי מבין הצללים בחזרה לאור כשאני תמהה מאין יש לה לילדה הזו שעוד לא מלאו לה ארבע עשרה, עטינים כאלה ענקיים. אבל היא כמו להכעיס לא משה ממקומה ורק אמדה אותי מלמטה למעלה בבוז גלוי ועוותה את פיה בסלידה וחיכה חיוך לגלגני ופלטה "מה שלומך" בהול ורפה, ואני נדמה היה לי שהנהנתי לה בראשי ומלמלתי "בסדר" וככה זחלתי וטיפסתי במעלה המדרון התלול והחלקלק כדי לגלות ששנינו, מין הסתם, לא מאושרים בלשון המעטה מההיכרות הזו שנכפתה עלינו.
"אני ראייתי חתולה מתה על השביל.. שמה.." הצלחתי בסוף לגמגם בקושי משהו שעלה וצף פתאום בתוך הדיסה האפורה שהתנדנדה לי בגולגולת
"מה באמת.. איפה"? התעניינה אסתרק'ה
"שמה ליד הבית של אריאלי.. מישהו זרק עליה אבנים.."
"יו איזו מסכנה.." אמרה אסתרק'ה
ואז פתאום ציפי רכנה לאוזנה של אסתרק'ה ולחששה לה משהו וגבתה את דבריה ברקיעת רגל תקיפה ואסתרק'ה עשתה לה "ששש " ומשכה ברצועת העור שהשתלשלה לה מילקוטה ונזפה בה "לא יפה." ואני אף שהייתי אז תלמיד בכיתה י' - כתה ט' עשיתי פעמים - בבית ספר תיכון "טשרניחובסקי" והן היו "צוציקיות" תלמידות בכתה ח', בבית ספר עממי "איתמר בן אב"י", עמדתי לפניהן נבוך ומבויש כמו ילד קטן ונזוף שעשה במכנסים ומחכה לעונש ועשיתי את עצמי כאילו שאני לא מבין ולא יודע על מה הן מתלחששות וכשאסתרק'ה עשתה לה "שש" וציפי הקדירה מבט, אני כבר ידעתי שזהו זה וכשאסתר'קה בקשה ממני "סליחה" ומלמלה "אנחנו נורא ממהרות" אני רק פלטתי אנחת רווחה ולא עניתי להן כלום וקיבלתי על עצמי את המצב הזה בהכנעה והתבוננתי בשלוות נפש סטאוית איך הן פורצות להן בריצה מהירה במעלה הרחוב, לאורכה של חומת בית העלמין, כשהן מותירות אותי מאחריהן כמו צמר גפן משומש או איזה גוש בלתי מזוהה שמרוח על הכביש.
אותה שעה ליד שער הכניסה לבית הקברות עמד רכב שחור של חברת קדישא ומאחוריו הצטופף קהל אבלים, כמעט תמיד קוברים כאן בצהרים, שעה שקטה. הכל לבן ברור מוחלט וסופי. אולי קצת קשה מעיף ומתיש להתנהל ככה בעצלתיים בשמש הקופחת עד לקבר הפתוח עם אלונקה עמוסה בגופת הנפטר, שהמות עוד הוסיף לה משקל יתר, אבל מעבר למשקל העודף ולעצב ההכרחי, ואם חלילה לא מדובר כאן בגוויה טרייה של ילד שנפטר במחלה קשה, או תאונה, או חלילה חיל, אז בסך הכל מצטערים ככה, אם מצטערים, ומודים לריבונו של עולם שזה הוא ולא הם, ובינתיים מנצלים את ההליכה להחלפת רשמים מרשמים וחוויות והרי זה גמול ראוי על המאמץ שהופך את ההליכה לאירוע משפחתי סגור ואינטימי, מלווים קרובים ומכרים שלא התראו שנים לוחצים ידים מתחבקים בוכים מעלים זכרונות ואז אומרים "קדיש" ונפטרים מהמת וחוזרים הביתה בהרגשה נינוחה שעשו את חובתם ועניינם נידחה עד לפעם הבאה. ושאירי הבשר הקרובים באים לבית הנפטר הפרוץ לכל דחפין, עכשיו כשהשומר קבור באדמה, אפשר לחטט בחפציו, לחשוף את סודותיו הכמוסים, ואז לשבת בנחת לסעוד ארוחה דשנה ולמלא את הקיבה לכבודו..
"בכל דבר רע אפשר למצוא משהו טוב"
ככה סיכמתי לעצמי את המצב כשחלפתי על פניהם במחשבות פילוסופיות עמוקות שהתחילו להתרוצץ ממוחי כאילו הן מחפשות להן מו"ל ונזכרתי בסיפור שקראתי באינצקלופדיה על סוקרטס שלפני מותו ישב על מיטתו ועיסה את רגליו בהנאה לאחר שהסירו מעליהם את האזיקים, וחשבתי שאני עכשיו לא מרגיש אומלל למרות שאני צריך הייתי, לכאורה, להרגיש ככה, לאחר שסוף סוף נפטרתי מהן ומהסיוט הזה שהבאתי על עצמי. אלא שגם לאחר שהן הלכו, עדיין לא יכולתי להירגע ולהשלים עם העלבון הצורב הפוגע והמעליב שהן כפו עלי בהותירן אותי אחריהן כאילו הייתי איזה סרח עודף אכול פרעושים. "בכל זאת" ניחם הסכיזופרן שבי את עצמו "כמו העבד שאוסר העוול מעל צווארו אנחנו החזרנו לעצמנו את חרות האשליה וההפך." "לא" מיהר הפילוסוף המופנם שבי לתקנו "זו רק אשליית החרות וההפך שכופות עצמן על שנינו."
ככה עמדתי שם דביק ומיוזע והתגרדתי ברעמת שערותיי הבוערת והתאבלתי, עם כל תחושת ההקלה, על חלומי שקרס והתרסק בקול המיה דקה, יותר מהר ממה שציפיתי, ומיד חלפתי על פני שיירת האבלים, וכדי להסוות את צליעתי כאילו שהייתי חייב להם משהו, המשכתי ככה עם רגל אחת על הכביש ורגל שניה על המדרכה ותוך כדי כך הרהרתי על אותם משפטים עלובים שהצלחתי ללהג עמה, שלא הצדיקו עכשיו את כל ההשקעה הארוכה והמייגעת שהקדשתי כדי לומר אותן, מה גם שהם איימו מעכשיו להפוך את כל אהבתי לאפיזודה חולפת.. ואז כאילו לא איתרע לי זה עתה משהו שנוגע בי אישית המשכתי בדרכי לכיוון השכונה, כשאני גומע את הדרך כמעט בחדווה, כאילו הבלגתי כבר ממזמן על העלבון ועל האשמה אבל מאידך הכאב נותר בעינו, ואף שלא התקשיתי בדרך כלל בהליכה הרגשתי פתאום איך מלתעות הנחיתות חופרות ברגלי הבריאה ונוגסות בי בחמה שפוכה, עד שאני התנהלתי לי בשמש הלוהטת כשאני מטפס בקושי במעלה הרחוב רגל פה רגל שם כמו בלאות של אחד שלא יודע להחליט אם חרב עליו עולמו או שזה רק נדמה לו.
אחרי שעברתי בעקבותיהן את חומת בית הקברות, עצרתי ליד הקיוסק של סיני והתנשמתי בכבדות, וניסתי לבלוע אויר כמו דג מחוץ למים, ואז השקפתי נוכחי במורד לראות אם נותר מהן זכר ומיד נפניתי וירדתי לחצר של משפחת קרייג ומשם דרך פרצה בגדר, נכנסתי לחצר של טרמו ומיהרתי להקיש שם באצבע כפופה טוק טוק טוק על דלת הכניסה האחורית. ודורה שחופה כשלד מגורם ובחלוק מרופט שתלוי היה עליה כמו על קולב פתחה לי מיד את הדלת והביטה בי מלמטה למעלה כמו תרנגולת מרוטת נוצות וצווחה עלי:
"עמי'ניו ישן עכשיו. תבוא בארבע"
ואני נעצתי בה מבט מפויס והשחלתי את חוט מחשבתי בפיקה שעלתה וירדה לה בגרגרת הצפודה והמקומטת ופלטתי בחמדה
"בסדר"
ככה אמרתי לה "בסדר" כאילו שעמיקם הוא זה "שבאמת" מעניין אותי עכשיו, ומיד עשיתי את עצמי כאילו אני מסתלק משם, אבל תכף אחרי שהיא הגיפה עלי את הדלת נפניתי והלכתי מסביב אל חזיתו של הבית ומשם עליתי את שתי המדרגות והתיישבתי לי בשקט במבוא המפולש שלפני דלת הכניסה הקדמית, ליד עץ הפיטנגו ותוך כדי אכילה מהפרי האדום והחמוץ, השקפתי מעבר לגדר הפרומה לראות אם אסתרק'ה הגיעה כבר הביתה.
הייתה זו שעת צהרים. את החום הכבד והמעיק שרבץ על השכונה כמו שמיכה בוערת של אש יכולתי לא רק לחוש, אלא ממש לראות בעיניים. מבעד לסיעת יבחושים שפיזזה מול עיניי, עמד הבית של קלצקין כשהוא שרוי ברוגע ושקט כמו אלמנה של חולה אסטמה. כל התריסים, שצבעם הירוק, התקלף ונסדק להשחית, היו מוגפים ושלביהם עצומים. נפש חיה לא הסתובבה בחוץ. אפילו החתולים, שבדרך כלל, בשעות האלה היו נאספים בחבורות מסביב לפחי האשפה כדי לסיים את שאריות ארוחת הצהרים של דיירי השכונה, נמלטו מהחום ומצאו להם מקלט איפשהו בצל. אני ישבתי מתוח מציפייה ונעצתי מבט מייחל אל מאחורי השורה הצפופה וההדוקה של עצי הברוש שגידרו את החצר מלפנים כשהם זוקרים אמריהם לשמים הכחולים והבוערים בשלהבת ירוקה. משם, כך קיווית, אסתרק'ה הייתה אמורה עוד מעט להופיע. בינתיים הזמן התנהל לו בעצלתיים כשרק שריקת צרצר עגמומית, שמחה נמרצות על בדידותו האיומה, החרידה את השלווה מסביב. פעם, כשהייתי בן שלוש או ארבע, אימא שלי, השאירה אותי לבד בבית והיה זה יום חם, כמו היום, ומשום מה, אף אחד לא נשאר אתי, לשמור עלי, היא הבטיחה לי שהיא עוד מעט תחזור, ואני חכיתי וחכיתי והיא לא חזרה, אז עליתי על כסא ופתחתי את התריס והסתכלתי החוצה לרחוב הריק, ועמד אז באוויר, ממש כמו עכשיו, מין צרצור מחריש אוזניים, כמו שאני שמעתי כעבור שנים ב"הירושימה" של פנדרצקי - תו אחד מעיק מתמשך וארוך ממש כמו לפני נפילת הפצצה וחורבן העולם, וחיכתי ככה וחיכתי עד שהתחלתי לבכות ולצווח בקולי קולות "אימא, אימא" והיא לא באה ואף אחד לא הסתובב אז בחוץ ואף אחד לא שמע אותי ואני פחדתי שעכשיו אולי איזה שודד יעבור ברחוב, ויראה שאני לבד וישים אותי בשק ויעמיס אותי על שכמו ויחטוף אותי ואני לא אראה את אימא שלי יותר או שהוא אפילו לא יטרח לחטוף אותי, אלא מיד ישסף את גרוני ואמא שלי כשתחזור הביתה, תמצא את גווייתי ערופת הראש מתבססת בשלולית של דם, ואת הראש שלי מתגלגל אפשהו מתחת לשולחן האוכל והיא תאסוף אותי ככה לחיקה ותבכה עלי, ומיהרתי לרוץ למטבח ופשפשתי במגירות עד שמצאתי את הסכין הכי גדולה, וחזרתי מיד למקומי ליד החלון, והמשכתי ככה להסתכל ולבהות החוצה ולבכות ופתאום שמעתי מפתח מקרקש בחור המנעול וקול חריקה של דלת והסבתי את ראשי וראיתי את אסתרק'ה עומדת על יד המפתן ומטלטלת את הידית של הדלת ומנסה להיכנס לבית, ומיד התנערתי וקמתי ממקומי וניגשתי סמוך לגדר והיא שמעה את אוושת צעדי על החול מאחוריה ומיד הסבה פניה וקראה אלי
"גודל'ה, מה אתה עושה כאן?"
"אני יושב ומחכה שעמיקם יתעורר. את באת מסביב? עוד לא תיקנו שם את הגדר"?
"איזו גדר"? היא השתוממה וחייכה אלי
את באת מהחצר של מאייר לא? אז יש שם חור בגדר. לא?"
"אה בוא כנס."
היא התעלמה משאלתי ואני הזדרזתי לשכוח את מה ששאלתי ונענתי מיד להזמנתה, וכשהיא נכנסה פנימה, נעמדתי מאחוריה והדלת החיצונית המרושתת שהגנה על הבית מפני פלישת זבובים חרקים ומעופפים אחרים, נטרקה בגבי והדפה אותי קדימה, והיא אמרה "לא לדחוף" וצחקה ואני מיהרתי להתנצל "אני לא דוחף, זו הדלת" וירקתי קווצה משערה שנדבקה לי לפה.
בפנים היה הבית שרוי באפלולית ולא מאוורר והדיף ריח כבד של טחב ועובש ואסתרק'ה הזדרזה להדוף את התריסים וסילון של אור נהר פנימה כשהוא מפלח בקרניו באפלולית וחושף שורות של אלפי גרגרי אבק שריצדו מסביב במחול מתרונן ועליז ומיד נתגלתה לי אותה הזנחה מחוצפת ואי סדר מבולגן שהתגעגעתי אליו כל כך, והדבר הראשון שחשבתי לעצמי למראה המהפכה שחגגה מסביב, היה מה אימא שלי הייתה אומרת לו עמדה עכשיו כאן לידנו, ודמיינתי אותה סופקת כפיים ומזדעקת "אני לא מבינה איך הציפורה הזו יכולה לעזוב ככה את הילדים כל היום בבלגן הזה לבד!"
"נורא חנוק כאן" אמרה אסתר'קה
ומיד התכופפה והתחילה לאסוף ולהרים בגדים נעלים וניירות מהרצפה ולישר כסאות הפוכים ואני עמדתי נבוך והרגשתי לא נוח ולא נעים שאני עומד ככה סתם בצד שעה שהיא טורחת ככה בסידור הבית וגם אני התכופפתי, שלא תחשוב חלילה שאני מוגבל, או משהו כזה, והרמתי כפית מזלג וכמה חתיכות לחם יבשות שהתגלגלו מתחת לשולחן, אבל היא מיד אמרה "עזוב גודל'ה" ואני הזדרזתי להיענות לבקשתה וויתרתי על רצוני הטוב ולא מחיתי בידה ולא ניסתי להתווכח והתישבתי בצד ועקבתי אחריה בערגה והתבוננתי איך היא מנערת ומקפלת את השמיכות ומיישרת את הציפות ומותחת את הכיסויים שעל המיטות ותוך כדי כך היא התעניינה בשלומי ובשלום משפחתי ושאלה מה אני עושה? ואם אני עוד מצייר? ואיך זה לגור בבית החדש? ולא הזכירה אפילו ברמז קל את האירוע המביך הזה מלפני שעה כשהיא וציפי ברחו ממני, והשבתי לה מה שהשבתי וכל הזמן לא החסרתי ממנה מבט ונצמדתי באישוני לרגליה ולשני הקפלים של פלחי עכוזה שחמקו מבעד למכנסי ההתעמלות הקצרים שלבשה, ומשם טיפסתי ועליתי לאותה קווצה משערה הזהוב, שנשמטה לה כל הזמן על מצחה הרחב שהבריק מזעה, וגלשתי לכפתור העליון בחולצתה שסוף סוף נפרם, כשהוא חושף בהנאה את החריץ הלחוץ שבין שדיה וכל פעם שהרימה את זרעותיה החשופות הצצתי בריגשה בכתם הזעה שהלך והתפשט לה מבית השחי ובחלק מחזייתה שנתגלה לי מבעד לשרוול חולצת בית הספר שלה עד שהתחלתי לחוש במתח הגואה לי בחזה, מעצם הידיעה שאנחנו נמצאים עכשיו לבד בבית עד שרגלי התחילו לרעוד, ואני מיהרתי מיד לבקש לי הצלה בכתמי הרטיבות ובפטריות העובש שכיסו פה ושם את הקירות ובשולחן האוכל המרובב בכתמים לחים ודביקים, ובשרידיה של ארוחת הבוקר רוחשת הזבובים שעליו והזנתי את מהוויי המתגבהים בצלחות המלוכלכות עם קליפות הביצים ובשאריות הסלט ובגביעיי הלבן הריקים ובחתיכות קרומי הלחם היבש שהתגוללו על ומתחת לשולחן ובספלי השתייה עם מעט מהנוזל העכור מהבוקר שצפו בו עכשיו פרחים לבנים כפלומה פרוותית
"יו תראה אימא שלי הכינה ממרח חצילים"
אסתרק'ה עמדה במטבח ליד דלתו הפתוחה של מקרר קרח חלוד גמעה מים צוננים מבקבוק חלב מזכוכית והצביעה בידה הפנויה פנימה. קמתי ממקומי ונשענתי על המשקוף המצולק שהוסרה ממנו הדלת והיצצתי מקרוב לראות על מה שמחתה והבחנתי איך המים מלחלחים את סנטרה וגולשים משם לצוארה ונבלעים בתוך החריץ שנלחץ בין שניקני הציפור ששרטוטן בלט מבעד לחולצתה ההדוקה כמו חבילה מאמריקה
ההדוקה כמו חבילה מאמריקה
פתאום היא שלפה מהמקרר צלחת עמוקה עם ממרח לבן ודחפה אותו אלי ישר לאף
"תריח" אמרה
ריח כבד של שום הכה בנחירי נרתעתי לאחור ועיוותי את פי בבחילה
"מה! אתה לא אוהב חצילים במיונז" תמהה
"זה לא נראה לי כמו חצילים במיונז" התנצלתי
"מה!? אני משוגעת על המאכל הזה! סלט חצילים במיונז!" התלהבה
אסתרק'ה החזירה את בקבוק המים למקומו. טרקה את דלת המקרר בברכה החשופה. ניגשה למזווה והוציאה חצי כיכר לחם לבן עטוף בשקית נייר חומה, ותכף פינתה לה מקום ליד השולחן, כשהיא מנערת בידה ומבריחה שני זבובים שהתעקשו להתקהל מעל לכתם דביק של ריבה, שנראה לי כמו ציור מופשט של הנס ארפ, והתיישבה לאכול כשהיא בוצעת כל פעם בידה חתיכת מהלחם, ומנגבת אותה מסביב לשולי הצלחת, ותכף תוחבת את כל הבליל הצהוב הזה, יחד עם כל אצבעותיה, ישר לתוך פיה כשהיא משמיעה תוך כדי כך קולות גרגור של הנאה.
התיישבתי לידה "גודל'ה אתה בטוח שאתה לא רוצה קצת" היא שאלה אותי בפה מלא עיסה לעוסה
"לא. אני צמא. יש מים? "
"רוק מו שנשאר במקרר" לעסה אלי את המילים מלחייה התפוחות
קמתי והוצאתי שוב את בקבוק המים כשהוא מרוקן כמעט לחלוטין, והנחתי אותו על השיש וחיפשתי לי כוס נקיה בארונות המטבח, משלא מצאתי, ניגשתי לכיור שהיה מלא בכלים מלוכלכים וחשבתי לשטוף לי איזו כוס, ושליתי בשתי אצבעות כוס אחת דביקה ומטונפת מתוך הערמה, אבל מיד וויתרתי על הרעיון המפוקפק הזה והחזרתי אותה למקומה, והרמתי ככה את הבקבוק לפי ועיריתי לקרבי את שארית המים הצוננים, כשאני מהרהר בשפתיה הרכות שנגעו באותו מקום לפני, ומקווה שטעם הלווי של הזכוכית הקרה בא ממנה..
"מי זאת ציפי הזו?" שאלתי אותה כשחזרתי מהמטבח והתיישבתי שוב לידה
"למה אתה שואל גוד'לה, היא מוצאת חן בעיניך?"
"את השתגעת! היא נראית כמו דוב גריזלי" הזדעקתי
"איזה דוב?" צחקה
"גרזילי ככה אומרים.. לא? יש משהו כזה. לא? איך קוראים לו לדוב השחור הזה."
"אתה יודע שהיא אמרה שאתה נורא חמוד"
"כן, בטח, כמו שהיא חמודה." הפטרתי בכעס והצטערתי על ששאלתי.
פתאום ריח השום התחיל לעצבן אותי ולהעכיר את רוחי. כמו מחזר קנאי, הרגשתי בריח הזה את התענוג המפוקפק בבריאת אידיאת האהבה שמגלה טפח ממהותה בדומה למבוכה שאוחזת במאהב המובעת שעה שאהובתו תוקעת לו פלוץ ישר בפרצוף, בדיוק באותה שעה שהוא טורח להצהיר משם על אהבתו.
"אני חושב שהיא שונאת אותי וחוץ מזה היא בכלל לא בראש שלי."
אסתרק'ה צחקה והפטירה "לדעתי אתם ממש מתאימים"
קמתי ממקומי והתחלתי להסתובב ככה מסביבה כאילו אני נמלט מאיזה חרק טורדני שמעופף מעלי "איך זה שאף אחד לא נמצא עכשיו בבית"? שאלתי אותה כשאני מסנן את המילים כמו ספורטאי שסיים זה עתה להקיף זה עתה את האצטדיון
"מה גודל'ה אני לא מספיקה לך!?" ירתה לעברי כמעט בהיסח הדעת
"את..? "
כמעט שנחנקתי. בלעתי את הרוק העבש שהצטבר לי בפה. כחכחתי בגרוני ומלמלתי חסר אונים, ובקול סדוק
"את מספיקה"
אסתרק'ה כאילו חשה במבוכתי סובבה את הסכין עם ממרח המיונז על הלחם ודחפת לפיה את הבליל המצהיב הזה שהריח כמו משהו שיכול להבריח אפילו את אשמדאי מהגיהנום..
"נווו. אז מה יהיה גוד'לה "? אמרה כשהיא מושכת ככה את ה"נו" ומוסיפה ללעוס בשלוה
ניסתי לחלץ ממוחי הקודח איזו אמירה סתמית אבל המחשבות הסתחררו להן בראשי כשהן מסתבכות בדפנות המרככות של גולגולתי כאילו היו ליצן בקירקס. חשדתי שהיא צוחקת על חשבוני אבל זרם תודעתי דמם. וכל תאיי האפורים השתרעו על רצפת גולגולתי באפיסת כוחות כאילו לקו בקצר חשמלי
"מה את רוצה שנעשה"? שאלתי כנוע והתנשמתי כחיגר לאחר מרוץ מכשולים
"תחשוב"
אסתרק'ה ליטפה אותי במבט מצועף והמשיכה ככה ללעוס ולבלוע באדישות מופגנת.
"מה יש לי לחשוב" כמעט נבחתי עליה בעצבנות
"אני לא יודעת"
לא היה לי ספק שהרמזים האלה שהיא משגרת לעברי אין בהם ממש. ושזה רק אני שממציא אותם. אבל בכל ליבי קיוותי שאולי בכל זאת אני טועה. ושהיא זוממת איזושהי הרפתקאת התבגרות בצוותא, שבה שנינו נחקור ונגלה ביחד את מסתורי מיניותה. ואולי משתוללים לה בראש רעיונות על שעשועי אוננות הדדית בצוותא, מוחי המרוכך הפך לדיסה דלילה.
חזרתי והתישבתי לידה. איך יכולתי לדעת אם זו סתם גחמה ילדותית שגרורמת לה לגבב לי מילים נעדרי התכוונות ממשית, או שזה משהו אחר. היא הייתה בטוחה שהיא יכולה להרשות לעצמה להפגין כלפי ביטחון עצמי מופרז של ילדה מתבגרת שנתלית בהזדמנות הזו שנקרתה לה באקראי, לשחק את האישה המפתה ולדקלם לי את השורות האלה, כאילו מתוך איזה סרט מחורבן שמוגבל לבני שמונה עשרה ומעלה, שהיא צופה בו מדי יום, מארבע וחצי עד חצות כשהיא הולכת לעזור לאימא שלה במזנון של הקולנוע
מתוך הרהורים שהשיטו אותי למרחקים לא הבחנתי שאני נוטל, בלי משים, חתיכה מהלחם וטובל אותה בצלחתה ומכניס לפי מממרח המיונז ואז פתאום הרגשתי מגע לא נעים של סיבי חצילים שלא גורדו כהלכה בחח ומיהרתי לבית השימוש וירקתי לאסלה את מה שהחזקתי בפה.
"אני מצטער אסתר'קה זה לא טעים לי איך את יכולה לאכול את זה"? התנצלתי
"גודל'ה אתה ממש ילד מפונק" לגלגה עלי. זה מיונז חצילים אני מתה על זה
"מה זה שייך לפינוק? אני לא אוהב את זה וזהו!"
"טוב" אמרה "אבל אני רק רוצה שתדע שאתה מפסיד"
השפלתי את מבטי לחרטום נעלי ושוב הרמתי אותם ושוטטתי ככה בעיני על התקרה וכל אותה העת אסתרק'ה לא התיקה את מבטה מתוך אישוניי, ואני קיוויתי בכל לבי שיקרה עכשיו משהו מופלא מכל מה שייחלתי לו בינינו, אלא שלא הייתי בטוח כבר מה הוא הדבר הזה בדיוק שאני קיוויתי לו, ובינתיים הזמן נקף, ואני הפכתי לעיסה דביקה של זעה והיא המשיכה להסתכל לי ישר לתוך העיניים ולחייך בשלוה, עד שהצטנפתי לי בכיסאי, ונעשיתי יותר ויותר קטן, ויותר ויותר מאוים, יותר ויותר נבוך ומבולבל ואז כאילו התנערתי מחלום, חזרתי ושאלתי אותה רק כדי לצאת מהשקט המעיק שהתגבהה מעלינו
"איפה עדנה "
"עדנה בקולנוע" אמרה
"ומה אתך"
"אני"? אני עוד מעט גם הולכת לקולנוע"
ניסתי לדלות עוד שאלה אבל לא הצלחתי לחשוב על עוד משהו שאני יכול לדבר איתה עליו, אז המשכתי סתם ככה לשבת ולבהות בה ובינתיים היא חיסלה כבר את כל חצי כיכר הלחם, וניגבה את כל השאריות שנותרו ממרח החצילים, וקמה ממקומה ופקדה עלי
"שב גודל'ה אני אעשה כלים" והתחילה מיד להסיר מעל השולחן את הצלחת המלוכלכת ואת שאריות הלחם, ואני שוב הרגשתי נטול ערך והזדרזתי לקום ולעזור לה והנחתי במטבח לידה על השיש המצהיב והסדוק, מטלית עם כמה פרורים שהצלחתי לנגב מהשולחן, אבל היא שוב הזדרזה לגעור בי
"עזוב גודלה"
ואני תכף עזבתי אותה במטבח והלכתי לחדר הסמוך התחלתי להסתובב ולהציץ מהחלונות הפתוחים לרווחה אל הבתים מעולפי החום, שעמדו בחוץ כשהם טבולים בעלווה ירוקה, כמו קוביות של לגו.
פחדתי שאני מעומד לגרוש ושתוך כדי מירוק הסירים ושטיפת הכוסות והצלחות היא בטח חושבת עלי והצטערתי על זה שאני כבר לא גר כאן יותר, וקיוותי שהיא לא תפקיע מידי את הזכות לתבוע את קרבתה האינטימית, שפעם נהניתי ממנה כדבר מובן מאליו
כל מה שרציתי עכשיו היה רק להטביע בעולמה של אסתרק'ה את ממשותי המתפוגגת, שום דבר לא השתנה כאן מאז שהיינו ילדים. אותו ארון מהגוני רעוע עמד בצד כשהוא מוקף באותן שלוש מיטות סוכנות ישנות עם אותם מזרוני קש מפוספסים שעליהם היו מונחים עכשיו הסדינים הציפות והכרים שאסתר'קה סידרה מקודם. אף פעם לא ידעתי איזה ילד מילדי משפחת קלצקין ישן בכל מיטה ואיפה בכלל ישנו לייזר וציפורה. מפני שבכל הבית לא הייתה מיטה זוגית אחת. אבל יכול להיות שפעם הייתה מיטה כזו והיא נמכרה לאחר שלייזר נפטר. שזה היה ממזמן עוד כשהייתי קטן,
על הקירות מסביב היו תלויים תצלומים ישנים בשחור לבן וגם תצלומים בגווני חום, היה שם צילום גדול וממוסגר של צפורה ולייזר, ביום חתונתם, היא קטנה ממושקםת צנומה ושברירית הוא שמנמן בעל חוטם נפוח, צבוט במשקפים עגולות, ולידם תלויים היו צילומים של קרובי משפחתם בשטריימל קפוטה וגרביים לבנות. זה היה סיפור שתמיד במשפחת קלצקין דנו בו בגאווה איזו מהפכה אדירה התחוללה בחייהם של הפולנייה הקטנה והמצומקת והכופר הממושקף שהגיעו לנתניה ממאה שערים וילדיהם מתחנכים עכשיו בקיבוצים של "השומר הצעיר".
הייתה שם תמונה אחת גדולה מאחרות. מקבץ תצלומים ערוך בצורת תשבץ, מעשה ידיה להתפאר של ציפורה. קולאז', שמסגרה במסגרת עץ, ועיטרה בציורים של גבעולים מסולסלים עם עלים משוננים ופרחים עם עלי כותרת צהובים כחולים ואדומים. דיוקנאות של חסידים מזוקנים ואברכים בעלי פנים מסוגפות עטורות זקן מדובלל פאות מסולסלות ובעלי ארשת דבקות להתפקע, ולצידם דיוקנאות של נשים שלובות זרוע, מדושנות עונג, רחבות, מגונדרות במכובדות מבוימות, במיטב מחלצותיהן, שמלות סטין ארוכות. קפלטי שער, עשוי ומסורק בקפידה, פומית סנטרן כפולה ומכפלת זקורה בגאווה קרתנית ומתריסה חשיבות של בעלות בית, כאילו הן סטטיסטיות בהצגת תיאטרון, והיו גם תצלומים צבועים בצבעי פסטל של תינוקות בחליפות מלחים כחולות וילדים על סוסי עץ ונערות בשמלות ארוכות ושרוולים תפוחים, שגרבו גרביונים לבנים, וחבשו כובעי קש, עם פרחי נייר, וסרט צבעוני, כרוך מסביב לתותרתם.
משני צדדיו של אותו מקבץ צילומים, היו תלויים שלושה צילומים עליזים ומלאיי חיים, של איציק במדי צנחן ושל נחמן וצביקה מחובקים, כשכל אחד מסמן באצבעותיו לשני וי מעל הראש, וגם צילום של אסתרק'ה עם מאיר ועדנה בחיבוק משולש.
ועל הקיר ממול היו תלויים שלושה רפרודוקציות של ציורים מפורסמים, שנזכרתי איך כילד התוודעתי אליהם כאן בפעם הראשונה בחיי, "החמניות" של ון גווך "אוכלי הענבים" של מורילו ו"הנער המקסיקני" של פרגוסון - את פרגסון זה שהיה הצייר של המגזין "טיים" האמרקאי ועבר להתגורר בבית ינאי שליד נתניה היכרתי כעבור שנים, "יו נו, אי סי יור פינטינג אין דא אהוס אוף מאי וומאן דט אי לאב" אמרתי לו באנגלית רצוצה.
מבחוץ עלתה נביחת כלב מיותמת והחרידה את השלווה, לאט לאט עברה השכונה מדממת הסיאסטה אל דמדומי הקיום. פתאום נזכרתי איך לפני שנים הייתי שוכב פרקדן על מיטתי, מניח את זרועי למראשותיי מביט מבעד לחרכי התריס אל אור הלבנה הכסוף שזרח מעלי כמו ציור בספר ילדים, ולא יכולתי להירדם, ואז הייתי שומע בדממת הלילה את חריקת שער הברזל הכתום בכניסה לחצר שלנו שבישר על שובו של אבא שלי מהעבודה. ועדיין לא הייתי נרדם וכעבור שעה הייתי שומע את חירחורו של "פייפר" שקרטע לילה לילה בשמים כמו גרגר נוצץ וזוהר ששט לו בין אין סוף של גרגרי כוכבים שכיסו את כיפת השמים השחורים שמעלי. ואז מאוחר מאוד בלילה, כשהעיפות כמעט והכריעה אותי הייתי שומע את שיעול האגזוז המפויח של הג'וה של לייזר שהיה מחרחר את הלילה בקרשנדו כבד וקולני שהעיר את כל דיירי השכונה משנתם ורק אחרי שהוא נדם סוף סוף הצלחתי להירדם.
מבעד לחלון הפתוח הבחנתי בגדר הפרוצה ובקיר המאפיה של משפחת מאייר. נשענתי על אדן החלון ותכף עלה באפי זיכרון ניחוחם של החלות הקלעות והצ'ולט של שבת והתערבל לי בריחם המתוק של פרחי הבר, והארטיק הביתי מחלב שקדים ופיסטוק חלבי, שפעם מכר לי ולעמיקם טריפוליטאי אחד בדיוק על השביל מהעבר השני של החצר, שמאז לא חוותי עוד כטעמו השמימי, ותכף נתקפתי בגעגועים עזים לימים המאושרים ההם שנמהלו לי בליווי צליל כנרות ושירת מלאכים, וראיתי סירים וקדרות חרס, ותור ארוך של נשים וילדים שמשתרך לפני המאפיה של מאייר, כשידיהם עמוסות כבודה ממולאת עד שפתם תפוחי אדמה, שעועית, בצלים, שומים, עצמות רגל וביצים ודבורה קטנה קטנה, בכנפי פלומה אווריריות, מרחפת מעליהם ונוטלת מידיהם את הסירים והקדרות וקדרות טנג'ין מחרס ומוסרת אותם למנדל שהיה טומן אותם אחד אחד בתוך התנור הלוהט בכתום מלובן כשהוא נעזר בזרוע ארוכה מעץ שקוראים אותה מרדה, ואז למחרת בבוקר כולם בשורה עורפית ארוכה ארוכה עומדים בתור וממתינים לקחת הביתה את תבשיל החמין מגיר הריר עם גלידי השומן השרוף שסלסול של אד עשני מהביל היתמר מעליו כשהוא מזליף ניחוחות גן עדן שהתפשטו בכל השכונה ונדמה היה לי שמאי שם עולה באוזני צליליה של תוכנית הרדיו "שלושה בסירה אחת" שהנעימה לנו אז את ארוחת, הבוקר צהרים, של שבת. אבא שלי יושב היה בראש השולחן. אחותי לצדי אחי הגדול ממולי, ואימא שלנו בסינר לבן עומדת ליד הדלת, והחתולות בחצר מתבוננות בנו בציפיה מתוחה. וחשבתי לעצמי שבעצם מאז אותם ימים לא קרה איתי דבר שאני יכול לציין אותו ככה ביומן, כמשהוא חשוב. שיחקתי, החלפתי זהויות, הייתי חיל שמעולם לא מת על באמת, הייתי טרזן שלא יכול היה לטפס על עצים, והייתי בוקר שפוחד פחד מות מפרות רועות באחו. בין עץ התפוז בחצר של משפחת טרמו לחצר הגועשת ורועשת של משפחת קלצקין, שרק גדר תיל פרומה הפרידה ביניהם, התגבשה בדיעבד כל השקפת עולמי על חוסר הטעם שבקיום האנושי, ועל חוסר הרצינות, ועל מהות המשחק, ועל העמדת הפנים וההונאה העצמית בפרט
"הייייי טח טח טח.." אני הייתי יורה לכל עבר בחתיכת קרש וומפיל את כולם על החול
"אתם מתים אתם מתים" ופתאום מאחת הפינות היה צץ לו קצה של קנה מעץ
"טח טח הרגתי אותך! אתה מת!" ואני ממהר ללפות את חזי המדמם ולהשתרע פשוט אברים על החול, כשאני מתעוות ומפרכס מתוך כאב. אבל כעבור רגע שוב אני קם ושוב מתחיל לירות "תח תח תח אתה מת! אתה מת"! "
" אבל אני הרגתי אותך קודם!" מחא עמיקם על חוסר הצדק שבעולם.
"לא. זה לא אני שמת מקודם" התעקשתי "זה היה אחי ועכשיו אני הנוקם במסכה" ככה הייתי מתרץ את תחיית המתים הפתאומית שלי, אבל עמיקם לא השתכנע, אז ניסיתי להסביר לו "באתי לנקום את מותו" אבל אז מאי שם נשמעה ירייה נוספת ושנינו מיהרנו להתמוטט ולהשתטח על החול ואני שוב לפתתי את חזי והצמדתי את שפתיי לחול וטעמתי את טעם האדמה ואז אסתרק'ה "החובשת" נזעקה אלי כשהיא גוחנת מעלי עם מזרק כדי לטפל בפצעיי הפתוחים ולהשקיט את מכאוביי ורפרפה עלי באצבעותיה וליטפה אותי ברכות ונגעה בי בדאגה אמיתית. ואני שכבתי ובההיתי בה בעינים מצועפות מאושר כשאני יירוי מנוקב ומדמם לדעת, ועושה כך, בלי משים, את צעדי הראשונים לקראת אהבתי העתידית. לכאורה זה משחק "חילים" ילדותי ותמים, אבל למעשה היה זה בהבואת הקיום אמיתי שלא מצאתי לה תחליף. כשהתבגרתי הייתי בטוח שהדרך היחידה לקבל בשלווה את האכזבה הצער והכאב היא להגזים במשחק. המשחק הוא הדבר הממשי היחיד בחיים
אבל אז כל מה שאני רציתי היה להיות כבר גדול הכי גדול והכי וחזק. וקנאתי הוי כמה קינתי באחי ובנחמן ובצביקה ובכל הילדים הגדולים האלה שכבר נגמלו מכל משחקי ההונאה הילדותיים והתבוננתי בעינים כלות איך הם מתגודדים כל יום בחצר הזו כדי לחוגג את רצינותם. הייתי בן שש או שבע, כשאני ועמיקם עמדנו בדיוק כאן מתחת לחלון הזה והיבטנו בהמולה העליזה שהתרגשה מסביבנו. צהלות צהלולים, צעקות גידופים, צחוק פרוע, יללות שמחה. ריח כבד של פיברגלס עמד באוויר. מתחת לעצים הגובלים ממערב עם החצר של משפחת קרייג, עמדו שני חמורי עץ ועליהם "חסקה" שאיציק וחבריו בבגדי ים ובחזות חשופים היו עסוקים בבנייתה כשהם מעבירים מאחד לשני כלי עבודה ומקציעים ומשייפים ומחליקים את החרטום והיירכתיים ואז עוצרים לרגע נחים מקנחים את הזעה ומתיזים זה על זה מים מצינור גומי, ושוב מתייעצים ושוב דוחפים אחד את השני ושוב ממשיכים במרץ בעבודה. ואילו בטבורה של החצר התרוצצו נחמן צביקה, אחי ועוד כמה נערים שלא הכרתי בשמם, כולם במכנסי חקי קצרים, עם כיסים שהציצו להם מבעד לקפלים שכולם קיפלו אז כמעט עד למפשעה בגנדור אופנתי, הם בעטו בכדור רגל מריטיות עור חום, שתפורים היו בחוט גס. שני כלבי זאב שחורים ומפחידים ניתרו באוויר ונבחו בפרעות, כשהם מנסים לתפוס את הכדור בעת מעופו, מדי פעם מישהו היה מתכופף הרים גזיר עץ או פחית שימורים מחלידה ומשליך אותה בכל כוחו, הכי רחוק שהוא רק היה יכול, והכלבים זינקו ועטו על הציד ונלחמו זה בזה בענן אבק על הזכות להשיב במלתעותיהם המאיימות את השלל לבעליו. אני עמדתי ליד עמיקם ושנינו רעדנו מפחד, אבל לא העזנו לפצות הגה והתאפקנו ולא ציצנו ורק ככה בסתר, מדי פעם, הייתי שואף אויר, ומנגב לי את הדמעות שהתעקשו לזלוג על לחיי מעצמן, ותוך כדי כך החזקתי חזק בפרוסת לחם מרוחה בריבה, שאימא שלי התעקשה לדחוף לי ליד, לפני שיצאתי מהבית לשחק, ודחקתי את עצמי יותר ויותר אל הקיר, כשעמיקם מחזיק בכנף חולצתי, ושנינו עצמנו עיניים, וקווינו שככה הכלבים לא יבחינו בנו, ויניחו לנו לנפשנו, וכל הזמן השמש שהייתה תלויה מעלינו הייתה יורה בנו חיצים מלובנים והריבה שעל פרוסת הלחם שלי נזלה ונמרחה עלי, ובנוסף לצרה הזו, הייתי גם מצונן ונזלת רירית ירוקה ומלוחה, זחלה לה בעצלתיים מנחירי הישר לתוך פי הפעור, ואני כל הזמן ניסיתי לנגב ככה את אפי בגב ידי החשופה, עד שהיא התמלאה בפסים לחים וקרושים של סמארק כמו מסלול של סיעת חלזונות, וככה מלוח מתוק ודביק ועם פרצוף של של עיסת דמעות ריבה ונזלת הפכתי יעד נחיתה לכל נחילי הזבובים שבשכונה ופתאום אני שמעתי מישהו אומר
"תראו את הילד הזה. עוד מעט יאכלו אותו הזבובים"
וכולם מסביבי פרצו בצחוק והסכר נפרץ ופני התכרכמו ושפתי השתרבבו בעווית של בכי ודמעות חימה ועלבון פרצו מעיניי ונשפכו על לחיי כשהן סוללות להן נתיב, בואכה לצוואר. ואני עצמתי את עיניי חזק חזק, והתפללתי שכולם יעלמו, אבל כשפקחתי את עיניי, גיליתי שהעולם לא השתנה במאום. מכל פיסת אדמה יבשה עלה אד של זיכרון. מכל שיח קוצני עלה שרט של געגוע, נשמתי נשימות ארוכות, והתפללתי שמשהו יקרה עכשיו. ואז הסתובבתי והלכתי לחדר השני זה שהשקיף לחזית, מבעד לברושים נשקף אלי הבית של קלר, כשהוא עטוף בשלווה ודומם כאילו אין איש מתגורר בו יותר. פעם יוסף מחלק הנפט שהיה חירש כמו קיר היה עובר ברחובות כשהוא יושב על עגלת הפח האדומה שלו מצלצל בפעמון וקורא "נפט נפט". כשהזדקן הוא היה יושב כל היום במרפסת ובוהה החוצה כאילו הוא מחכה למישהו שקבע איתו פגישה והוא מאחר להגיע ומתאמץ לשמוע משהו מבעד לדממה שזימזמה לו מין הסתם כל הזמן באוזניו החירשות. עכשיו הבית עמד בשמש כשהוא מיובש ודהוי מרוב זיקנה ואני נזכרתי איך פעם ביום גשום וקר כשהסתתרתי באורווה של גלילה הסוסה הגלילית שיובף היה רותם כל יום לעגלת הנפט שמאחורי הבית, ליד הגללים וערמות החציר, גילתי מוקדם מאוד, שחרא יכול לחמם ביום סגריר, יותר מתנור לוהט. ורק צריך למצוא את העיתוי המתאים. משמאל לבית של קלר עמד הבית הישן שלנו. צנחתי על המיטה שמתחת לחלון, ובינתיים אסתרק'ה גמרה להדיח את הכלים ונכנסה למקלחת, ואני שמעתי את שאון המים העולזים על המזל הרב שנפל בחלקם לקלח ככה את גופה העירום, ודמיינתי לעצמי את רהבם המתנשא בטרם זרימתם המזככת התרוקנה בסחרור הישר לפתח חור הביוב. קמתי ממקומי ונעמדתי ליד הפתח, משם יכולתי לראות את דלת המקלחת, שלא נסגרה כהלכה, מבעד לסדק זעיר שנותר בין הדלת למזוזה, יכולתי להבחין בצל שנע וזע, ונדמה היה לי שזיהיתי שם, סימן של רגל לבנה שרפרפה לשבריר שניה בעיני, ותכף אחזה בי שוב ריגשה, עד שחשבתי שנשמתי נעתקת ולבי מחשב להתפקע. פתאום אסתרק'ה התחילה לפזם ולשיר "ללללה" ולצעוק אלי "גודל'ה אתה שם ? אני תכף יוצאת" התקרבתי ונעמדתי ממש ליד הדלת ושאלתי ברעד "מה את אומרת? "
היא ריווחה קצת את הדלת הציצה אלי ובקשה
"תביא לי מגבת"
"איפה יש" מלמלתי וניסתי לדחוק בכוח את הסצינה המביכה הזו, כשאני מודע ביאוש לעובדה שאני והיא בעצם נמצאים לבד בבית, והיא ניצבת לפני ערומה לגמרי, מעברה השני של הדלת הרעועה, ממש סנטימטרים בודדים ועלובים ממני, כשרק אוושת לבי ופרפורי ההתרגשות שנאחזו בי בייאוש, מפרידים ביני לבינה. היא אמרה "תפתח את הארון כאן" ושלפה זרוע חשופה מבעד לדלת והצביעה על החדר ממול ואני ניגשתי ללא שהיות, ופתחתי שם את הארון החורק, ותכף חשבתי לעצמי איך אפשר למצוא משהו בתוך ערמות הבגדים שנזרקו שם בלא סדר, ופשפשתי בתחתית המסורגת בין הסדינים הציפות והלבנים עד שהצלחתי לדוג מגבת קשה ומעומלנת ומיהרתי לשלוף אותה מתוך הבלגן
אסתרק'ה חזרה וביקשה "תחכה לי, אני כבר יוצאת"
משום מה נדמה היה לי שהיא חושדת בי שאני מנסה להציץ לה, ורומזת לי ככה להתרחק ובקשתי כבר לחזור לחדר ולשבת במקומי על המיטה, אלא שאז, היא יצאה מהמקלחת, לבושה בחולצת טריקו לחה כששני פיטמותיה זקורות כשני ניצנים של ורד מתוק ומותניה עטופות במגבת ואני החזרתי מבטי לאחור, ושוב החזרתי את מבטי אליה וראיתי אותה מטלטלת את ראשה, ומעיפה את שערותיה הרטובות, מצד לצד כשהיא מטיזה מסביבה רסיסי מים, ומיד מלפפת אותן במגבת נוספת כמו תרבוש, וכל הזמן שדיה היו נדחקות החוצה מבעד לחולצתה ומידות בי מין תחושה מרירה כזו של החמצה "בררר איזה מים קרים"
אסתרק'ה נקשה בשיניה חיבקה את גופה כשהיא מצליבה את ידיה על חזה והצטמררה כשהיא מביטה בי במין מבט מתגרה, ואני רק התפללתי לריבונו של עולם שישאיר אותי ואותה ככה קפואים לנצח נצחים וחשבתי על העולם המחורבן הזה שזיכה אותי לשבריר של שניה במתנת חסד, כאילו רק כדי להצהיר לפני על כל מה שאני עומד להחמיץ, וקיוותי שתישאר ככה לפחות לעוד כמה דקות, ומיד השפלתי את עיניי, ומיהרתי כנוע, לחזור למקומי והתיישבתי במקום שישבתי בו מקודם וחיכיתי. ככה ישבתי מצונף בקצה המיטה רגלי רועדות, ושיני נוקשות זו בזו, וכל רצוני היה רק לקום ולברוח משם. לא הייתי מסוגל לעמוד ולו לשניה אחת נוספת, במתח ובהתרגשות שעטפו אותי כמו חיתולים שעוטפים תחת של תינוק, אבל לא העזתי לקום, ולא הרהבתי עוז בנפשי לצאת מהחדר ורק התרוממתי כל פעם ממקומי ומתחתי את אברי וניערתי את רגלי ומיד חזרתי לשבת ותהיתי למה התשוקה שלי מצטנפת מפחד ומתכרבלת כמו גוזל וניסיתי לעצום את עיניי ולספור סתם מספרים או לחשב חשבונות או סתם לחשוב מחשבות על משהו אחר, אבל הרעד רק התעצם העמיק והתפשט ואני פכרתי אצבעותיי בחוזקה וניסתי למנוע את התנתקותו של גופי ממני, והרגשתי כאילו לקיתי בהתקף אפילפסיה ואמרתי לעצמי "ריבונו של עולם הלוואי שיכנס עכשיו מישהו לבית ויפריע לנו.."
ואז אסתרק'ה באה, הגיפה את התריסים והחשיכה את החדר, ומיד התיישבה לידי, כשהיא מקופלת כמו עובר, והסמיכה את גבה אל הקיר, וחבקה את שוקיה, והניחה את לחייה ברכות על ברכיה, ואני הרגשתי את חום גופה ואת הבל נשימתה ונשמתי את ריח הבושם שהזליפה על גופה והירחתי את ריח המנטה של משחת השיניים שנדף מפיה ונרתעתי לאחור וכיסתי את פי בכף ידי ושאלתי אותה "נו, יש לך שיעורים"
"בטח שיש לי שיעורים אבל מי בכלל מתכון לעשות שיעורים גודל'ה זה סוף השנה!" התפארה.
כשהיא ישבה ככה על המיטה ברגלים משוכלות אני הצצתי, פזור דעת, ומבעד למגבת החגורה על מותניה אל נבכי ירכיה השזופות ואל שוליו של תחתון מתוח שחמק לו משם והבחנתי בתווי הגבול השזוף שמאחוריו היא הייתה צחורה כשלג והסתכלתי לשם ומיד התקתי מבטי במבוכה אל פניה ושוב חזרתי והסתכלתי לשם והיא התנועעה בחוסר מנוחה כאילו חיפשה לה תנוחה נוחה ופתאום נדמה היה לי שזיהיתי את אותם קצוות שער שחור שנמלטו משם כשהם מידים בי להבים חדים שפילחו לי בחזה בלי רחמים כמו סכינים והרגשתי איך הלב שלי נילפת לצלעותיי כשהוא מפרכס ומתעוות ביאוש ופתאום היא שאלה בחיוך
"גוד'לה. קר לך..?"
ואלפי רצי מרתון פתחו במנוסה וכיסו לי את עין השמש ושעטת רגלים אין סופית הדהדה בראשי עד שהאדמה זזה והמיטה התחילה ללרעוד ומרחוק שמעתי אותה מודאגת
"גודל'ה אתה בסדר אתה מרגיש טוב ? "
ניסתי להיאחז במשהו כדי לחזור לעצמי וגייסתי את כל גבריותי החבוטה כדי להבקיע לי דרך בתוך החשכה שאפפה אותי מכל עבר ופתאום ראיתי אותה גוהרת מעלי ושמעתי אותה מתעניינת בדאגה בשלומי "גודל'ה אתה בסדר?"
"לא לא שום דבר.. "
ועשיתי תנועה כאילו אני מבקש להדוף אותה מעלי ולהתרומם. היא טפחה קלות בקצות אצבעותיה על שכמי וחזרה והתיישבה בקצה המיטה ואז היא זרקה אלי מבט מלוכסן ושאלה בחיוך מתגרה "גודל'ה יש לך חברה"
הסמקתי עד לשורשי שערותי ומלמלתי
"בטח"
והבטתי בשערה הזהוב ובפניה החלקות ובשפתיה האדמות ובאישוניה השחורים וחשבתי שכל ימי לא ראיתי יפה ממנה.
"מה באמת גודל'ה יש לך חברה" ציחקקה
"למה את צוחקת?" גמגמתי
היא הרגיזה אותי עד שלאט לאט הרעד ברגלי הלך ונחלש והדופק המואץ בערוקי חזר להיות פעימה רגילה ואני ניסתי להשיב לי את כבודי האבוד, לחלחתי את שפתי היבשות ברוק עד שקולי הסדוק התחיל אט אט להתאחות ורציתי ללהג ולהתרברב ולרמוז לה שאני בקי בעניינים האלה, "
פתאום כאילו התייאשה ממני היא התהפכה על צידה ואמרה בקול מתפנק שהיא עייפה וחייבת לישון קצת, כדי שיהיה לה כוח לעזור לאימא שלה במזנון, ונשענה על מרפקיה וזחלה לאחור ושמה כרית למרשותיה ושוב התמתחה במלוא קומתה והניחה ככה כאילו שלא בכוונה את כפות רגליה על ירכי ואני קפאתי על מקומי ולא העזתי לנשום ולא לזוז. והרגשתי איך שוב הזעה הקרה נובעת ממני בקילוחים גסים מכל הנקבובית שבגופי ופחדתי אפילו לפלבל בעיני וישבתי מתוח במקומי ורק הישרתי מבט לקיר הלבן שהתרומם מעלי ולדיוקנה של אסתרק'ה כשהייתה תינוקת, עם שמלה תפוחת שרוולים וסרט ורוד בשער, שהיה תלוי על הקיר בתוך מסגרת של עץ ושאפתי לראותי את קסמו של רגע החסד המופלא, ורשמתי בזיכרוני, לנצח נצחים, את המגע הרך של כפות רגליה הענוגות על ירכי, ואז, כדי לא להעירה, חפנתי את קרסוליה בזהירות בכף ידי, והנחתי אותן לאט לאט לצדי, והתרוממתי בשקט בשקט על קצות אצבעותיי, וככה עקב בצד אגודל, פסעתי משם אל הדלת, והנחתי את ידי על הידית, ורק כשעמדתי לצאת שמעתי חריקת קפיצים מאחורי והפכתי אליה את פני וראיתי אותה מסתובבת על המיטה ולפני שיצאתי והגפתי מאחורי את הדלת שמעתי אותה נאנחת
"מה גודל'ה אתה הולך" ?
כשהייתי כבר בחוץ, ירדו הדמדומים והאור עומם ברקיע. החלון בחדרו של עמיקם, פתוח היה לרווחה, אבל אני וויתרתי, ונפניתי ללכת משם, ופסעתי בחופזה על שביל האבן, החוצה את החצר, וכשהגחתי לרחוב, מבעד לשורה הצפופה והמהודקת של עצי הברוש, שגידרו על החצר ראיתי את שמעון, התמני הזקן, שקנה מאתנו את הבית הישן, מבריח מאחוריו את השער ואת ציונה אישתו, רוכנת לקטוף עלים משיח השיבה, הוא לא זיהה אותי, ואני לא טרחתי לומר לו שלום, וירדתי עם הרחוב כשאני מאבק את רגלי בחול עד לחצר של גדליה העגלון, שהיה מוכר פעם בקבוקי סודה, ונזכרתי פתאום, בלילה ההוא, כשסוסו הלבן נפטר, אחרי שהתיישב בטעות על יתד ברזל, שהיה קשור אליו בחבל, ועלו באוזני שוב חבטות גופו כל אותו הלילה כשהוא מפרפר על האדמה המוכתמת בדמו, וצניפות הכאב, התערבלו בראשי עם יבבות הנהי והבכי המרוסק של גדליה, והבנתי פתאום שעשיתי טעות איומה, ורציתי לסוב על עקבותי, ולשוב ולפתוח את הדלת ושוב לשבת לידה ולהחזיק בידה, ולומר לה שאני אוהב אותה, אבל היה כבר מאוחר להתחרט ולחזור, ונוכחתי להוותי שהחמצתי את רגע החסד המופלא הזה שנזדמן לי בהקראי, ומתוך כך נדמה היה לי, שאני מבחין מרחוק, בוויליס הישנה של מאיר לטוכה, בן דודה של אימא שלי כשהיא חונה עדיין בצל עצי האקליפטוס שסוככו עליה משני עבריו, של כביש האספלט ושמעתי את אימא שלי צועקת
"גודל'ה חכה לי! אל תרוץ"
אבל אני שעטתי קדימה, כאילו, הפתעה מצפה לי. סיפור שלפני השנה, נעל אחת אימי הספיקה לנעול לי ואת הנעל השניה היא החזיקה בידה ורדפה אחרי, ואני קרטעתי על החול מהר ככל שיכלתי
"גודל'ה חכה לי אל תרוץ"
אבל אני ראיתי את מיר'לה יושבת ומחזיקה בהגה ואת אחותי יושבת לידה בקבינה לפנים וחציתי את הכביש והרמתי את הראש למעלה ושמעתי את את אחותי צועקת " טו טו .. טו.." ואת מירלה מחרה אחריה "טו טו ללכת הצידה.. טו טו טו" וצעקתי להן שייעזרו לו לעלות ולשבת לידן והתאמצתי להרים את עצמי אל הדלת של הויליס ולא הצלחתי, ועמדתי שם חסר אונים והתחלתי לבכות, אחותי אמרה "תעזרי לו.." ומירלה החזירה לה "תעזרי לו את" ואני צרחתי "נו נו..נו.."
ופתאום התייאשתי מהן, ורצתי אל מאחורי הוויליס, וראיתי את אימא שלי רצה אלי כשהיא מחזיקה בידה את הנעל הקטנה שלי, שלא הספיקה לנעול לי, ומרחוק, נדמה היה לי, שאני רואה גוש שחור שבא מאחוריה לכיווני ,ופרסתי את זרועותיי ורצתי לקראתה וצעקתי "אימא'לה"..
--------------------------
מאז אותו יום לא זכיתי יותר להימצא במחיצתה של אסתרק'ה ביחידות אינטימית שכזו, הייתה זו הזדמנות של פעם אחת בחיים שאני החמצתי אותה. ואחר כך לא הצלחתי יותר לשחזר איתה יותר. פעם, הזמנתי אותה למסיבה אצל בני גרוסמן, אבל היא באה עם אותה אלונה החברה שלא משה ממנה אפילו לשניה, וזו לא נחשבה בעיני "פגישה" ופעמים היא נעתרה לתחנוני והניחה לי להזמין אותה לסרט, פעם ראשונה זה היה "אוהל הדוד תום" בהצגה יומית בקולנוע "שרון" ואני זוכר אפילו את מחיר הכרטיס ארבעים ושבע אג' וכעבור שנה כשהיא הייתה בת חמש עשרה הזמנתי אותה לסרט "ימי פומפיי האחרונים" ואז כבר עלה מחיר הכרטיס ששים וחמש אג' ואף זה היה בקולנוע "שרון" בהצגה של שבע, את הכסף לכרטיס אני אספתי בקושי רב מפשפוש וחיטוט בלתי נלאה בכיסי מכנסיו של אבא שלי שהיו תלויים דרך קבע על דלת חדר האמבטיה ואני זוכר שניסתי למחוק את כישלוני ואת הרושם הרע שהותרתי עליה באותו יום מבוזבז, ובחסות החשכה ניסתי ככה כמה פעמים להניח את זרועי על כתפיה אבל היא מיד ניערה את ידי מעליה. ואז יום אחד כששוב רציתי להזמין אותה לסרט היא התנצלה ואמרה שאימא שלה כועסת על שהיא מנצלת אותי ושזה לא יפה שאני מזמין אותה לסרט, כשאין לי כסף משלי ואני רציתי להגיד לה שאני יודע שהיא מנצלת אותי, אבל לא אכפת לי, כל זמן שהיא יושבת לידי אבל לא אמרתי לה כלום.
אבל מה שהשפיע על חיי יותר מכל קשור היה בדברים שהיא אמרה לי פעם, כשפגשה בי באקראי, בדומה לדברים שהשמיעה פרנציסקה לקנולפ של הרמן הסה, "גודל'ה" היא אמרה לי, ואני זוכר זאת כאילו היה זה היום, היא חזרה אז מחוף הים, ועברה דרך הרחוב שלנו, ואני בדיוק שבתי ממשחק כדורגל על הדשא בחלקת אי התנועה מול הווילה של בן עמי, ראש העיר, שבשד' חן, ועמדנו ככה ושוחחנו שיחת נימוסין ריקה ופתאום שאלתי אותה בלי כוונה מיוחדת עם היא ראתה את הסרט "בכבלי אנוש" שבדיוק הוקרן אז בקולנוע "אסתר" והוספתי שבדיוק עכשיו גמרתי לקרוא את הספר, והיא מיד קטעה אותי ואמרה לי שבטח שהיא ראתה את הסרט ושזה סרט נפלא ואילו היה לה מישהו שעובד ויכול לתמוך בה כספית. היא הייתה מתחתנת אייתו כמו כלום אפילו שהוא נכה."
ככה היא אמרה לי אז, "אפילו שהוא נכה" ואני שניסתי להיתלות בכל סימן כאילו הוא רמז משמים, הבנתי שהיא רומזת לי ומתכוונת למה שהיא אומרת, ומאז עשיתי הכל כדי לסיים את לימודי ולצאת לעבוד, וחשבתי שרק אני אתחיל להתפרנס ויהיה לי כסף משלי ואסתרק'ה ואיתה כל העולם כולו יהיו פרוסים לרגלי.
גד אבי אסף עמבר
