סיפור:
מונידאל/ ירון פז

איש גדול שוכב מולי על גבו. אני מסתכלת עליו. הוא, לעומת זאת, מסתכל על המסך שמולו כאילו היה זה משחק הגמר במונדיאל. אבל כאן לא מונדיאל. כאן למשחקי הגמר יש אופי שונה לחלוטין. אי אפשר להחליף שחקנים תוך כדי, וגם אין הפסקת עשר דקות במחצית. מידי פעם אני מגניבה מבט אל האיש הגדול הזה שפעם היה אבי. הוא כבר לא יקום ממיטתו, את זה אני כבר יודעת, וגם הוא. שכן, אם יש משהו משותף לילדה שגדלה בחינוך המשותף ולאביה הפלאח הרי זו האמונה ברופאים. את אלוהים הרגנו כבר בהתחלה, וגם את המנהיגים כבר צימקנו לגולגלות של אמזונס, אז נשארו הרופאים. לפחות הם.  

 אני ממתינה לאיש הגדול הזה שיכיר במעשיו. שיבקש סליחה. אפילו במרומז. מדי פעם אני מזכירה לו, למקרה ששכח. מציירת את המקרה בצורה קצת פחות פסקנית. מנסה לאפשר לו לשחרר בדל אחריות. אבל הוא בשלו. "לא היה ולא נברא. אין מצב. זה פשוט נדמה לך. אחותך פשוט הכניסה לך לראש."

 "עיזבי אותו" אומרת לי אחותי.  "תני לו למות כמו כלב. זה מגיע לו. כל החיים שלו הוא התנהג כמו כלב, אז שגם ימות כמו כלב".

אבל אני איני מסוגלת. אינני מסוגלת להניח לו ללכת מבלי לברר סופית את שהיה שם על הקומביין, שבוע אחרי חג הביכורים. כמו סוזן סרנדון בסרט "גבר מת מהלך" אני חייבת לשמוע את זה מפיו, מתחנן לסליחה. אבל הוא דבק בגרסתו. מכחיש. לעיתים, כאשר נדמה לו שהלחץ שלי  כבר כבד מנשוא, הוא שוקע לעולם של מלמולים, משל לא הייתי קיימת.

הוא פוקח עיניים. מעיף מבט זדוני במוניטור ובאחת מיישר לו את הקו. גול. שריקת סיום. ניצחון שלו. יצא גבר, הבן-זונה.