כאשר מעיינים בשובל הזיכרונות של החצב, מיד נגלים לעין שלושה מרכיבים השזורים זה בזה : החצב כחייל ממושמע של ממלכת חילוף העונות, החצב כנר זיכרון למתים וכזקיף הממונה על גבול החלקות.
כבר בגן הילדים דקלמנו "החצב פורח, הסתיו אורח והקיץ בורח." ולא תהיה זו משום ההגזמה להעניק לחצב את התואר "שרביט מלכות סוף הקיץ". פרופ' זיוה בן-פורת, שחקרה את הסתיו בשירה העברית, מצאה שכאשר נתבקשו ילדים ובני נוער לרשום במהירות את עשרת הדברים העולים בדעתם כאשר הם שומעים את המילה "סתיו" - זכה החצב במקום הראשון אצל ילדים ובמקום השלישי אצל בני 15 ומעלה. מסקנתה החד-משמעית היא "החצב נחרת אפוא בזיכרון, כקשור לסתיו" זאת למרות ש"רק ילדים החיים בסביבה כפרית או שהוריהם מרבים בנסיעות אל חיק הטבע, פוגשים בספטמבר בפועל בחצבים פורחים". (בן פורת 1991 : 21). אולי אין בכך ממידת ההפרזה לכנות את החצב כ"סמל לאומי של הסתיו" לאור כיכובו בבתי הספר בארץ בכל שיעורי הטבע.
התמדתו העיקשת של החצב לפרוח "דווקא" בעונה כפוית הטובה של שלהי הקיץ מתורגמת מהכורח אל הפועל בדברי יהודה עמיחי, אם כי נאמרו בהקשר אחר לחלוטין:
"כל קיץ התאמנו פרחים לפרֹח,
בתוך האדמה הסבלנית ;וצברו כֹח."
(יהודה עמיחי / בלדה על השער הארוך והשער הקצר)
החצב כמו מודיע בהתרסה זקופה, שאי אפשר להתעלם ממנה כי הסתיו בשער, במסלול העונות של ארץ ישראל. מכאן הדרך אל בתי השיר קצרה ביותר.
כמה משוררים נדרשו לחצב כאות לחילוף העונות, כסמל לסופיותם של אירועים במחזור חיי הטבע והאדם מחד ולעיקשות והתחדשות בלתי צפויה מאידך, לאחר קיץ מתיש ושומם.
חילופי העונות באים לידי ביטוי אצל יהודה עמיחי:
"שוב חצב. אתה מביט בו
במבט חטוף, כאדם בשעונו
בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים
בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.
עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם
לשעת נבואה קלה, בלי יסורים."
(יהודה עמיחי / סתיו בהרי יהודה).
כאן בא לידי ביטוי אופיו הבלתי מעורער של החצב כ"מבשר גשם" (כך מכונים כל הצמחים הפורחים בסוף הקיץ, ללא עלים, לפני הגשם הראשון) כדייקן פריחה, פריחתו של החצב היא כנבואה בטוחה המגשימה את עצמה – "יהיה גשם"!
שמותיו הערביים של החצב משקפים את האמונה העממית שפריחת החצב מנבאת את כמות הגשם הצפויה בשנה הקרובה, פריחה שופעת סימן לשנה ברוכה ואילו פריחה מצערה – אות לשנה שחונה. מכאן ניבוי שמותיו בערבית: "מבשר הגשם", "סימן השנה", מאזני השנה", "קנה הרטיבות" ו"אות השנה". האמת הבוטנית בדיוק הפוכה, פריחה שופעת של החצבים עדות לשנה ברוכה שכבר הייתה ופריחה זעומה זו גזירתה של הבצורת שקדמה לכך.
*
"הסביונים אמורים להשיב את האביב
הבוגנוילאה את הקיץ
הרתם את החרף
רק החצב זוכר את מועדיו בשולי הסתיו."
(נתן יהונתן / היקום הגדול הזה).
הסביונים כמו מכשירים את בוא האביב, הבוגנוילאה את הקיץ והרותם את החורף. כל הצמחים האלו הרי הם פועלים מכוח מחזור טבע חיצוני שאין עליו עוררין. רק לחצב העניק המשורר את כוח הזיכרון הפנימי לדייק בפריחותיו, מעין טקס החוזר על עצמו מידי שנה. זאת במקביל לדבר הנביא "גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה ותר וסיס ועגור שמרו את עת באנה". (ירמיהו ח',ז').
ובהמשך אותו השיר:
"ורק הפרח שלו, מי ישיב ריחו
כמה שומם ומכאיב היקום
הגדול הזה
בלעדיו."
אנחנו מסוגלים להעביר את העונות גם בלי ציוני הזמן האחרים: הסביונים, הבוגנויליות והרתם - אך איננו יכולים בלעדי החצב המקל עלינו לשאת את שממת סוף הקיץ. על מחזוריותו של החצב כסמן עונות עמדה גם לאה גולדברג "שוב סתיו וענן וענג, שוב נרות החצב." (לאה גולדברג, ימי הסתיו האלה), כאן זו עובדת טבע ברורה ורגילה כשעונו של יהודה עמיחי.
*
שרביטי הפריחה של החצב כמוהם כנרות זיכרון:
"מה יפים אז נרות החצב
הדולקים וכבים עם השמש.
ותפילת הקברים הנצחית
עתיקה אך לא עצובה."
(נתן יהונתן / נרות החצב הלבנים).
"בכרם נשרו העלים,
בהרים פרח החצב.
אל תראוני שאני חולפת
נר שחור דולק בהרים.
בהרים הקבר נחצב…"
(לאה גולדברג / משירי שני סתוים)
"עַכּוּבִית הַגַּלְגַּל
מוֹלִיכָה סוֹדוֹת
בֵּין קַיִץ לִסְתָיו,
חָצָב מוֹלֵך עַכְשָׁיו
בְּבָתֵּי הֶעָלְמִין
מְקוֹנֵן עַל מוֹת,
עַתִּיק יוֹמִין
אוֹגֵר חֲלוֹמוֹת.
(בין קיץ לסתיו / אמוץ דפני)
הערבים מרבים להעתיק חצבים לבתי קברות, החצב מכונה בערבית, בין היתר, בשמות "בסל אל-מייתין" כלומר "בצל המתים" ו"בסל אל מקברה" בצל בית הקברות. לפי דבריהם החצב, מעמיק השורשים, מעביר את תפילות הנפטרים אל השמים בעמודי הפריחה הלבנים. כשם שנהוג לגבי החצב, בכפר הערבי שותלים בבתי קברות פרחים לבנים (או בעלי צבע בהיר) נוספים כמו: אהל הגבישים, נרקיס מצוי, עירית גדולה, חבצלת החוף, חבצלת קטנת פרחים ואהל הגבישים.
הפרחים הלבנים באים להעיד על צדקת המת. כאשר נשאלו כפריים בגליל אודות המנהג לשתול פרחים לבנים על קברים, קבלנו את התשובות הבאות "הצבע הלבן הוא סימן שהאדם היה טהור ונקי", "הצבע הלבן אהוב על ידי אלוהים וימחק את חטאי הנפטר" ו "הפרחים הלבנים הם כמו הנשמה הטהורה של המתים". ממש כמילותיו של יורם בן מאיר "שרביט חצב, תימור טהר" (יורם בן מאיר / זקיפת חושים).
"בדמדומים הייתה הארץ
מפרקדת זמן-מה
בין החצבים וחבצלות-החוף,
כפות-רגליה החוליות
טובלות בים.
מהרהרת הייתה
בבני-האדם הבלתי מתחדשים
השוכבים לבדם בארונות העץ הקטנים
בתוכה
אחרי שההלוויות נגמרו
וכלם הלכו הביתה.
הפרחים הלבנים נעו רגע
באי-נוחות.
אחר ראתה אישה בגיל העמידה
רוכנת וחותכת באולר
חבצלת אחת מתוך החול.
טקסים, הרהרה,
במה שיכול היה להיות עצב,
אילו הייתה מסוגלת
לעצב;
אבל היא הייתה רק רחבת-ידיים מאד
מכסה חצבים וחבצלות-חוף
שיתכנסו עוד מעט פנימה
אל אפלת הבצלים השותקים בחשך
לא הרחק
מארונות העץ הקטנים.
...
היא זעה במה שיכול היה להיות צער
אבל היה רק נשימה חרישית לבנה
שחלפה בחצבים
ובחבצלות-החוף."
(יהודית כפרי / בדמדומים).
החצבים והחבצלות הם רב שנתיים ופורחים מדי שנה בעוד בני האדם בלתי מתחדשים. הפרחים יחזרו לאפלה הזמנית בבצל אך אפלת ארונות העץ הקטנים, מות הילדים, היא סופית. היופי עשוי להמתיק את המוות החזק אפילו מהאישה השכולה וכל נהימת לבה נשימה חרישית לבנה המתנחמת בחצבים ובחבצלות. תחילה היה שדה חבצלות וחצבים שלאור מות הילדים חשו אפילו הם, סמלי האבל, אי-נוחות. החבצלת הקטופה לשימה על הקבר היא חלופת העצב ונשימת האם מרעידה חצבים וחבצלות תמורת הצער.
ובחזרה לנתן יהונתן:
"היו שם קונכיות ריקות
שנהמו קינה של ים
ובית עלמין על הגבעות
ושניים שחלפו דומם
בין החצב הקברים והשקמה."
(שירים לאורך החוף / החול יזכור).
הד לזיכרון ולקמילה נמצא אצל אהרון זכאי:
"כנבל פרחי החצב, נבלו חלומותי;
ואף ליום אחד, אחד ויחיד בודד,
הה! לא זכו לחיות – פרחי ותקוותי.
הם אך צצו ונפלו, כנפל בידי שודד!
רוחות הסתיו הקמילו את תפרחותי
במשבן המשתולל, המתרוצץ…"
(אהרון זכאי / הד יתום).
פרחי החצב נפתחים באשמורת הלילה האחרונה וקמלים אחר הצהריים, כל מחזור החיים של הפרח אורך פחות מיממה. הדימוי שבשיר "רוחות הסתיו הקמילו את תפרחותי" הוא סמל למציאות הפנימית – החצב יבול תוך יום בין אם תהיה רוח אם לאו, כמחזור חייו מימים ימימה.
"מה נאמר, אם נאמר,
ולמי נספר,
על דמעות החצב
בשולי מתלול ההדור?
יעלה לפני חלוף העונה,
ויבוא ויזכיר
את חטאיה של עיר,
ויכֹף צמרתו לזכרה.
את אין-בכי בניה
ישלים בפרחיו.
מחילה ידובב בטרפיו.
למי נספר, את מי נעלה
עולה תמימה בחגיו?"
(ברוך עזגד / חצב)
החצב בפרחיו הלבנים כדמעות מלבין את חטאיהם של בני האדם שלא הספיקו לעשות זאת בעצמם. ("תכבסני ומשלג אלבין" תהלים נ"א,ט').דמעות עולה לפני חילוף העונות (וימי התשובה) להזכיר לבריות את חטאיהם ולכפר בליבנו ("ויכף צמרתו לזכרה") את אשר לא תעשה העיר הוא יביא את המחילה.
כשם שרחל אמנו מבקשת רחמים "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבקשת על בניה מאנה להתנחם" (ירמיהו, ל"א, י"ד). כך, בדימוי מפתיע, את מקום ה"אין בכי" ישלים החצב ויביא את המחילה.
והחצב בדמעותיו, בכפיפת צמרתו ובטרפיו מביאי המחילה (העלים הגדולים והירוקים סמל להתחדשות) יבשר את צמיחת השנה החדשה שלאחר הגשמים המתחילה מחזור חדש בחיי הצמח ובמעגל חיינו. מכל השיר עולה אווירת סוף שנה וסיכומה: חילוף העונות, החטאים, הזיכרון, השלמת הבכי והמחילה.
השיר מסתיים בתמיהה ומי זה שיקריב "עולה תמימה" שאין בה מתום ואין נהנים ממנה (עולה נשרפת כולה ואיננה זבח שנותר ממנו לבני האדם) בחגיו של החצב, כאילו נשאלנו ומי מתפלל בעדו על כל אשר הוא עושה למענינו והרי חגי תשרי הולכים וקרובים ויש לתת את הדין…
*
אבותינו נהגו לתחום את נחלות בני ישראל בשורות שורות של חצבים שהועתקו לצורך במיוחד.
"מאי חצבא, אמר רב יהודה אמר רב – שבו תיחם יהושע לישראל את הארץ". (בבא בתרא, נו:ע"א). החצבים מעמיקי השורש סימנו את הגבולות בחורף ובאביב בעלים הגדולים והבולטים ובקיץ בעזרת עמודי הפריחה שומרי הגדר לבל תפרץ. הד לכך מוצאים אצל יצחק שלו:
"מנשק מצבות אהובות שמעבר לגבול
לאלות עתיקות שנופן מקדש אלם וזבול
לשורת חצבים לבנה בין יבול ליבול…"
(יצחק שלו / המשורר, המדינאי).
וכן גם אצל יורם בן מאיר:
"ירדתי מהר גילה אל
מקום גבעולי
חצבים שמו חוק בין
רחוב בית ג'אלה לבין גבולי
הדעת."
(יורם בן מאיר / * ).
אצל עמירה הגני החצב כואב עבורנו את תמורות העונה.
"מן הקוצים כאצבעות שלוחות מגששות אל אחיזות לחות
בכאב חושק שניו, לאט עולים
החצבים כמו שבלולים על גבעולים
הנה הסתיו, כמעט עכשיו וכאן
אם תבקש יהיה לך סימן
קולך ניחר, עיניך נכאים.
אמצע הקיץ. אמצע החיים."
(עמירה הגני / *.(
סוף הקיץ כלו קוצים יבשים כאצבעות מאיימות המחפשות אחיזה לחה משהוא חי. החצב מתייסר בפריחתו האטית בעונה קשה זו והפרחים כאותם שבלולים לבנים הנצמדים בעונה הזו לגבעולים יבשים ולגדרות. השבלולים הם בתרדמת קיץ והם עלו על הגבעולים להימלט מטורפיהם שעל פני הקרקע בעוד החצב עולה כסמל חיוניות. הסתיו מגיע והצופה מחפש סימן בקול ניחר ועיניים נכאות, החצב שהופיע באמצע הקיץ - סימן לא לסופיות אלא לאמצע החיים לתקווה עבורנו.
כך היה החצב לגבול בין עולם החיים לעולם המתים, בין עונת הכמישה לעונת הצמיחה ובין חלקותיהם של בני האדם בעולם הזה ובעולם הבא.
נוסד: 2011
בעלים ומייסד: ראובן שבת
עורכים:
תרבות- צביה ויצמן כספי
מוזיקה- שחר כהן
אומנות- מארי רוזנבלום
ראיונות- בלפור חקק
תאטרון- חגית בת אליעזר
קולנוע וטלויזיה- מוקה קריגר
ערוץ יוטיוב- ראובן שבת
רדיו-מוטי גרנר ז"ל. אודליה יהודיין
ניוזלטר- אסנת יששכרוף
מנהל פרסום וחסויות - אמנון שלמון
קשרי ציבור ועיתונות- דיוניסוס יחסי ציבור
© כל הזכויות שמורות לאתר "בכיוון הרוח" - 2011 טל: 050-8517840
