( על ספר השירה נופי אדם מאת ראובן שבת)

מלב "נופי אדם", ספרו החדש של המשורר, יליד פתח תקוה, ראובן שבת – בוקעים קולות קרובים ורחוקים, אך בעיקר צלולים של נופים ומראות, אורות וצללים – אולי הענוגים ביותר שנראו ונשמעו בשירה העברית בשנים האחרונות.

בעיקר בולטת נטייתו של ראובן  שבת לקשור ולהסמיך בין גוף ורגש, בין תשוקה לכמיהה, בין ייסורי נפש לתאווה, שהיא אמנם בלתי נמנעת, אך יחד עם זה, עושה לשיריו את מה שליל ליקוי מלא עושה לירח: מצד אחד, מושח אותו בצבע אדמדם עמום, ומצד שני שובר עליו את מפץ האור הגדול, מה שהופך למראה מרתק ביותר, ובעיקר עמוק, עד כי נדמה שהמילים המהדהדות משיריו נזעקו מלב לבה של מערה אשר נחצבה בבטן האדמה.

שיריו של ראובן שבת  הינם כילדים משתובבים עם נפלאותיו של הטבע: משועשעים הם קופצים ומטפסים על "עֲצֵי שְׁזִיפִים פְּרוּקֵי אַהֲבָה", "מְצַיְרים עַנְנֵי קֻלְמוּס לְבָנִים", "גּוֹנְבִים שִׁבְרֵי יַהֲלוֹם מִתּוֹךְ חֲצֵרוֹת אֲחֵרִים", והם נעים בתנועה מתמדת על ציר העונג והתקווה, זזים, בריתמוס משתנה, מקוטב אחד לקוטב האחר שלו, כשהם טבולים בגילויי גוף ורגש תהומיים ונשמעים בקולו של דובר בוגר שהרהוריו, בינו לבין עצמו,  לא זו בלבד שהם מעוררי חשיבה, כי אם מקניטים את תודעת הקורא לתהות, איפה, לעזאזל, הייתי כשהירח הוצלל?

"אִישׁ בְּלִי רֹאשׁ, נָגַע בַּשָּׁמַיִם", "תָּמִיד מַדְלִיק סִיגַרְיָה, אַחֲרֵי קְרִיאָה", "אַחֲרֵי הַחֲלוֹמוֹת, בַּבֹּקֶר, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ פּוֹצַעַת אֶת הַלַּיְלָה בְּאֶצְבָּעוֹת וְרֻדּוֹת נָקוּם חֲבוּקִים בְּמֶתֶק גּוּפֵינוּ", מילותיו של המשורר  מדויקות, קצובות, מסותתות, כרויות מהָר והמילים הקולחות, ויש ביניהן קשר סימביוטי חזק דיו כדי לשקף את צלילותה של המחשבה ואת בהירותה של הנפש הטהורה, של איש שלמד דבר אחד או שניים בחייו.

שתי ידיו של ראובן  שבת מונחות על שיריו, והוא משחק בהם באצבעותיו הארוכות, והנה כי, כשהוא עוטה עליהן כפפות של משי זה סימן שהוא נוגע בעדנה באהבה ומכאן, אולי, אף מדמה אותה למעשה קריאה מעורר גוף ונפש: "אֲנִי מְפָרֵק בִּלְשׁוֹנִי- וּמְלַקֵּק אֶת הַכֶּתֶם בַּגָּוֶן אֲפַרְסֵק", לעומת זאת, כשהוא מושיט אצבע לעברו של המוות, הוא נזהר ומלטף אותו ענוגות לבל יתעורר עליו בנהמה: " צֶבַע אֲדַמְדַּם עַל לְחַיֵּיהֶם וְהֵם לְוֹקְקִים חָלָב וְלֹא דַּם", אך לא כך הוא פועל כשהוא תוקע אצבע עמוקה לתוך ענייני המחאה: "אֲנִי מַשְׁתִּין לְתוֹךְ כּוֹסוֹת הַבִּירָה שֶׁלָּכֶם".

לְמִי אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים

לְמִי אֲנַחְנוּ כּוֹתְבִים,

לִידִידוּת-

לִבְדִידוּת-

לָאַהֲבָה-

לְיָם הָאַשְׁלָיוֹת,

לְעֵמֶק הַתְּשׁוּקוֹת,

לְאוֹר שַׁחֲרִית פּוֹרֵם

אֶת שְׁנָתֵנוּ הַטְּרוּפָה

לַעֲלֶטֶת לֵיל פֶּרֶא הַפּוֹלֵשׁ

מְנֻמָּר בְּעוֹר צָבוֹעַ שֶׁצְּחוֹקוֹ מָוֶת.

אֲבָל אֶפְשָׁר-

אֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ.

כִּי מֻתָּר הַשִּׁיר

מֵהָאָדָם

הוּא יֵשׁ

אֲבָל גַּם אֵין