שִׁיר אַהֲבָה/ דוד ברבי

זֶה הַחִיּוּךְ שֶׁנִּכְנָס

וְהָעֵינַיִם

הַפְּתוּחוֹת

מְשׁוּכוֹת לִצְדָדִים

אֵלּוּ הֵן גֻּמּוֹת הַחֵן

וּצְלִיל קוֹלָהּ הַמְּאֹהָב

עַד כְּלוֹת

רוֹצָה הִיא אוֹתִי אִתָּהּ

וְשֶׁלָּהּ

וְהָאַהֲבָה כְּבָר מִשְׁנִית

זֶהוּ הָרָצוֹן הָעַז

לִהְיוֹת

הָרָצוֹן לְהַרְגִּישׁ

לָחוּשׁ

אֶת מַגַּע הָעוֹר

הַצּוֹבֵט

אֶת הָרָצוֹן לְהַחֲיוֹת

לַהֶבֶת חַיִּים

שֶׁמְּסָרֶבֶת

לְיַתְמוּת