היום ראיתי נגיעות של חיים ונגיעות של מות. נגיעות של חיים הצלחתי לתפוס במלכודת זמן , נגיעות של מוות היו מעבר ליכולותיו של זמן , גשם ירד על נחל, נגיעות של טיפה ציירו מעגלים הולכים ומתרחבים עד מחוזות התפוגגות , נמסכים מים במים, מאבדים את עצמיותם ,מאבדים את עצמם. פני חלקותם של מים עמוסים היו באמירותהם האחרונות של טיפות ,ועת הבטתי בהם נראו כצבא הפוסע אל אינסוף , חרף דימוים של אלה לצבא ידעתי כי מסע זה כולו אהבה נמזגות מה היה דבר למציאותו של אחד . אנפה אפורה כמו ענן של יום גשם עמדה על שפת גדה של נחל. זו לא הייתה לי הפעם הראשונה לראות אותה. תמיד הייתה לבד, נבדלת מבני מינה ובדולה משאר ציפורי נחל. עומדת תמיד בפינות שכוחות. רגליה טבועות בבוץ ועיניה הדלוחות הזערוריות בוחנות מה שהוא אשר נסתר מעיני ומבינתי . בבדולה היוותה ניגוד מוחלט לחבירתם של טיפות זה לזה. חבירה עד אובדן ההיות . בבדידותה של זאת לא היה אפילו קורטוב של מסכנות. היא נראתה מחוברת לכל הדברים . לבוץ של נחל, לרוח שנושבת בן קני הסוף , למצוירויות האינסופיות אשר ציירו דברים על פני חלקותו של משטח המים . מעגלים אשר צייר פרפור אגב צלילות שקיים מאוויר למים , מעגלים של אבן אשר הושלכה מבלי משים , מעגלים של טיפות גשם ,מעגלים של זלזל אשר צנח מעץ אל מים , לכל אחד מאלו נדמה הייתה דרך אחרת לאהוב. אולם כולם נעשו דרך גלויי מעגלים על מים עמדתי שם ורציתי לחבק את הנחל בזרועותיי אלו לא היו קצרות יחסית לבן אנוש אולם קצרות מכדי לחבק את אותה ענקות., קרבתי אל שפת גדת הנחל , האנפה נעצה בי מבט חודר , חיבורי צווארה וראשה אשר נראו כמספר שמונה שמי שהוא קטם את מחציתו לאורך, נמתחו קדימה מתקבלים כגלוי של המספר שתיים. בעוד אני מהרהר עוד כמה מספרים מסתירה זאת בלולאת צווארה, דקרה האנפה במקורה את המים מציירת מעגלים אשר באו ידי נגיעות עד כפות רגלי אשר מרוחקים היו ממנה מספר לא מבוטל של מטרים. היא חזרה על אותה פעולה מספר פעמים מציירת מעגלים ענקים על פני המים , מה שהוא הבליח ממחשכי פנים של אדם וקרא האנפה מחבקת את המים רכנתי על ברכי ופרטתי באצבעותיי על מימי הנחל משל היו קלידים של פסנתר מצייר מעגלים אשר הלכו והתרחבו . צלחתי קינם חבוק של נחל באצבעות של כף יד.