אלטה הכתבנית/ דליה גל

"אני לוקחת אותך אחורה בזמן לגלגולים קודמים שבהם נזרעו הזרעים של מערכות היחסים הנוכחיות שלך," אמרה סלינה וביקשה שאקח שלוש שאיפות עמוקות, אנשוף באיטיות, אכנס לרגיעה, אתרכז ואמלא אחר הוראותיה בדיוק מרבי.

"דמייני כי את עומדת בראשן של מדרגות מטאפיזיות. רדי לאט למדרגה החמישית עם הספירה שלי." היא ספרה מעשר עד חמש באיטיות רבה, והמשיכה. "לימינך, תוכלי לראות פח גדול. אני רוצה שתשליכי לתוכו כמה מילים שלהן לא תזדקקי במהלך מסעך. המילים הן: היגיון, ביקורת ושיפוטיות." היא המתינה שניות אחדות, ואז שאלה: "האם השלכת אותן?"

הנהנתי, וסלינה המשיכה.

"כעת תמשיכי לרדת במורד חמש המדרגות הנוספות במקביל לספירתי." היא ספרה לאחור מחמש עד אחת. "בהגיעך למדרגה התחתונה תראי לפנייך עוד מכל ענק שמיועד להכיל מילים נוספות שאני רוצה שתזרקי לתוכו: מסכה, מסך, מחסום ואגו. את רואה את המכל?"

הנהנתי שוב.

"עכשיו את פוסעת לאורך שביל מעוקל מכוסה בערפל כבד. מעבר לחשכה הערפילית, במרחק, תבחיני בהרים אימתניים. עלייך להגיע להרים האלה. תארי לי מה את רואה כשאת פוסעת בדרך זו."

איבדתי את תחושת הזמן בגששי את דרכי במבוך האפל. כעבור זמן מה השתנה האור וקרן גדולה כפנס ענקי האירה את ההר. על פסגתו הבחנתי במבנה שנראה כטירה. ליד שער הטירה ישב איש בא בימים כממתין למשהו או למישהו. סיפרתי עליו לסלינה, והיא ביקשה שאתאר אותו.

"יש לו שֹער לבן המגיע עד לכתפיים. הוא לובש גלימה חומה ואוחז מקל הליכה מעץ בידו."

"הוא המדריך הרוחני שלך," אמרה סלינה. "תשאלי לשמו."

"הוא אומר ששמו שבתאי והוא בא להדריך אותי במסע החיפוש שלי ולהשיב על כל שאלה שתהיה לי."

"היכן את עכשיו ומה את רואה?" חקרה סלינה אחרי הפוגה קלה.

"הגעתי לטירה שבראש ההר. על השער אני רואה שלט בגוון צהוב בהיר עם כיתוב. אני לא מצליחה לקרוא מה כתוב עליו."

"אין דבר," אמרה סלינה, "את תפענחי את זה מאוחר יותר. המשיכי."

"שבתאי מושיט לי את ידו, ואנחנו נכנסים לחדרון ריק שמוביל למדרגות ספירליות. אנחנו מטפסים במעלה המדרגות לקומה השנייה ומגיעים לחלון הפתוח לנוף של יער רחב ממדים מרובה עצים. אני מביטה, אך איני יכולה לראות דבר מבעד לצמחייה הסבוכה."

התנשמתי בכבדות, כמו אחרי טיפוס על הר תלול.

"מה קורה עכשיו?" שאלה סלינה.

"שבתאי אומר שאני צריכה להיכנס ליער הזה כי מחכים לי שם, אבל אני פוחדת."

אתנחתא. "הוא מאיץ בי כי הוא טוען שזה חשוב. הוא לוקח את ידי ומוציא אותי מהמבנה ומוביל אותי למעבה היער. החשכה עוטפת אותי ואין לי מושג איפה אני."

"סבלנות," עודדה אותי סלינה. "תיכף יתברר לך."

"הגעתי לקרחת יער. אני עוצרת. אני שומעת את שריקת הרוח. היא נושאת עמה צרחות אנושיות. אני מתה מפחד."

"אל תפחדי," אמרה סלינה והניחה את ידה על חזי. "תמשיכי להתבונן. מה את רואה?"

עצרתי והתבוננתי. תחילה לא היה דבר. ואז, בבת אחת נהר לעברי המון-עם לבוש שחורים ומאיים למראה. לבי החל להלום בחוזקה ככל שהדמויות התקרבו והקיפו אותי. האספסוף נעשה תוקפני יותר ויותר. ניסיתי לדבר, אבל הם צעקו לעברי.

"שתקי, זונה! מי את שתאמרי לנו מה לעשות? את רק נקבה פרוצה!"

"מה קורה כעת?" רצתה סלינה לדעת כששתי ידיה אוחזות בידַי בחוזקה.

"עכשיו הם משליכים עלי אבנים, ויורקים לי בפנים."

הרגשתי מושפלת, מלאה אימה וחסרת אונים. דמעות זלגו על לחיי. סלינה מחתה אותם בידה וליטפה אותי בעדינות. ואז שאלה ברוך.

"מי את? איפה את נמצאת?"

לקח לי זמן מה להשיב. סלינה המתינה מבלי להפריע. לבסוף זרמו מפי המילים המוזרות האלו: "אני אַלְטָה הכתבנית, שעזרה לכתוב את ההיסטוריה של אטלנטיס לפני החורבן השלישי."

"מי האנשים סביבך?" סלינה רצתה לדעת.

רועדת כולי ושטופת דמעות סיפרתי לה.

"אלו הם בני בליעל, שסוגדים לסיפוק התשוקה הפיזית ולקלות ולהנאות של עולם החומר."

"במה הם מאשימים אותך? למה הם סוקלים אותך?"

"הם אומרים שאני נקבה נכלולית, ושכל מה שאני כותבת הם שקרים."

לפתע התחיל ראשי לנוע מצד לצד כמנסה להיחלץ מדבר מה.

"מה הם עושים עכשיו?"

"הם שמים מחסום על פי. הם קושרים אותי לעמוד וממשיכים להכותני במקלות ובאבנים. אני מדממת. זה כואב נורא."

בכי איום הרעיד את כתפי. הדמעות ערפלו את ראייתי ואיבדתי את ההכרה. סלינה הביאה קוביית קרח והניחה אותה על מצחי, ונשימתי חזרה להיות סדירה.

"האם את מכירה מישהו מהאנשים האלה? האם יש מי מביניהם שמנסה לעזור לך, להגן עלייך?" המשיכה סלינה לשאול כשידה עדיין מונחת על חזי עד כי בכיי שכך מעט. בידה השנייה מחתה את דמעותי.

סקרתי את ההמון, אך כל מה שיכולתי לראות היו דמויות של גברים ונשים שפניהם מכוסות ברעלות שחורות. לא זיהיתי איש. התאמצתי עוד וגיליתי מישהו שהסיר לרגע את הרעלה ונעץ בי את עיניו מלאות התאווה. הוא היה גלוח ראש וכהה עור. פחדי גבר, אך החזרתי לו מבט אמיץ. הוא עשה תנועה קלה כעומד לגשת אלי, אך האספסוף דחף אותו הלאה והוא נעלם מעיני. סיפרתי עליו לסלינה.

"האם עולה בראשך מישהו בחייך הנוכחיים שמזכיר לך אותו?" שאלה.

ניסיתי לחשוב. היה לי רגע של הבחנה, אך הכרתי דחתה את האפשרות הגלומה בדמיון הברור לעין. נדתי בראשי לשלילה.

"אין דבר," אמרה, "יגיע הרגע שבו תעמדי על זהותו של האיש שבגופו התגלגלה נשמה זו. מה קורה עוד?"

"אני בחדרי, כותבת בחשכה. אני מלאה פחד אימים, לכן איני מעזה להדליק נר למאור. אני יודעת שעלי לכתוב הכול לפני החורבן. אני נשארת ערה כל הלילה ועובדת ועובדת. או, אלוהים!"

"מה? מה קרה? מה את רואה?"

"זה הוא. זה שוב הוא. חומק לחדרי בחושך, מתגנב מאחורי גבי ומקיף את גופי בזרועותיו בחוזקה. אני מנסה לדחוף אותו, אבל הוא גורר אותי בכוח ומשליכני על הרצפה. אני נושכת את ידיו שמצמיתות את זרועותי לרצפה. הוא סוטר לי על פני, מפשיל את חצאיתי ו...אלוהים! לא, לא, בבקשה!"

"מה קורה?"

"לא! אל תעשה את זה. אני עדיין בתולה."

בכיי גבר וסלינה כרכה את זרועותיה סביבי, ליטפה את כתפי, את פני ואת שערי. לאט לאט הבכי והכאב שככו.

"את רוצה להמשיך?" שאלה סלינה בחמלה.

הנהנתי, וסלינה הורתה לי לשאול את המדריך שלי שבתאי מה עלי לעשות עכשיו.

"הוא אומר שעלי לעזוב את האדמה הזאת כי היא עומדת להיחרב כתוצאה מאיבת בני האדם, שנאת החינם שלהם, קנאתם וסגידתם לחומר. הוא אומר שעלי לחצות את האוקיינוס ולהגר למצרים כדי לסייע בבניית ספריית המידע."

הוא אחז בידי והובילני לחוף הים שם ציפתה לנו אנייה ועליה היו כבר אנשים רבים. שבתאי סייע לי לעלות עליה רגע לפני שהפליגה. זמן מה הים היה רגוע, ואני עמדתי על הסיפון ושאפתי אוויר צח, אך לפתע החלה הרוח לנשב בעוז והאנייה התנדנדה בפראות. חזרתי לתא שלי והמתנתי שהסערה תשכך.

נרדמתי, וכשהתעוררתי, הספינה נראתה שונה. יצאתי לסיפון וראיתי אנשים אחרים. כולם נדחפו קדימה כשהם אומרים שאנחנו עומדים לעגון באמריקה. הלכתי אחריהם ופילסתי דרך ביניהם על הסיפון המלא לעייפה. ראיתי אדם עומד לידי. הוא ניסה לגעת בי, אך אני נרתעתי. הוא נעץ בי מבט, ואני נמלאתי פחד, שכן היה במבטו משהו מוכר שלא אהבתי. דחפתי אותו, ולהפתעתי הוא איבד את שיווי משקלו ונפל לים. הוא קרא לעזרה בעודו נאבק שלא לטבוע. עקבתי אחריו באדישות. אני חושבת שרציתי כי יטבע. כעבור זמן מה, הגענו לחוף. שבתאי, או שמא איש זקן אחר, לקח את ידי ועזר לי לרדת.

"הביטי סביבך ותאמרי לי אם את רואה משהו מיוחד," ביקשה סלינה.

"אני רואה אדם במדים מתקרב ומציע את עזרתו. הוא זר אך עם זאת מתעקש לסייע לנו. אני לא בטוחה שאני יכולה לבטוח בו. אחרי כל מה שעברתי, איני יכולה להרשות לעצמי לבטוח באיש."

"איזה מין מדים הוא לובש? מדי צבא? משטרה?" סלינה רצתה לדעת.

"אני חושבת שאלו מדי צבא," אמרתי. "נראה לי שהוא בעל דרגה גבוהה, רב-סרן או סגן-אלוף. הוא נראה כל כך חזק."

בתוך תוכי הייתי בטוחה, בפעם הראשונה, שלא ישתמש בכוחו כדי לפגוע בי. הלכתי אחריו, והופתעתי לגלות שהוביל אותי למעין במה, שמולה התקהל המון. אך היו אלה אנשים שונים מהאספסוף שפגשתי קודם לכן. כולם לבשו מדים והיו שקטים וקשובים. הסגן-אלוף אמר להם שהם צריכים להקשיב לי, כי אני אישה חכמה ובעלת יכולות תִקשור עם כוחות עליונים. יכולתי להבחין שהם כיבדו אותו וצייתו לו. כנראה היו פקודיו. עלה על דעתי כי הם מתכוננים למלחמה.

"את יכולה לראות אילו כלי נשק הם נושאים? את יודעת איזו מלחמה היא זו?"

"אני חושבת שזו מלחמה מקומית, לא גלובלית. אני רואה סוסים ורובים."

ראיתי שמטרתם היתה מבורכת. הרגעתי אותם שאל להם לחשוש, שכן, אף שהמלחמה לא תהיה קלה, הם ינצחו לבסוף. לתדהמתי, הם הקשיבו, לא למעני, כי אם למענו. הוא היה גבוה ויפה תואר, וכשהאסיפה הסתיימה, הציע לי להתאחסן בביתו. האמת היא שלא היה לי לאן ללכת, לא היתה לי משפחה ולא בית, וזו היתה הצעה נדיבה ללא ספק. עם זאת, סירבתי בתחילה. חשבתי שזה היה בגלל הזיכרון של פחד עתיק יומין שמושרש בתוך נשמתי ושעדיין לא היה בכוחי לנערו מעלי.

אך אז התבוננתי בו והבנתי שהיתה סיבה נוספת לסירובי לקבל את הצעתו. הוא לא עמד לחזור מהמלחמה, אז מה הטעם? הפניתי את גבי אליו ועמדתי לעזוב, אך שבתאי ניגש אלי ואמר לי שעלי להיות עם הסגן-אלוף לפני שיצא לקרב. זה נשמע לי חשוב כשזה בא מפי המדריך שלי, והלכתי אחריו. לא היה לנו זמן רב, ואיני בטוחה אם עשינו אהבה. בכל מקרה, הרגשתי אהבה, ואולי לא היה בה שום דבר גופני.

"למה את אוטמת את אוזנייך?" שאלה סלינה בראותה את התנועה הפתאומית שעשיתי.

"אני שומעת רעש נורא. יריות. ריח אבק שרֵפה. זעקות אימה של פצועים. ריח של מוות באוויר."

"ועכשיו?"

"עכשיו דממה, דממת מוות."

והנה אני רואה שדה כלניות פרוש לפני. הפרחים האדומים נעים ברוח הקלה, משמיעים צליל מלנכולי רך. בהתגבר הרוח שחים גבעולי הכלניות, בוכיים, עלי כותרתם נראים כדמעות, או כטיפות של דם קרוש. הרוח ממשיכה לנשב בעוצמה גוברת, בגניחה רועמת, שמתוכה עולות זעקות של כאב.

לפתע הופך שדה הכלניות לשדה קרב, והפרחים האדומים לגופות מדממות של חיילים אמריקנים. כמה מהם עדיין זעים בנשימת אפם האחרונה. אחרים נדמו לנצח. עשן שחור עוטף את השדה כולו וקולות הנפץ האחרונים דועכים והולכים. אני יכולה להריח את אבק השרפה והבשר החרוך.

אני נושאת את עיני ורואה את העשן השחור מכסה את השמים. עצב נורא אופף אותי בהתהלכי בגיא הצלמוות בין הגופות, מחפשת ביניהן את הסגן-אלוף. לפתע אני מבחינה בו שוכב מדמם כשכדור נעוץ בחזהו. אני ניגשת אליו ומנסה לשלוף את הכדור, ללא הצלחה.

דמעותי זולגות ונמהלות בדמו. אני נושקת לו על פיו ומנסה להחיות אותו בהנשמה מפה לפה. הוא מניע את שפתיו כמנסה לומר משהו. אני מצמידה את אוזני לפיו ושומעת אותו לוחש:

"אני אוהב אותך. אני אחזור אלייך."

הוא נופח את נשמתו, ובכיי מזעזע את שדה הקרב הדומם. כשהחיילים באים לפנות את הגופות, אני פונה והולכת משם. גשם כבד ניתך על השדה וכל הדם נשטף ונספג באדמה.

ושוב חוזר המקום להיות שדה כלניות תמים ומרהיב ביופיו.

נראה שסלינה סברה שדי בזה למפגש הראשון של השחזור.

"אַלי יקרה," אמרה, "הגיע הזמן לחזור למקום שממנו התחלת את המסע. תבקשי מהמדריך שלך להוביל אותך חזרה לקרחת היער."

שבתאי הראה לי את הדרך לקרחת היער ומשם לטירה. נפרדנו בחום, ואני הודיתי לו על הגנתו ועל עזרתו. כשיצאתי מהטירה הבחנתי שוב בשלט הצהוב, והפעם, להפתעתי, הצלחתי לקרוא את השֵׁם: "אַלטה הכתבנית". קראתי לסלינה בקול את הכיתוב, והיא צחקה בשמחה וליטפה את זרועי. ואז הובילה אותי חזרה במעלה המדרגות המטאפיזיות.

"את יכולה לקחת איזה פריט שדרוש לך מאלה שהשלכת כשיצאת לדרך," אמרה.

לא הרגשתי שחסר לי משהו. כשהגעתי למדרגה העליונה, הורתה לי לפקוח את עיני שהיו רטובות מדמעות. חשתי סחרחורת קלה.

"אל תמהרי לקום," אמרה סלינה, "קחי את הזמן שלך, כי את כבר שוכבת ככה יותר משלוש שעות."

נדהמתי. שלוש השעות נראו לי כחמש דקות. אולם הן כיסו שניים או שלושה גלגולים. נוכחתי שוב כמה יחסי יכול הזמן להיות. סלינה הושיטה לי כוס מים ושאלה אם ארצה לשטוף את פני. הנהנתי, והיא הצביעה לכיוון חדר האמבטיה.

כשחזרתי לסלון, סלינה ישבה על השטיח בשיכול רגליים כשעלי הוורדים המיובשים פרושים לפניה. היא התבוננה בהם בריכוז רב. לא רציתי להפריע לה. התיישבתי בשקט על הספה והמתנתי בסבלנות עד שתרגיש מוכנה לפרשן לי את חיי הקודמים.

"אַלי יקירתי," אמרה לבסוף, "בטרם ננתח את המאורעות שראית וננסה לזהות את הדמויות שפגשת במסעך, הייתי רוצה להצביע בפנייך על כמה מוטיבים חוזרים ונשנים שמצאתי בסיפורים שלך. מהצד החיובי, אני יכולה לומר לך, שכפי הנראה נשמתך היתה בעבר בעלת יכולות רוחניות גבוהות מאוד שנבלמו עקב העוינות שהיתה סביבך. כמו כן, הכתיבה היא הייעוד שלך עוד מהימים של אטלנטיס. יש בך גם צורך לגאול את העולם, אך ייאוש אוחז בך כשאינך מצליחה להציל אפילו את אהובייך. וזה מוביל אותי להיבטים השליליים בחייך. איתרתי הרבה בדידות ויתמות, פחד ורדיפה, אבדן ומוות. וזאת, לכל אורך הדרך. האם את מזהה את האלמנטים האלה גם בחייך היום?"

דמעות עמדו בעיני.

"קלעת בול, סלינה. אני לא בטוחה בנוגע ליכולותי הרוחניות. הן לא באות לידי ביטוי היום, ואולי, כפי שאמרת, זה משום שחסמתי אותן בגלל החשש להיות נרדפת. ובנושא הכתיבה, לא ראיתי בה ייעוד אלא פרנסה. אמנם אני עובדת בעיתון ומנסה לכתוב תסריט, אבל אם אכן זה הייעוד שלי, הרי שעדיין לא מימשתי אותו עד הסוף. אך לבד מהדברים האלה, כל מה שציינת בצד השלילה מדויק להפליא. אני חשה בדידות עמוקה, גם כשאני עם אנשים. ויתמות? כמובן. אבי נרצח בילדותי, ואמי שמה נפשה בכפה בנעורי. אחים אין לי, ומשפחה היא דבר שראיתי רק אצל אחרים. בעניין הרדיפה, גם היום אני מרגישה שלא מפרגנים לי כשאני מצליחה, ומנסים להכשיל אותי כשאני מנסה לעשות משהו חריג. חוויתי אבדן ומוות, ולכן אני פוחדת. פוחדת מנטישה, פוחדת מכישלון, פוחדת מהצלחה, פוחדת מבדידות ופוחדת מאהבה. האם יש סיכוי בכלל שכל זה ישתנה אי פעם?"

"הרי זו המטרה של השחזור. זה הרבה יותר עמוק מאשר פסיכואנליזה, שבה את מגיעה רק עד לילדותך. אך במקרים רבים שורש הבעיה מרחיק לכת מאות ואלפי שנים אחורה. לנשמה היסטוריה משלה, ורק הבנה של מהות נשמתנו וסקירה של עברה מסוגלות לשחרר אותנו מהקיבעון ומהטראומות שהחלו בשחר הימים. מה שקורה היום הוא תוצאה ישירה של מעשים ומאורעות שחווינו במעגלי חיים קודמים."

"את רוצה לומר, שמשום שאספסוף התעלל בי וסתם לי את הפה בגלגול מלפני אלפי שנים, הפסקתי לתקשר ולהביא מסרים מישויות עליונות?"

סלינה הנהנה.

"ואת חושבת שלא סתם נרשמתי לסדנת כתיבה יוצרת? שזה משהו ששייך לייעוד הנשמתי שלי?"

"בוודאי. אנחנו לא עושים שום דבר סתם. סופסוף הרגשת צורך לממש את מה שטבוע בתוך נשמתך."

"ואיך אני יכולה להפסיק לפחד מאנשים, מדעותיהם, מכישלון?"

"את פשוט צריכה להאמין במה שאת עושה ולדעת שזה מה שנשמתך רוצה וצריכה לעשות. בביטחון וללא חשש. ועכשיו, תאמרי לי, האם את מזהה את הדמויות שפגשת בשחזור בחייך היום?"

ברגע שאמרה זאת צצו לפני שתי דמויות. האחת, דמותו של הסגן-אלוף במדים, שהופיע בחלומי באתר הסקי שבו פגשתי, אהבתי להרף עין ואיבדתי את אריאל. לגבי הדמות האחרת, התקשיתי לשייך את עיני העורב של דואניס ואת התחושה שהיתה לי כאילו אני נאנסת במפגשנו המיניים הראשונים לדמות האנס שאותו הטבעתי בבריחתי מאטלנטיס. אך ככל שהתמקדתי בדמותו של דואניס, בפחדי ממנו, במשיכתי אליו מצד אחד ובצורך לברוח ממנו כל הזמן מצד שני, כך השתכנעתי שזה הוא ולא אחר.

סלינה הביטה לתוך עיני. "אני רואה שאת מזהה את הדמויות. את לא צריכה לומר לי מי האנשים. העיקר שאת יודעת," אמרה והמשיכה בניתוח השחזור.

"עלייך להבין כי מערכות יחסים מהותיות עוברות את כל סוגי החוויה עד שהזוג מגיע אל המנוחה ואל הנחלה. לעתים, מה שנראה בעינינו כמעשה לא מוסרי בגלל קודים חברתיים או דתיים, מבחינת הבריאה, שעניינה למידה באמצעות ניסויים, אותו מעשה הוא סוג של התנסות אנושית שמביאה למסקנות מסוימות. זה אולי ייראה לך כתיאוריה מרחיקת לכת, אפילו מזעזעת, אבל קיימת ביקום תודעת-על שכל מטרתה היא לאסוף אינפורמציה לצורך לימוד והתפתחות. זה בוודאי לא ינחם אותך וגם לא ירכך את עוצמת החוויה הקשה שעברת כשנאנסת על ידי אותו גבר בעברה הרחוק של נשמתך, אך זו היתה דרכה של נשמתו, שהיתה אז בשלבים פרימיטיביים של התפתחותה, לבטא את אהבתה אלייך. הוא לא ידע דרך אחרת. ואין כאן לגיטימציה או טענה שהאונס מותר. בוודאי לא בימינו, כשאנחנו כבר עברנו התפתחות שלקחה אותנו הרחק מאותה תקופה חשוכה וחסרת מודעות."

סלינה עצרה בשטף דיבורה והתבוננה לראות אם אני מצליחה לעכל את דבריה. הנהנתי לאות שתמשיך.

"משהגיעה הנשמה למצב של מודעות, היא מחפשת שוב ושוב את הקורבן שלה, על מנת לתקן את מעשיה אתו או אתה ולהחזיר את האיזון על כנו. אך התיקון של מעשה כה קשה אינו יכול להתבצע במהלך גלגול אחד או אפילו שניים, שכן הנפש הפגועה של הקורבן מחפשת נקמה ואינה מוכנה עדיין לקבל את הפוגע ולסלוח לו. רק משמבינות הנשמות, אחרי פעולות ופעולות-נגד אחת כלפי האחרת, שלא יהיה לזה סוף אלא אם כן יחדלו מפעולות האיבה ויגיעו לדו-קיום באהבה ובשלום, רק אז יוכלו ליהנות מזוגיות מפצה של אהבה ושל שלווה."

"הגבר גלוח הראש בעל עיני העורב, שראית אותו מסיר לרגע את הרעלה שכיסתה את פניו, שייך לגזע שהיה רגיל לקחת בכוח כל מה שהתאווה לו מבלי להתחשב ברגשות האחר. הוא התאהב בך וחשק בך, אך היה חלש ובור מכדי לבוא אלייך לאור היום ולהצהיר על אהבתו. לכן חמק לביתך בחשכה ונטל בכוח את מה שהיה יכול אולי לקבל מתוך אהבה, לוּ הכיר את המושג. באותו זמן השחיתות והסטייה מהדרך במקום ההוא שחיית בו, אטלנטיס האגדית, היו ברמה כזו שלא היתה לה תקומה. את וקומץ אנשים שעוד שמרו על צלם אנוש, שניתן להם הכינוי "בני האלוהים", בניגוד ל"בני הבליעל" שהיו הרוב באותה ארץ, הכרתם בעובדה שאי אפשר עוד להציל את היבשת שעומדת להיחרב. וכך החלטתם לברוח למצרים, שם הקמתם את ספריית הידע הגדולה."

"הגלגול השני שראית בשחזור היה מאוחר בהרבה, ועברת אליו באמצעות האסוציאציה שסיפקה לך האנייה. גם הפעם חזר מוטיב הרדיפה בחייך. היית מדיום בעלת יכולות תקשור גבוהות, שהקימו עלייך את זעם הכנסייה. ושוב נאלצת לברוח, הפעם מאירופה החשוכה לעולם החדש והאמיץ שהתחיל להתפתח במחצית האחרת של הגלובוס. בדרך נתקלת שוב בגלגולו של אותו גבר שהתעלל בך בחיים קודמים, וכשנשמתך בוערת ברגש נקם, דחפת אותו והטבעת אותו במימי האוקיינוס."

"הגעת לארץ החדשה, שוב לבד וללא הגנה ותמיכה, ואז להפתעתך נתקלת במי שהיה מוכן לסייע לך. ייתכן שבחיים קודמים היה אחיך או חבר נעורים שלך, והוא חזר כדי לעזור לך, אך איני יודעת זאת בוודאות, שכן לא תיארת לפני תמונות מיחסייך עם סגן האלוף בטרם פגשת אותו על חופיה של אמריקה. למרבה הצער, לא הספקתם לממש את אהבתכם משום שנהרג במלחמה ההיא בין הצפון לדרום. אבל אני מבינה שהוא שב לחייך היום, ובדרך כלשהי הצלחתם לממש את אהבתכם, אם כי לתקופה קצרה. אני חוששת שהוא בא הפעם לחיים קצרים מאוד, שאחת ממטרותיהם היתה לפגוש אותך ולממש את אהבתכם. ברגע שזה קרה, ייתכן שנשמתו החליטה לעזוב את המישור הזה על מנת שלא לעצור בעדך להגשים את יתר המשימות שנשמתך התחייבה עליהן בטרם ירידתה. האם כך היה הדבר?"

המומה השבתי.

"אכן, לפני שנים אחדות היתה לי אהבה קִצרת מועד בהרי האלפים הצרפתיים. האהבה הזאת הסתיימה במותו ללא עת של אהובי. זו היתה חווייה מאוד קשה בעבורי."

"אני מבינה. אבל אל לך להתעצב. להפך, תשמחי שהוא חזר אלייך, כפי שהבטיח, אם את זוכרת, באותו שדה קטל שבו ראית אותו גוסס, והצלחתם לממש אהבה. לא כל אחד זוכה לזה."

"אז את חושבת שהקארמה שלי עם הסגן-אלוף, שהופיע אגב בשם אריאל בחיי הנוכחיים, הסתיימה? ומה בקשר לקארמה עם האנס?"

"בבקשה אל תקראי לו אנס. זו לא המהות הנשמתית שלו. זו היתה מעידה של נשמה לא מפותחת, והוא כבר נענש עליה, לא רק בגלגול שראית, שבו הוא טבע, אלא גם בגלגולים אחרים שלו. ועכשיו הוא כאן, ואתם צריכים לסיים את העניין הזה ביניכם."

"איך בדיוק?"

"את תראי. ההזדמנות תציג עצמה בפנייך. רק אל תברחי שוב. את חייבת להתעמת אתו ולהתמודד עם גורלך ועם גורלו."

למרבה הפליאה, כשחזרתי הביתה מחוויית השחזור האינטנסיבית אצל סלינה, חיכתה לי הודעה מדואניס. הוא בעיר ומבקש להיפגש. אכן, זו בוודאי סגירת המעגל שאנו זקוקים לה. החזרתי צלצול וקבענו ללכת ל"" [מחקתי בטעות]. הרגשתי שהוא מוכן לרצות אותי, ובלבד שבסופו של דבר יגיע למיטתי. אך זה לא עמד לקרות. היתה לי תכנית אחרת: לספר לו את הסוד שנצרתי בלבי כמעט שנה, להעביר אתו ערב שקט ונעים ולחזור לביתי ולמיטתי, לבד.

אלא שהדברים לא היו כה פשוטים. תגובתו לגילוי על הריוני הדהימה אותי וכמעט גרמה לי להתפתות שוב לקסמו, שאין לעמוד בפניו. עם זאת, חששתי להילכד שוב במעגל הקארמה, וברחתי ממנו כל עוד נפשי בי, מסתגרת בדירתי וחוסמת את דרכו חזרה אלי. אין פלא אפוא שלא הצלחתי להירדם באותו לילה, וכשנרדמתי לא נתנו החלומות מנוח לרוחי הנסערת.

ראיתי את עצמי כבת של סוחר יהודי עשיר בפולניה של לפני מלחמת העולם השנייה, שמתאהבת בנער חרדי יפה תואר. הנער שורף את עצמו לפני חלוני כשהוא נוכח שאהבתו אינה יכולה להתממש.

ראיתי את עצמי כבתו של חוואי עשיר שנישאת לעובד החווה אחרי מות אביה, יולדת לו שלושה בנים בלונדינים, וחיינו עוברים בנעימים.

ראיתי עצמי כרופאה במערב ארצות הברית שמצילה חייהם של רבים וטובים.

בכל המראות הללו היתה, נוסף על דמותו של האהוב-המחזר, דמות דומיננטית נוספת שחזרה והופיעה בכל מחזורי החיים: זו של האב.

בגלגולי כבת סוחר יהודי מפולניה אסר עלי אבי לפגוש את הנער היהודי, והוא התאבד לאחר מכן בגללי. בגלגולי כבת לחוואי האמריקני הפך אבי את עובד החווה החרוץ שלו לשותפו כשהתברר לו שהוא חולה במחלה חשוכת מרפא, ואחר כך נתן לו אותי, בתו היחידה, לאישה. בגלגולי כרופאה הייתי בתו של רופא שהגיע לארצות הברית מאוסטריה, ואני המשכתי את דרכו. לא היה לי קשה לזהות את דמותו של אהובי במחזורי חיי השונים, אך את דמותו של אבי, הדמות המגוננות של חיי לאורך הזמנים, לא ידעתי לפענח.

כשהתעוררתי, הלומה מכמות היין שהעריתי לקרבי בערב הקודם, והמומה ממתקפת החלומות על חיי הקודמים, צלצל דייוויד והזמין אותי לארוחת בוקר בביסטרו צרפתי חדש שנפתח באפר ווסט סייד.

לפתע הבזיקה במוחי מחשבה פראית: האם דייוויד, ידידי האוהד והתומך, הוא הוא גלגולו של אבי מחיים קודמים, שבא לפצותני על התייתמותי בגיל צעיר מהורי בחיים האלה? הרחקתי מחשבה זו מעלי לשעה זו. אצטרך לברר את הדבר במפגש נוסף עם סלינה לכשאתפנה מבעיותי הבוערות יותר.

* דליה גל- סופרת, תסריטאית, מתורגמנית, שימשה בעבר כאחת היחצ"ניות המובילות בישראל.