קסם מתוך כובע/ ל. רון האברד מאנגלית: טל אור

כשארתור ג' ברקס אמר לי לחבוש סל ניירות על הראש, ידעתי שלפחות אחד מאיתנו משוגע – קרוב לוודאי ששנינו. אבל לברקס יש סגנון כובש – אומרים שהוא משתמש בקוביות עם משקולות – אז מילאתי אחר הוראותיו וכך יצא מזה סיפור. ועוד איזה סיפור!

אתה יודע, כמובן, איך כל הטירוף הנחמד הזה התחיל. ברקס התרברב שהוא יכול לקחת שישה סופרים ולתת לכל אחד מהם סיפור אם הם רק ינקבו בשמו של פריט כלשהו בחדר מלון. בהתחשב בדרך שבה חדרי המלון מרוהטים בניו-יורק – וזכור שברקס התגורר שם – זה לא נשמע יוצא דופן במיוחד. ולפי מה שהוא מספר לי, שישה מאיתנו קיבלו את הצעתו וכולנו התייצבנו.

השישה היו פרד "Par" פיינטון, ג'ורג' "האוויר הלוהט" ברוס, נורוול "העכביש" פייג', וולטר "המקורזל" מרקיס, פול "בית הרוחות" ארנסט ואני. צוות אידיוטי, אם יותר לי לציין, מתאים בהחלט למזימה כזאת להונות עורכים עם סיפורים שעוד לא קיימים.

אז ברקס אמר לי לחבוש סל ניירות על הראש, אמר לי שהסל מזכיר לי קובאנקה (כובע רוסי, אם אתה לא קומוניסט) והורה לי לכתוב את הסיפור. אני לא אחזור כאן על הסיפור שהוא אמר לי לכתוב. הוא היה כתוב בשפה נקייה, זה פחות או יותר כל מה שאפשר לומר לזכותו – למרות שזה אומר הרבה כשזה בא מנחת לשעבר כמו ארט.

לא היה שמץ של דמיון בין סל הניירות לבין קובאנקה. הקובאנקה מכוסה בפרווה, נראה כמו גביע גלידה בלי הקצה המחודד והוא נחמד מאוד אם אתה רוסי. כתבתי את הסיפור ואני אספר לך הכול על הדרך הנכונה לפתח אותו, אז אל תטעה ותחפש את המאמר של ארט (בגיליון ההוא עם הכריכה בצבע ורוד דוחה והכותרת בצבע ירוק של מי שיפוליים) כדי לראות איך הוא עשה את זה. אני אראה לך את הדרך הנכונה.

ברקס אמר לי לכתוב על בחור רוסי שרוצה את התואר שלו בחזרה ולכן אמריקאי מתחיל להזיז את העניינים, והעניינים הופכים לאקדחים או איזושהי שטות כזאת – ויש גם הרבה טיסה בהצעה. באותו רגע הבנתי שארט מוביל אותי לסיפור אקשן זול שלא שווה לכתוב אותו. הוא רצה לכלול בו קרבות אמיתיים ולהרוג הרבה בחורים.

אבל תיקנתי את התקציר כך שלא הייתי צריך להציל יותר מאשר את האימפריה הרוסית, וחיסלתי רק כתריסר אנשים. למעשה, העלילה שלי היתה ספרות אמיתית.

השיחה שבאמת התרחשה (ברקס תיקן את זה במאמר שלו כך שנראה שהוא אמר הכול) התגלגלה כך:

ברקס: לי זה נראה כמו כובע. כמו קובאנקה.

האברד: זה בכלל לא נראה כך. אבל נניח שכן, אז מה?

ברקס: תכתוב על זה סיפור.

האברד: בסדר. קבוצת בחורים יושבים בחדר ומשחקים במשחק שבו זורקים קלפים לתוך כובע ומהמרים כמה קלפים הם יצליחו לקלוע לתוך הכובע. אבל הם משתמשים בסל ניירות מפרווה בתור הכובע.

ברקס: סל ניירות מפרווה? מי שמע על דבר כזה?

האברד: אתה שמעת הרגע. והם רוצים לדעת על סל הניירות הזה מפרווה, לכן המארח, שהיה שכיר חרב, מספר להם שזה קובאנקה שהוא מצא, ושהוא לא מסוגל לזרוק אותו למרות שהוא הביא מזל רע מאוד לתריסר אנשים אולי שחוסלו בגללו. אז הוא מספר להם את הסיפור. זה סיפור "מסגרת", סיפור ענייני.

ברקס: אבל אתה תהפוך אותי לשקרן במאמר שלי.

האברד: אז אני אהפוך אותך לשקרן בשלי.

וכך התחלתי לתכנן את העלילה של הסיפור. ברור שהכובע הזה הוא בעל ערך רב אם הוא עומד להיות הדמות המרכזית בסיפור. והוא אכן דמות מרכזית. כל תשומת הלב מתמקדת בו. בסוף אני עוד אכתוב סיפור בגוף שני.

בכל מקרה, כילד תמיד סקרן אותי ציור מתוך ספר על ידע. תמונות אדומות ויפות של פרש רוכב, קרב, פרש מת.

אתה מכיר את השיר הישן: מפרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר נפל פתאום מסמר; אז פרסתו הימנית של סוס קרבות דוהר נפלה גם היא כנפול אותו מסמר; צלע על רגל ימנית אז סוס קרבות דוהר, וחץ מהיר ופחזני אותו ביתר; נפול נפל אז הרוכב מסוס קרבות דוהר והאויב קדימה הסתער; הובס הקרב נפלה העיר כסוס קרבות דוהר, וכל השיר חדל בגלל מסמר.

ובכן, זה לא יהיה מסמר של פרסה אלא כובע שגורם לתבוסה בקרב או אולי לתבוסה של מדינה שלמה. תמיד רציתי להשתמש בעלילת המסמר הזאת, וכאן היתה לי הזדמנות להפוך אותה לסיפורת אמיתית. כובע. אימפריה אבודה.

די רחוקים זה מזה, נכון? ובכן, אני אתגנב אליהם מאחור ואולי אבהיל אותם כדי שיתקרבו זה אל זה. גרמתי לכובע להיראות מאיים מספיק, וכשאתחיל להתקדם אולי הדברים יתחוורו.

"הכובע הזה נראה מצחיק", הערתי.

האחרים הסתכלו על החפץ וסטיוארט סובב אותו בידיו והביט בו מהורהר.

"אבל לא כובע מצחיק מאוד", אמר סטיוארט, באיטיות. "אני לא יודע למה אני שומר אותו. בכל פעם שאני מרים אותו אני מרגיש פרפרים בבטן. אבל הוא עלה יותר מדי וכואב הלב לזרוק אותו".

זה מוזר, חשבתי. סטיוארט היה בחור גדול עם פנים מאוד מרובעים וכיסים מלאים בכסף. הוא קנה כל מה שהתחשק לו, ולכסף לא היה כל ערך בעיניו. אבל הוא דיבר כאן על מחיר.

"איפה השגת אותו?" דרשתי לדעת.

כשהוא עדיין מחזיק את הכובע, עדיין מסתכל עליו, סטיוארט התיישב על כיסא גדול. "יש לי אותו כבר הרבה מאוד זמן, אבל אני לא יודע למה. נשפך בגללו יותר דם ממה שתריסר כובעים כמוהו יוכלו להכיל, וכמו שאתה רואה הוא יכול להכיל הרבה".

משהו עצוב בקולו גרם לנו להתיישב סביבו. סטיוארט בדרך כלל התבדח על דברים כאלה.

ובכן, זה המצב שבו הייתי. סטיוארט סיפר את הסיפור ואני הייתי צריך לתת לו משהו לספר. אז סיפרתי איך הכובע הגיע אליו.

זה היה במלחמת-העולם, התאריך היה 17 ביולי 1918, סטיוארט היה משקיף זר שניסה לעזור לגאידה, הגנרל הצ'כי, לשכנע את רוסיה לחזור למלחמה. סטיוארט נמצא בקרחת יער.

... והרוכב פרץ לקרחת יער.

לפי מראהו, הוא היה קוזאק. תרמילי קליעים כסופים הבהיקו בשמש והפרווה על הקובאנקה שלו התנופף ברוח. סוסו העלה קצף, עיניו מביטות במאמץ. הקוזאק העיף מבט חטוף מעבר לכתפו והצליף בשוט.

הדבר שעקב אחריו לא פרץ לקרחת היער. יריית רובה הרעימה. הקוזאק הזדקף בבת אחת כאילו היה קפיץ פלדה מכווץ. ראשו עף לאחור, ידיו התעוותו, והוא החליק מהסוס והתגלגל כשגופו פגע באדמה.

אני זוכר שהקובאנקה שלו ניתר וקפץ והתגלגל מתחת לשיח ...

בקול חלוש, הוא סימן לי להתקרב אליו. עזרתי לו להתרומם וחיוך הסתמן על פניו החיוורות. היה לו שפם קטן ויהיר שקצותיו משומנים. צבעו השחור בלט באופן מוזר על רקע החיוורון המתפשט של המוות.

"ה... קובאנקה ... גאידה ..."

אלה היו מילותיו האחרונות.

טוב ויפה. הקובאנקה חייב להגיע לגנרל גאידה. והנה אני, עדיין עובד על מסמר הפרסה ועל ההודעה.

ההודעה, הקרב הובס. ההודעה היתה הקובאנקה. אבל איך קובאנקה יכול להעביר הודעה? נייר בכובע? זה שקוף מדי. הגיבור עדיין מגשש באפלה. אבל היה כאן אדם שבדיוק נתן את חייו כדי להביא את הכובע הזה אל הצ'כים והגיבור היה יכול לפחות להמשיך במסע, בתקווה שגנרל גאידה ידע את התשובה.

הוא לקח את ההודעה היחידה שהוא ידע שהכובע חייב להעביר. הוא הרג שלושה אנשים בקרב יריות מטווח רחוק בניסיון להציל את הקוזאק. הנה מתח וסכנה בשבילך. אדם לבן, לבדו במעמקי רוסיה בזמן מלחמה. ברור שעוד מישהו הולך להיהרג בגלל הכובע הזה. מניין המתים עומד עכשיו על ארבעה.

קיללתי בקול רם לתוך הרוח המצליפה. לא הייתי צריך לדחוף את אפי ולהיכנס לקרב הזה מלכתחילה. תפקידי היה לחזור לפיקוד הראשי ולומר להם שיֶקָטֶרינבורג נמצאת תחת שמירה כבדה. עכשיו הפכתי אני לנושא הלפיד של הקוזאק. האנשים האלה הרגו את הקוזאק. מה יקרה לי?

אז הסיפור שלי התקדם למרות הכול. העובדה שאנשים ימותו בשביל כובע נראית כל-כך מגוחכת, שכאשר הם באמת מתים, זה ניגוד איום ונורא, נראה חסר טעם.

אבל מטבע הדברים, אני לא יכול להרוג את הגיבור שלי מכיוון שזה סיפור בגוף ראשון, ולכן אני מעביר את הלפיד למישהו אחר, אחד מחבריו של הגיבור, קצין אנגלי.

האיש הזה, כפי שהגיבור מגלה מאוחר יותר, נרצח בגלל הקובאנקה, והקובאנקה מגיע לידי האויב בזמן שהגיבור ישן בבקתה של מוז'יק לצד השביל.

המתח עד כאן ואפילו בהמשך הוא פשוט. מטבע הדברים, אתה מודאג בקשר לגיבור. ומה שיותר טוב מזה, אתה רוצה לדעת למה כובע גורם לכל הצרות האלה. זאת סיבה טובה כשלעצמה לכתוב סיפור.

עכשיו, בעוד הגיבור ישן בעליית הגג, שלושה או ארבעה רוסים קומוניסטים נכנסים ומתווכחים ביניהם על הכסף שהם לקחו מהאנגלי המת, וכך הם מדווחים לגיבור את החדשות האלה מבלי שהגיבור יהיה נוכח בסצנה.

הכובע מונח במרכז השולחן. הנה הוא, מוות נוסף נזקף לזכותו. למה?

אם כן, הם מגלים את סוסו של הגיבור באסם וחוזרים כדי לחפש את הגיבור. סטיוארט מפיל מנורה במהלך הקרב, הבקתה נשרפת, אבל הוא לא יכול לחלץ את הכובע. הוא נעלם.

מניין ההרוגים בגלל הכובע הוא תשעה. אבל זה לא סוף בפני עצמו. רחוק מזה. אם רק הייתי ממשיך ואומר שהכובע היה שווה כמה מאות קופיקות, הקורא היה מתרגז מאוד אחרי קריאת כל המתח והמוות הפתאומי. לא, צריך לעשות משהו בקשר לכובע הזה, משהו מפתיע.

מה הדבר הכי מפתיע שאני יכול לחשוב עליו? האימפריה קשורה לגורל הקובאנקה. לכן האימפריה הרוסית מתחילה להיכנס לתמונה יותר ויותר.

בעלות הברית רוצות להחזיר את הצאר לשלטון, במחשבה שזה ייתן לרוסיה את מה שהיא צריכה. גרמניה מפעילה לחץ בחזית המערבית וחייבים לאלץ את רוסיה לשאת בחלקה.

אבל אני לא יכול להציל את רוסיה באמצעות הכובע הזה. לכן אצטרך להרוס את רוסיה באמצעותו. ומה הרס אותה? הצאר, כמובן. או ליתר דיוק, מותו.

הצבא הצ'כי מתקדם לעבר יקטרינבורג, באיטיות משום שהם לא מתעניינים כל-כך בעיר הזאת. הם היו יכולים לנוע מהר יותר אם הם היו רוצים. זה נועד ליצור בסוף תחושה מכוונת של חוסר תוחלת.

הם לא מוצאים את הצאר כשהם מגיעים לשם. אף אחד לא יודע היכן הצאר או אם הוא בכלל בחיים.

חייבים לפתור את זה. סטיוארט מוצא את הכובע ופותר את זה.

הוא רואה קומוניסט חובש קובאנקה. זה מוזר כי את הקובאנקות חובשים קוזאקים, לא קומוניסטים. מכל הכובעים ברוסיה הכובע הזה חייב לבלוט, לכן אני גורם לאדם הלא נכון לחבוש אותו.

סטיוארט משיב לידיו את הקובאנקה כשהאיש הזה מזמין אותו להתמודדות. הוא מזהה את הבחור כאחד מרוצחיו של האנגלי. במהלך הקטטה, שאליה מצטרף סמל כדי להשוות את הכוחות, סטיוארט הורג שלושה בני אדם.

מניין ההרוגים עולה לתריסר בגלל כובע משומש אחד. פחות או יותר בנקודה הזאת סבלנותו של הקורא כבר עומדת לפקוע. היה לו מספיק מזה. הוא עדיין סקרן, אבל אי אפשר להמשיך עם זה. הוא לא מוכן לקבל את זה.

זה אותו העיקרון שמשתמשים בו בשיחה. אתה צריך לדעת מספיק כדי לשתוק לפני שאתה מתחיל לשעמם את המאזינים שלך. תמיד תפסיק לדבר כשהם עדיין מתעניינים.

הייתי יכול להמשיך ולהרוג כל איש ברוסיה בגלל הכובע הזה, ולעזאזל עם ההיסטוריה.

הבעיה היתה ההיסטוריה. היא הרימה את ראשה המכוער ונופפה לעברי באצבע מזהירה. היום אנשים יודעים על הצאר, מתי והיכן הוא נהרג וכל השאר. לכן זו הסיבה שבגללה הכנסתי תאריכים לתחילת הסיפור. זה עוזר לקורא להאמין לך כאשר הידע האישי שלו תומך בצדקתך. ואם אתה לא יכול לשקר בצורה משכנעת, לעולם אל תכתוב סיפורת.

עכשיו לגיבור, לראשונה (הדגשתי את החרדה שלו בתחילת הסיפור) יש הזדמנות לבחון את הכובע הזה בנינוחות. לבסוף הוא מחליט לפרק אותו, אבל כשהוא מתחיל לקרוע את החוטים הוא מבחין שהוא תפור בצורה גרועה.

זוהי ההודעה בכובע, בצופן מורס, מסביב לרצועה:

"הצאר מוחזק ביקטרינבורג, בית איפַּטייֶב. ימות ב-18 ביולי. מהרו".

פשוט מאוד, אתה אומר. צופן מורס, זה ישן. אבל ישן או לא, הפואנטה של הסיפור היא לא נקודת מפנה מכנית.

השמונה-עשר ביולי חלף מזמן, אבל הגיבור מצא את הכובע בשבעה-עשר בחודש. אם הוא היה מצליח להביא אותו לגאידה, הצוות של הגנרל היה יכול למצות כל אפשרות ולחשוף את ההודעה. הם היו יכולים לשלוח איום ליקטרינבורג או שהם היו יכולים אפילו להגיע בזמן ולכבוש את העיר. הם לא ידעו, הם התעכבו, ואיבדו את הצאר הרוסי ואולי את המדינה.

שנים-עשר בני אדם, הצאר ומשפחתו ומדינה שלמה מתים בגלל כובע אחד.

כמובן, הסיפור צריך פואנטה נוספת, לכן הגיבור מוצא את התכשיטים של הצאר בתוך בגדים שרופים ביער ויודע בוודאות שהצאר מת ושהמטרה של בעלות הברית למען רוסיה אבודה.

מוסיפים את הפואנטה הכפולה על-ידי חידוש המשחק של זריקת קלפים לתוך הכובע הזה.

אבל אחרי זמן קצר התחלנו שוב לזרוק את הקלפים. סטיוארט השליך קלף מצדו השני של החדר. הקלף נגע בשולי הכובע והתנודד שם. ואז, באבחת לובן, הוא החליק מדופן הכובע ונחת במרחק-מה משם, פניו כלפי מעלה.

זזנו במקומנו באי-נוחות. הנחתי את הקלפים שלי בצד.

הקלף שסטיוארט זרק, הקלף שפספס את הכובע, היה מלך עלה.

ובכן, זהו 'מחירו של כובע'. הסיפור נמכר למגזין Thrilling Adventures של ליאו מרגוליס מ-Standard Magazines, שדרך אגב, היה המגזין שקנה את הסיפור הראשון שלי בתחום הספרות הזולה. הוא יופיע בגיליון מרץ, שיוּצא למכירה, אני מניח, בפברואר. ליאו הוא הרפתקן לא קטן בעצמו, ובלי להתרברב, ליאו מזהה סיפור טוב כשהוא רואה אותו. במכתב לסוכן שלי שאישר את הסכמתו לקבל את הסיפור, ליאו מרגוליס כתב: "אנו שמחים לקנות את הסיפור הנפלא של רון האברד 'מחירו של כובע'. קראתי את המאמר ב-DIGEST ואני שמח שהמשכת איתו עד הסוף".

ארט ברקס כל-כך עסוק בימים אלה עם גילדת הסיפורת האמריקאית וכל השאר, עד שבקושי מזדמן לפגוש אותו. אבל יום אחד אני אתגנב אל המלון שלו, אתפוס את גרגר האבק הקטן ביותר שאפשר ואכריח אותו להכריח אותי לכתוב עליו סיפור. אני לא אכתוב אותו, אבל הוא כן יכתוב. אני בטוח שכאשר הוא יראה את זה, הוא יאמר:

"בחיי, זה סיפור אימה טוב". ומיד יתיישב ויחבר רומן שלם מגרגר אבק אחד.

בכל אופן, תודה על הצ'ק, ארט. אני אקנה לך משקה, ביד נדיבה, בארוחת הצהריים הבאה. מה? ובכן, לא אני זה שעשה את כל העבודה? 

מאמר זה פורסם באדיבות ובאישור המרכז לסיינטולוגיה ישראל -  2014 כל הזכויות שמורות. המרכז לסיינטולוגיה ישראל. ניתנת בזאת הוקרת תודה לספריית ל.רון האברד על מתן הרשות לשעתק קטעים נבחרים מתוך עבודותיו בעלות זכויות היוצרים של ל.רון האברד. ל.רון האברד הינו סימן מסחרי בבעלות RTC ונמצא בשימוש באישורו.