רפי וייכרט: ... להישאר ולשוחח ככל שיעלה.
ערב טוב לכולם. אני מתכבד לפתוח את ההשקה לספר, לספר השירים של אמוץ דפני, "זרימת הרקפות". אני מאוד שמח שאמוץ עם עירית הגיעו מחיפה הרחוקה, ולפעמים חיפה היא הרבה יותר רחוקה מנטאלית מאשר גיאוגרפית, ושהם נענו להזמנה להתארח כאן בתולעת ספרים, אני חושב שאין מקום נכון מזה לעשות השקה לספר שירים, ספרו הרביעי של אמוץ דפני. אם אתם תסתכלו בערך בוויקיפדיה אתם תראו שבטעות כתוב "זמן הרקפות" במקום "זרימת הרקפות", לא יודע אם אמוץ אם הבחנת בזה, אך כך כתוב, וחשבתי כמה "זרימת הרקפות" יותר נכון, יותר פיוטי, יותר הכל, אבל כנראה משום שהספר הקודם קרוי "זמן עלה" עשו גזור והדבק ונשארו עם הזמן ורק מעלה עברו לרקפות. מכל מקום, בפתח הספר הזה של אמוץ כתוב ש"המחבר מבקש להודות לאריאל הירשפלד ולרוני סומק על עצתם הטובה והארותיהם", מן הסתם גם ב-ע', אבל אמוץ ניסח את זה ב-א', וכיוון שאני כותב אחרית הדבר לספר אז כל האנשים שסביב הספר הזה והמחבר עצמו יופיעו כאן בפניכם הערב ויאמרו דברים על הספר הזה. אני אראה קודם את ספריו הקודמים של אמוץ, כולם כמובן נושאים עטיפות כאלה פרחוניות משום שזה תחומו של המשורר, יש לו תואר ארוך, אני שוב חוזר להגדרה, כתוב ש"הוא פרופ' מן המניין", וכבר אמריטוס, "לבוטניקה בחוג לביולוגיה אבולוציונית וסביבתית באוניברסיטת חיפה, ומשורר". אז ה"משורר" ככה תלוי, אַבִּיסֵעלֵע על בלימה, אבל אמוץ מתעקש, אחרי יותר ממניין ספרים שעסקו בתחומו ואחרי מאות מאמרים ואחרי מסעות רבים בעולם, בכל זאת הוא מתעקש בשנים האחרונות, שנה אחרי שנה, להוציא ספרי שירה ולהשפיע עלינו את הדברים שאני חושב היו פרח נפשו או ציפור נפשו במשך הרבה מאוד שנים. אז אנחנו נקרא מן השירים הללו, נדבר עליהם, ואמוץ אחרי כן ירחיב. אני אזמין את ראשון הדוברים, חברנו המשורר רוני סומק, רוני, בבקשה.
רוני סומק: תודה רבה, ערב טוב. האמת היא שהדברים שלך רפי על אמוץ שלוקח את המילה "משורר" ושם אותה בסוף כרטיס הביקור שלו, גורמת לי להפוך את סדר הדברים ואני מבקש להתחיל בדבר שחשבתי לסיים בו, בהיכרות שלי עם אמוץ; ואתה לא תאמין מה מצאתי, אמוץ. אנחנו הכרנו בסדנא לכתיבה יוצרת בכיכר בתי מחסה בירושלים. אמוץ היה "המבוגר האחראי". אמרתי לאריאל שאני, שעוד לא הייתה לי אפילו תעודת בגרות מלאה, הכרתי פתאום דוקטורנט שהגיע לסדנא והביא שירים שכל המנחים, זאת אומרת היה אפשר לשמוע את קול מחיאות הכפיים בקולם – שירים שלא היה בהם סנטימטר של אספלט, לא היה בהם סנטימטר של עיר, הוא גר בירושלים ואני חושב שירושלים לא הונצחה אז בשיריך, ופתאום, אתה מסתכל עלי, אני לא טועה?
אמוץ דפני: אתה לא טועה.
רוני סומק: פתאום מגיע משורר שכאילו שולף את השירים שלו מתוך המבחנות שהיו לו במעבדה. פעם הזמנת אותי לראות את המעבדה שלך בגבעת רם, בימים שלפני הר הצופים, וזה הייתה תופעה באמת, לי, לאדם שבא מהעיר הגדולה, אדם שחשב ששירה תמיד צריכה להיות עם ריח של אבק שריפה וריח של עיר שנושמת עשן, פתאום שירים שיצאו מתוך מדריכים בוטאניים או מתוך, או קטפו אותם מתוך איזה אדמה שאני לא מכיר, הם היו פשוט שירים יוצאים מהכלל. יהודה עמיחי, שהיה המנחה הגדול של הסדנא, האיש שהמשפט הראשון שהוא אמר: "שמי יהודה, אני כותב שירים, אני לא יודע ללמד לכתוב, אני יודע ללמד למחוק", אני חושב שהוא לא מחק לך מילה והיינו כולם מלאי קנאה. בסופה של כמעט כל פגישה היינו ממשיכים ומדברים, חלק מהפגישות שנעשו בביתו של אמוץ ושם הייתה אחת הספריות המשונות ביותר שראיתי בחיים שלי: מול ספרי בוטאניקה, שהם תמיד ספרים עבים ויפים, או בגרמנית או באנגלית או בשפות לטיניות כאלה שמלאות בתרשימים ובאיורים, היו שם ספרי שירה, והסדר לא מחייב, לא היה מדף בוטאני ומדף שירה, וכשאני אומר "המבוגר האחראי" אז אני אומר שאמוץ כל פעם שהוא נתקל במשורר שאמרתי אני לא מכיר אותו אז הוא לא אמר לי: "איך הגעת לשנתך העשרים" ואני לא יודע מה, "ואתה לא מכיר אותו?" אלא פשוט השאיל ונתן ולימד, וההוכחה הגדולה לערב זה פוסטר שמצאתי, אתם לא תאמינו, פוסטר, שלושה חודשים לפני המלחמה, 27 ליוני אלף תשע-מאות ו-, "יהודה עמיחי מנחה, אמוץ דפני, טנצמן לאה, ןאסי דגני", שהדפיס לאריאל את עבודת המאסטר שלו, ועוד ועוד אנשים, נעמי וישניצר, נעמי חזנוביץ' ו, יהודה האזרחי.
אמוץ דפני: הממת אותי,
רוני סומק: אחד מערבי השירה הגדולים ביותר שאני זוכר ואני הייתי עם יותר שערות עם הראש.
מהקהל: איזו שנה זו?
רוני סומק: 73'. זאת אומרת חשבתי להציג את זה בסוף הדברים אבל ברגע שרפי אמר שאמוץ מצניע את עובדת היותו משורר אז הנה ההוכחה שאני מכיר אותו קודם כשהמילה "משורר" מופיעה בראש כרטיס הביקור שלו.
אני מאוד אוהב את הספר, ויש לי איזה מנהג בשנים האחרונות, אחרי שאני מסיים לקרוא ספר שאני אוהב, למצוא שיר לא מתוך הספר, שיהיה סוג של מוזיקת רקע שתסביר לי למה אני אוהב את הספר. במקרה של אמוץ מוזיקת הרקע שלי, שעוד מעט אני גם אפרט אותה, היא, תכוונו את השנה אלף שנה לאחור, "בכותנות פסים", משה אבן עזרא; ותראו מה הוא כותב: כותנות פסים לבש הגן / וכסות רקמה מדי דשאו / ומעיל תשבץ עטה כל עץ / ולכל עין הראה פלאו. / כל ציץ חדש לזמן חודש / יצא שוחק לקראת בואו / אך לפניהם שושן עבר, / מלך, כי על הורם כסאו / יצא מבין משמר עליו / וישנה בגדי כלאו / מי לא ישתה יינו עליו / האיש ההוא יישא חטאו!
ולמה השיר הזה? למה דווקא השיר הזה הוא קו הזינוק שלי שציירתי אחרי שסיימתי לקרוא את זרימת הרקפות? מכמה סיבות. סיבה ראשונה היא השפה. אני חושב שאמוץ בשירים שלו מתכתב לא עם העברית שמתגלגלת ברחוב אלא עם העברית שאפשר למצוא בשירים כמו של אבן עזרא, גם אמוץ יהפוך את הטבע למטאפורה, מטאפורה שתעבוד שעות נוספות בכל דבר מהדברים שאמוץ ירצה להגיד, וגם בגלל מה שקראו בשירת ימי הביניים "תפארת הסיום". אם בשיר של אבן עזרא אנחנו חושבים שאנחנו נמצאים בשיור טבע ובשירת הטבע של ימי הביניים תמיד השתמשו במושגים מעולם הלבוש ופתאום בשורה האחרונה מתהפך השיר משיר טבע לשיר יין, בשירים של אמוץ אותה תפארת סיום גם תיקח את השיר למקומות אחרים ועכשיו חובת ההוכחה.
השפה של אמוץ דפני היא בעיניי שפה של אדם שמצייר אקוורל, זאת אומרת יש לו צבעי מים והוא יודע שאלה צבעים שבהם אתה מצייר ציור שייראה רך, יפה, תרבותי, אבל הוא לא, הוא תולש מהמכחול הזה את כל השערות ומשאיר שערה אחת. יש תחושה שאנחנו רואים תמונה, והתמונה היא תמונה שאתה רוצה למסגר אותה אבל שנייה לפני שאתה ממסגר אותה אתה מבין שיש לה שכבות ארכיאולוגיות. "שיבולת שועל ברוח" כותב אמוץ באחד השירים, "מנגנת רוח חרישית / תווים במיתרי שיבולת השועל, / אנחה סמויה / שאוזנינו מכוונות לענוות העשבים", זאת אומרת יש פתאום איזה הרגשה הוא מתאר לך טבע ופתאום הוא מאניש את אותו טבע ופתאום העשבים מתוארים לא רק כעשבים ואתה יודע שיש להם שורשים וכו' וכו', ואם אתם רוצים הטבע כמטאפורה – זה קיים פה, כי אמוץ לא מתאר פה רק שיבולת שועל ברוח.
אני עובר רגע לעמ' 50 בטקסט אחר שיעזור לי להגיד את הדברים, ובטקסט הזה כותב אמוץ ככה: "דבריו של האיש שטרח עשות מילים הרבה / פשטו בשדה תבואה כארבה / מילים מכות בסלע, / יוציאו מים להצמיח פרחי נבואה בשממת בלע"; תפארת הסיום שפה היא אגרוף הסיום של השיר, לוקחים אותנו למקום שלדעתי יעבוד בעוד שירים של אמוץ דפני, מקום שאומר לנו: "אני מספר לכם סיפור, אני נותן לכם סיפור שהוא אולי אפילו נראה לכם כסיפור רגוע ושקט, אבל חכו חכו לשורה האחרונה שתהפוך את הדברים", והנה הדוגמא האחרונה שלי, ואולי השיר שהוא בעיניי הקופסא השחורה של הספר, "קופסא שחורה" כלומר – אם נפצח את השיר הזה נבין את כל הדברים שאמוץ דפני רוצה להגיד כאן; ופה יש לו שחקן חיזוק. שחקן החיזוק גר ברחוב מוריה בחיפה והוא בונה כינורות, והוא כותב, השיר נקרא "בונה כינורות": "ברחוב מוריה בחיפה / שלט חרישי", חרישי, כן? "מיכאל ליפשיץ בונה כינורות"; ועכשיו אנחנו, מכונת הזמן: "בימי בבל נכלמו כלי נגינה על ערבות, / בחרו גלות ציון"; ועכשיו חוזרים למיכאל ליפשיץ: "מיכאל ליפשיץ בונה כינורות בימי תרועה"; אבל יש עוד שורה, שעוד דקה אני אגיד אותה, כי יש תחושה שהשיר אולי צריך להסתיים פה, "בימי תרועה" – אתה רואה את אותו שלט של אדם שאתה מכיר או לא מכיר, אתה מדייק בתיאור השלט, אתה מחזיר אותנו לבבל, אתה אומר ששם בנו כלי נגינה עלי ערבות ובכו וגלות ציון, ופתאום מול כל האנשים האלה נמצא אותו מיכאל ליפשיץ, זה באמת? אני לא טועה?
אמוץ דפני: כן, יש איש כזה.
רוני סומק: יש איש כזה, כן? בונה כינורות בימי תרועה, ופתאום תבוא השורה האחרונה: "ושבר חצוצרות". פתאום באה השורה שאומרת: 'אם אתה חושב שאני לוקח אותך ללונה פארק שבו יש תרועה וכל מיני נדנדות ודברים שגם יכולים להחזיר אותך באיזה קריצה להיסטוריה אז אני מזכיר לך שיש פה גם שבר חצוצרות'. השבר הזה מוסתר גם בשירים שבא לך להגיד: "הנה שירים כל כך יפים, הנה שירים שמתארים טבע, הנה שירים שמתארים את הפריחה"; אמוץ מסתיר שורשים קשים לגבעולים הכל כך יפים שצומחים כאן ואני חושב שהכוח של הספר הזה, אגב, אני מחמיא מאוד לעיצובו היפה, לתחושה הזאת שאתה מחזיק ספר וזה מין, יש פה צילום של רקפות אבל ברגע, זאת אומרת זה גם צילום של רקפות וגם הבחירה לקחת מהרקפת את החלק הזה וזה נראה ברגע הראשון כמו תצלום של להבה או משהו כזה, זה משהו שאומר הכל, ואני מזכיר לכם בעניין להבה את אותו הירקליטוס שקראו לו "אפל" שדיבר על האש ואמר שהאש שורפת שדה ומנצחת אבל באותו רגע אין אש ויש גם הפסד. והספר הזה מדבר גם על רווח וגם על הפסד, אבל אמוץ מצליח באמת להיכנס לשדה המוקשים של היופי הזה ולהראות שהוא יכול לעבור אותו בשלום וממש ככה לתת לנו תמונות שאנחנו רוצים למסגר אותן ולדעת שיש להם גם שורשים עמוקים גם בזמן וגם בתחושה הנפשית שיש בספר. תודה רבה.
רפי ויכרט: תודה רבה לרוני סומק על המסע בהיסטוריה וגם בפואטיקה. תראו, אתם יכולים בוודאי לתהות מה למשורר אורבני כמו רוני שספר שיריו השלישי נקרא "אספלט" ולאמוץ, אבל אני מזכיר לכם שגם לרוני יש רקפות אוויר באחת מהסונטות האורבניות הנפלאות שלו, ואם אתם תחפשו אצלו צמחים אז אתם תגלו שבלי להיות עסוק בבוטניקה הוא כל היום כשהוא כותב שירים הוא עסוק בבוטניקה ונופי הארץ, כן? והפאונה והפלורה שלה קיימים אצלו. רוני, אם התייחסת ליפי הספר אז אני כמובן רוצה לציין שהספר הזה ראה אור בהוצאת "עולם חדש", הלא היא הוצאתו של יהונתן נדב יקירנו, חיליק, ערוך בטוב טעם, ואני מקווה שהקונקורנטים הללו של הוצאת "קשב לשירה" בעריכתי, כלומר חיליק ימשיך לעשות הרבה ספרי שירה וספרי שירה טובים ושנהיה ביחד על המדפים כולנו בטוב טעם. אז חיליק, ברכותיי, איפה אתה?
חיליק: פה.
רפי וייכרט: אז ברכות ברכות על הספר הזה.
הדובר הבא הוא פרופ' אריאל הירשפלד שלהציג אותו – סופר, משורר, חוקר, איש אקדמיה, אחד ממביני השירה הגדולים במקומותינו וטוב שהגעת מירושלים שבה עושים מעשים שלא ייעשו, בכלל, עושים באנשים ועושים בצמחייה, עושים בעצים, שורפים פה יערות, זה פשוט נחמץ הלב, אני יודע מה זה עושה לאמוץ שכל פרח וכל עץ יקר ללבו, אבל שמחים שהגעת מירושלים.
אריאל הירשפלד: תודה רפי. בפתיחת הערב אמוץ נתן לי במתנה ספר שהביא לי מסין, והעניין הזה רלוונטי לעניין, הספר הזה: ציורים סינים עתיקים של פרחים וציפורים. עכשיו, הצירוף "פרחים וציפורים" בסינית זה "הואנייאו", כך, .. זהו ז'אנר, זהו ז'אנר בציור הסיני מזה 1,200 שנה, בעצם יותר, אבל הוא הפך לז'אנר אקדמי ומלכותי מחייב לפני אלף שנה; במאה ה-11 אחד מקיסרי סונג הדרומית היה בעצמו מגדולי הציירים, הז'אנר שנקרא "הואנייאו", ועד היום לצייר פרחים וציפורים בסין זהו המבחן הרציני ביותר לאמן וזה מה שמלמדים גם באקדמיה היום, אם כי הז'אנר הזה התפתח דרך מדיה שונים של ציור, לפעמים ציור במים לפעמים בדיו ביחד עם קליגרפיה, ציור על משי ועוד ועוד, אבל למה אני אומר את כל הדברים האלה? משום שבתרבות הזאת, הסינית, לצייר פרחים וציפורים זה הדבר הכי חשוב, ובזה נבחן איש חכם, ולא מעט משוררים למדו לעשות את הדבר הזה, ואילו במערב מתי מעט התבוננו בצומח כאילו הוא ראוי להתבוננות רצינית. אותם מתי מעט היו בדרך כלל בוטניקאים שמסורתם התחילה בכלל בתחום הרפואה והריפוי והרוקחות ולהם הצטרפו ציירים, הרבה אחרי הסינים, עד המאה ה-14 בערך המשיכו להעתיק ציורים יווניים של צמחים, ואז התחילו האיטלקים, המפורסם שבהם הוא דה וינצ'י; אח"כ כמה גרמנים, המפורסם שבהם הוא דירר; והם הבודדים בין הציירים הענקים שחשבו שפרחים ראויים למבט שהוי, רציני, לא פחות מהסינים, אבל זה שהוא הביא את הספר הזה הוא לא רק מתנה נפלאה, באמת נהדרת, אלא ש-, ואני מאוד בעניינים דווקא בתחום הזה, הוא לא ידע את זה, אבל העניין הוא זה שבשירה העברית למשל, כמו ברוב רובה של השירה המערבית, אבל בעיקר העברית, הטבע הוא תמיד רקע, הוא תמיד בגדר נוף. בביה"ס כשיש תיאור נוף פוסחים על זה ומגיעים מהר לאיפה יש כבר איזו נשיקה או ירושה או רצח. משוררים שהתמקדו בטבע היו, היו גם כמה גדולים מאוד, אבל גם הם, שהם עסקו בטבע, נראו מוזרים ובצד. למשל כשלמדנו את האידיליה הנפלאה "לביבות" בביה"ס, "לביבות מבושלות" של טשרניחובסקי, בדרך כלל התחילו ללמד את זה מן הבית השני, שבו מתחילה לקום הגיבורה ומתחילה לעשות לביבות, בעוד שעיקר הסיפור הוא איך השמש עולה, איך העפרוני משיג את השמש, ואח"כ איך השמש מודיעה לגרגירים באדמה לנבוט, ואח"כ להוריק, ולענבות להאדים וכן הלאה,
מהקהל: גם "כחום היום",
אריאל הירשפלד: גם ענייני, גם "כחום היום", את צודקת וגם "הכף השבורה" מתחילה בזה, ובעצם הטבע בעיניי טשרניחובסקי הפך אותו לזר בעיניי קוראיו ביחד עם היוונות שלו, ואח"כ מתי מעט התייחסו לטבע באמת כדבר בפני עצמו, היו כמה, אני מכיר את כל השישה, וגם הם נדחו מן המקום שלו הם ראויים. אני חושב שמורו בתחום הזה לקראת דורנו הוא יצחק שלו, ואחד ה-, אני חושב שאפילו נימת היחס של אמוץ דפני לצומח הארצישראלי, משהו ממנה שתול בשירת יצחק שלו, למשל השיר על שיבולי השועל, יש גם ליצחק שלו ממש אודה דומה לשיבולת השועל, אם כי אחרת, אבל שיר הלל לדברים האלה, מבט שחושב, מסתכל עליהם כמו סיני – מה זאת אומרת? הוא חושב שזה ראוי לשיר! לא פחות מאשר בחורה או אסון. אסון אצלנו מאוד אהוב, אסון זה רציני. פרחים? פרפרים? צופיות? זה קישוט. זה טפל. "זה יפה", אבל באיזה התנשאות אומרים שזה יפה. כלומר לגמרי ברור שזה עומד בשולי הדברים. למזלו, דורנו יש בו איזה סוג של ההיסט בתחום הזה, איזה סוג של סיבוב, איזה סוג של גם מרד בעירוניות הזאת, הטקסטואליות הזאת, בדגש העצום על הטראגיות ובעיקר גם על ההרגשה שהאדם הוא מרכז כל העניינים, ושלפרח יש מעמד אחר, ולטבע בכלל יש איזה מעמד אחר. במקרה הזה המקצוע של אמוץ דפני, כלומר זה שהוא פרופסור, הוא פרופסור לטבע, הוא פרופסור לטבע במובן הקלאסי של המילה טבע, כלומר, לא רק הבקיאות שלו במי מפרה איזה כלנית ואיזה שושן, אלא למכלול, למכלול החיים של הטבע, למערך האקולוגי שלו, בניסוח של ימינו, כלומר ליחסי הגומלין בין כל האלמנטים של החיים עלי אדמות, והדברים האלה הם בראש מעייניו ולכן פרחים, הוא יודע, לא פחות חשובים מאתנו, משום שפחות פרח מראה שמערכת שלמה הולכת לעזאזל, ושאם אין, ואם פתאום מיינה הודית מסתובבת בכיכר הבימה, כמו שהוא מתאר, זה עניין אקולוגי חמור מאוד, גם אם היא נחמדה או, היא נראית די אידיוטית אבל היא מצפצפת יפה, התל-אביבים שלא מבינים כלום חושבים שזה פשוט נפלא שיש עוד ציפור. הוא מבין מה זה אומר שהציפור הזאת נמצאת כאן, זה חלק מעלילה גדולה של מהלכי הטבע בימינו.
אני רוצה לקרוא כמה טקסטים מתוך הספר היפה הזה, כי אם נוסיף דיבור על העיצוב שלו אז את הצילום עשה בנו של אמוץ דפני, נכון?
אמוץ דפני: הכריכה.
אריאל הירשפלד: ואת העיצוב עשה תמיר להב רדלמסר, שהוא גם ידידי הטוב, אז בכלל; אני אקרא רק מעט אבל אני רוצה להדגיש בשירים האלה משהו. הדבר הראשון הוא השיר "בקשה צנועה":
"באמצע חודש מאי נאחזתי במרומי כרמל לבקר ידיד. / מזמן לא עליתי לרגלו. / בינתיים, עייפו ימים, גבהו סלעים, התחדדו צוקים, / באתי להתוודות על נכדים ותלאות, / לסכם ימים / והשושן צופן סודות. / אמר לי כי מאום לא השתנה מאז ראיתיו לאחרונה. / אולי יום אחד ייאות לפקוד את קברי, / להעיד מדי שנה כמה אהבתי פריחה לבנה".
המדובר הוא על שושן צחור, כן? שושן לבן. שימו לב, הוא הולך לבקר ידיד, רק באמצע השיר מובן שמדובר בצמח, והוא הולך לספר לצמח הזה על חייו, והצמח הזה עונה לו, לא משום שלצמח הזה יש פה, כמו באגדות ילדים, אלא משום שנוכחות הפרח אומרת לו משהו, היא אומרת לו: "שום דבר לא השתנה", כלומר – מעגלי הטבע, הפריחה והנבילה עומדים מנגד והוא הולך לפניו להתוודות על נכדים ותלאות, כלומר על דברים טובים ועל דברים טובים יותר, כמו שאומרת תהילה של עגנון, כלומר, גם על אסונות. האדם עומד מול הטבע, והטבע כאן הוא ידיד, את זה לא אומר אף משורר עברי, את הצירוף הזה, פשוט: 'אני עומד מולו כעל בן שיח, אני יכול לשמוע מה שהוא אומר לא מפני שאני מתרגם את זה למילים אנושיות, דווקא לא.' הוא מראה בעצם את החירות הגמורה של הפרח ואת חייו ולכן הוא גם לא יודע אם הוא יהיה או לא יהיה ליד קברו, הוא רק מקווה שהוא יהיה, בתודעתו הוא יהיה. אגב, השושן אצל אבן עזרא זה ורד, זה בטח אמוץ ישר היה עולה על זה, מפני שכשהוא יוצא מבין משמר עליו הוא משנה את צבעו, זה לא קורה לשושן צחור, זה קורה רק לוורד. אבל בימי הביניים, בעצם גם היום, מערבבים בין הצמחים האלה.
אני רוצה לקרוא את השיר שנתן לספר הזה את כותרתו, זה בעמוד 19: "זרימת הרקפות":
"במרחק רמת טיבט ופרחי ג'נטיאנה מופלאים / ראיתי עד כמה ביתי קרוב, / הרים נישאים לא יגמדו את הכרמל שבעורקי / בהם זורמות רקפות לרוב."
ג'נטיאנה זה צמח כחול נדיר כזה שצומח באלפים וגם בהימלאיה, וזה מין צמח רומנטי, משוררי הרומנטיקה, נגיד ביירון, מתאר בצ'יילד הארולד איך הוא מגיע לרמה באיזה מקום באלפים והיא מלאה פרחי ג'נטיאנה כאלה, זה באמת כחול לא יאומן הכחול הזה. אבל הבוטניקאי הזה כשהוא מגיע לרמת טיבט דווקא שם הוא צריך להגיד "אצלי הכרמל", הכרמל הרי על-יד רמת טיבט זה כמו יבחוש, אבל הוא שם אותו ואומר שההימלאיה לא מגמדת את הכרמל מפני שזהותו, זהותו, כלומר ממש ה-being שלו מתעורר, ההיות שלו מתעורר, וההיות עשוי מרקפות; ומי שמכיר את הכרמל או את הרי ירושלים יודע ששם זורמות רקפות, כן? זה לא אחת ולא שתיים, זה אמזונס, ומשפט כזה יכול להיות אמין באמת רק בפיו של אדם כזה שלגביו, כמו בכל הספר הזה, ובכל ספריו, לא רק צמחים אגב, גם ציפורים ועוד יצורים, חיים את חייהם מתוך ידיעה ברורה שהם חלק חיוני ולא שולי, העיקר הוא זה שהם עוברים מן השוליים התודעתיים של התרבות היהודית אל החזית של הקיום, כפי שהם צריכים להיות.
עכשיו שיר קצת מהסוג שרוני קרא כל כך יפה מקודם, הוא נקרא "לפני הצפירה" וזה עמ' 58:
"שירים שלא נכתבו, / חץ שלא נורה, / הר געש לפני זעם, / פני האדמה ועין המטרה / שלווים כמו פעם לפני הספירה."
זה השיר. שמתם לב, כאן זה מאוד בולט, אמוץ דפני עם כל הטבעיות שלו מאוד רוצה דווקא שהשיר יהיה מאוד מלאכותי, כלומר, מאוד מהודק מבחינה צורנית ושיהיו בו חרוזים חזקים, חרוזים עשירים שעשויים לפחות שלוש הברות, שזאת דרישה מחמירה של חריזה על אפרופו אבן עזרא, עם "לא תחרוז שור וחמור יחדיו"; אתם מכירים את זה? זה שטיק מאוד יפה, תלמדו קצת שירה. המשורר הימי-ביניימי הזה אמר: "לא תחרוז שור וחמור יחדיו", על משקל "לא תחרוש", כן? אנחנו הרי חושבים "שור וחמור – זה יופי של חרוז", מה, כל זמר וכל כותב פזמונים עושה לנו חרוזים כאלה, יותר גרועים. הוא אומר: "לא. השור יהלך במישור ואילו החמור יעלה בהר המור", זה חרוז טוב. אתם שמים לב? הוא דורש עוד הברה ועוד תנועה ושני עיצורים שיהיו בתוך הדבר הזה, כלומר חרוז צריך להיות עשיר ועשוי ממילים ממש, ולא מכל מיני סיומות של נטיות וכיו"ב. הזיקה בין נורה מטרה וספירה הוא עשיר, אבל בעיקר בין נורה ומטרה, שקשורים בין, והחץ והמטרה, אבל עיקרו בכל אופן של השיר הזה הוא איזה רעיון, והוא באמת אפל מאוד, כמו שאתה הצבעת על השיר ההוא, שירים, זה נשמע כאילו הדברים שהם עוד לא קרו הם איזה כוח שמחכה להתפרצותו, משהו ברמה כזאת קיומית. אבל לא זה בדיוק מה שהוא אומר; שירים שלא נכתבו, חץ שלא נורה, הרי געש לפני זעם, רק אלה דוגמאות לאנרגיה אצורה כזאת. עכשיו הוא אומר: "פני האדמה ועין המטרה", כלומר, האדמה כמו שהיא ככה, והמטרה לפני שיפציצו אותה, לפני שיגיעו אליה, הם שלווים כמו לפני הספירה, כלומר, לפני בכלל ההיות והחיים והזמן, כלומר, המצב של השלווה הוא לפני ההיות בכלל והספירה, תחילת הזמן, היא כבר הפיצוץ, היא כבר הכתיבה והיא כבר האסון. כלומר, עצם ההתרחשות של החיים הוא יריית החץ והוא גם כתיבת שירים, אם נלך הפוך.
הדבר האחרון שאני רוצה לקרוא הוא שיר ארוך ומאוד מאוד יפה: "היער המכושף ביאדינג". השיר הזה סבוך יותר והוא סבוך כמו הסבך שהוא מתאר; וכאן מתגלה כמה רומנטי האדם הזה שנמצא בתוך הפרופסור והמשורר הזה וזה הדבר שמקשר בין מקצועו לבין שירתו, הוא איש רומנטי, אבל איש רומנטי זה לא כמו שאנחנו מבינים, זאת אומרת שאוכל סעודות לאור נרות, רומנטי זה טיפוס. אתם יודעים, ביירון, המופת של הטיפוסים האלה, אמר על הטבע ככה: "אינני אוהב אדם פחות, אבל את הטבע קצת יותר", וזה בדיוק אמוץ, זה בדיוק, תראו איך, איזה צלילים, איזה קולות, "איזה אגדות קדומים", היה אומר טשרניחובסקי, מלחין כאן אמוץ אל תוך התמונה היערית הזאת, המסובכת הזאת שהוא מתאר, זה בפירוש מושפע, אני לא יודע אם ישירות או בעקיפין, מנוקטורנו של טשרניחובסקי, זה מושפע משם? אתה מכיר את זה?
אמוץ דפני: אני צריך לחשוב.
אריאל הירשפלד: זה שיר, חלק מזה, תקרא את זה עוד הפעם, אתה תראה שיש כאן שקיעין של טשרניחובסקי.
אמוץ דפני: ואם זה אז אני לא מתבייש.
אריאל הירשפלד: לא, אין מה להתבייש, זה נפלא, הנוקטורנו הזה. אז תקשיבו:
"ביער המכושף במעלה המקדש / רוכנים העצים זה לזה / ממתיקים ימיהם בלחש עלים. / חבלי חזזיות בזקן עבות, / מכשפות נוטרות צמרת, / רחש זר להעלים
גזעים עטורים דגלי ייראה, / חלוקי בקשה וחטא ענו / חרדת מאמינים לגורלם /
אבנים חקוקות ממלמלות תפילות בשפה לא נשמעת / אל רוחות בורא עולם /
גדמי עצים מפוסלי אימה / וקטיפת טחבים מוזהבת / נוצרים תעתועי הזמן /
קרן שמש מפציעה / להדליק ירק עלה לאזמרגד / בין סרטי לבן וארגמן /
עולי רגל צרובי אמונה / מחלים פני בודהה ושלוחיו / מנחת פחדים וצער. /
אתה, ההלך שכוח אמונה, / כל צעד סודק חרדה, / סבך פלאות ויער."
השיר הזה הוא מתאר קודם כל באמת מקום טקסי, שזה, שבו תולים דגלים וסרטים וכל מיני אותות של אמונה ופולחן, אבל אתם שמים לב שאמוץ דפני שותף נאיבי לגמרי, הוא מקבל על עצמו את היראה הזאת ואת ההימצאות בתוך הדבר הזה ובשיר הזה הוא גם טווה את המילים של משורר רומנטיקאי ושהוא גם עוד ילד בפנים, יש משהו ילדי לגמרי בלהביא את המכשפות ולהגיד ככה "מכשפות נוטרות צמרת".
מהקהל: מכשפות יש להם הרבה.
אריאל הירשפלד: זהו, כן, לא, אבל זה מכשפות כמו של ילדים ישראלים שאמרו להם "מכשפה"; את צודקת שגם במקומות רציניים יש מכשפות. הקיצור הוא זה שאני לא חושב שבהרבה דורות לפני הדור הזה היו נאספים גם מבקרי ספרות בערב של משורר שהיה כותב על צמחים ועל רקפות, הם היו חושבים, כמו ששלונסקי חשב על משוררי העמק, כמו יהושע רבינוב או פניה, או לוי בן אמיתי, כאילו הם איזה מין דבר ששייך לשולי השוליים הלא רציניים של הספרות, ספרות זה דווי, דווי, לא ברוסית, הפואמה "דווי" של שלונסקי. ואני חושב שהיום, אולי לא מעט גם בעזרתה של אגי משעול, שנתנה דבר מג'ורי מאוד להתבוננות בטבע ובצומח ובחי ובעונות, יש פתאום איזו נוכחות חדשה ולכן גם אמוץ דפני, אני חושב שהוא מרגיש טוב בתוך הדבר הזה, אני חושב שגם אנחנו מרגישים טוב שהוא ישנו, זה חיוני. תודה רבה.
רפי וייכרט: טוב, תודה רבה לאריאל, ואפשר דרך טרמינולוגיה בוטאנית לומר "אין עליו" על אריאל, כי הוא באמת אחד ויחיד, זה אני אומר לכם בתור איש המקצוע, ואפשר גם לומר "יש עליו", אז אריאל, באמת תודה על ההרצאה הזוהרת הזאת.
באמת אין שום דבר לצד הספר הזה של אמוץ על המדף, ואני הסתכלתי על המדף, יש לי שם חלק לא מבוטל של ספרים שהוצאתי, אין שום דבר דומה, והמקום הזה של המסורת של שירת הטבע צריך להישמר, אפשר להזכיר גם את שמו של נתן יונתן שדיברנו עם אמוץ, שטען שהוא לא זכה למקום הראוי לו, זכה מבחינת הלחנה אבל אולי לא זכה מבחינת קריאה, ובוודאי יצחק שלו שביחד עם אריאל ואמוץ עשינו לו ערב בשדה בוקר, דווקא במקום שכמעט שום דבר לא צומח שם, כן, ואמוץ הביא את המצגות היוצאות מן הכלל.
אני ברשותכם רוצה לומר משהו קצר, לא לחצוץ יותר מדי בין אמוץ לאורחים, ובכל זאת אי-אפשר בלי לתהות על מה מרכיב שיר של אמוץ, ואני אולי אתחיל מאנקדוטה שאיזו מורה חיפשה לאחרונה לבחינת המתכונת בבית ספרי שיר, והיא אמרה "אולי תיתן שיר שלך", אמרתי "אני לא רוצה ש-300 תלמידים בשכבה ישנאו אותי, אבל אני אמצא לך משהו". היא אומרת: "תמצא לי שיר שמתאר תהליך". אמרתי "את יודעת, זה מאוד קשה למצוא שיר שמתאר תהליך, אבל בין מאות שירים אמצא". כמובן שאין שיר בעולם שלא מתאר תהליך, ואני רוצה לדבר קצת על התהליך, ממש בקצרה, של השירים של אמוץ. כלומר, כשמשוררים מנסים להיות משוררים יותר חשובים ויותר גדולים ממה שהם, הם תמיד תוהים ממה עשוי התמהיל של המשורר, מה אתה תזרוק לבלנדר כדי שיהיה שיר כזה, זאת אומרת, אם תזרוק למשל "ירושלים", "אלוהים", "אהבה" או "מלחמה" יש לך שיר של עמיחי, כן? לכאורה. אני ישבתי על הדשא כשהייתי חייל וקראתי את כל השירים של רוני סומק, שאלתי את עצמי מה מרכיב שיר של רוני סומק? ואני רוצה להראות לכם קצת מה מרכיב שיר של אמוץ; ויש כמה מרכיבים, גם בשירים האלה אני אוהב שסימנתי לי שרציתי לקרוא שאריאל כבר דיבר בהם, יש מקום. רבים מן השירים מתחילים או נושקים למקום, עולים ממקום, הנקודה הארכימדית היא מקום ספציפי; אחרי כן יש כמובן פאונה, פלורה, ציפורים, פרחים, כמובן תמיד ספציפיים, תמיד עם הצבעים, עם הקולות, עם המוזיקה. אבל תראו איך השירים, גם באותו הספר, הולכים למקומות שונים לחלוטין, ואני אקח אולי שלושה-ארבעה. זאת אומרת שאתה מתחיל במקום ואתה עובר דרך כל ה-, שדרת הפרחים הזאת ואתה עדיין נמצא בשיר שהוא בסוגתו שיר שונה, ואני אתחיל בשיר שאריאל הזכיר כאן, "חלומות מוארים", זה בעמ' 26, שמתחיל בכיכר הבימה, אני מתחיל גיאוגרפית אמוץ כי זה קרוב לנו, אז, אגב, שיר עירוני תל אביבי מנוכר,
מהקהל: ואירוני,
רפי וייכרט: ואירוני. אבל השיר הזה לאן הוא הולך?
"בכיכר הבימה ערב מנוכר / ציפורי מיינה מהודו / מגרשות דרורי הבית /
מעבר לפינה צאלון ממדגסקר / מאדים בפריחה מלהיבה / זני כלבים ותלבושות /
חולפים בתצוגה מרהיבה / וילדים משחקים בגינה / שקמה על במה נישאת /
כמהה אל אבותיה / ונר הלילה מאיר את מה שמאיר."
אני לא יודע מה הוא מאיר כי זה מקום שיכול להיות שמח ויכול להיות אפל, אבל תראו מה אמוץ עושה כאן, אני לא אתייחס לאספקט שכמובן אריאל הדגיש אותו, הצד הזה של האורחות הלא קרואות בכיכר הזאת, אבל אני אתייחס למשל לשקמה, שיש לה מסורת מאוד עתיקה בשירה העברית, כמו עץ הזית אצל אלתרמן. מה השיר הזה? הוא שיר תל-אביבי? הוא שיר אורבני? הרי המקום הזה הוא מקום שמח, אנשים הולכים שם לצפות בתיאטרון, להקשיב להיכל התרבות, למיטב הקונצרטים, יוצאים בהמוניהם, משחקים, שמחה – איך השמחה הזאת מתיישבת כן עם ההתחלה המנוכרת? לאן השיר הזה לוקח אותנו? השיר הזה לוקח אותנו לציונות, השיר הזה לוקח אותנו ללאומיות, השיר הזה לוקח אותנו לרב-תרבותיות באיזה אופן מוזר כזה, כן? כבר, התכתבות עם "אל הציפור" באיזה אופן משונה, יש גם ציפורים כאלה שבאות לבשר בשורות אחרות, וכמובן השיר הזה לוקח אותנו למקום שבו אמוץ קורע מעל, אני חושב, העמדת הפנים השמחה, התרבותית של תל אביב, קורע ממנה את המסכה, והוא מתגעגע לעיר אחרת, והעיר הזאת אולי לא הייתה עירו, העיר הלבנה, אבל אם השקמה הזאת כמהה אל אבותיה, השאלה למה היא כמהה, לאיזה סוג של עבר? והסוג הזה של הארכיאולוגיה, שאתה ניצב שכבה על-גבי שכבה, אופייני למשוררים שונים, הוא, למשל, אצל חיים גורי הדבר הזה מופיע, אצל אהרון אמיר הוא מופיע, שאתה תמיד עומד על שכבה, מתחתיך יש שכבות גיאולוגיות, ארכיאולוגיות, פואטיות וכו', ואמוץ אני חושב עושה את זה כאן בשיר אורבני תל-אביבי מאוד מאוד יפה.
עכשיו, בעמוד ליד זה, 27, אנחנו נודדים למקום אולי קצת פחות תרבותי, למרות שלאחרונה נותנים שם פרסים גדולים, ראשון לציון, ושמה, כן, עכשיו אנחנו כולנו מנסים להגיש כי נותנים פרסים בסך 50 אלף שקלים על שמם של זמרים, פזמונאים, נכון? פרס מאיר אריאל, פרס אריק איינשטיין עכשיו,
מהקהל: ...?
רפי וייכרט: כן, כן, צריך להגיש. אז השיר הזה נקרא "תגלית". עכשיו, הוא שוב מתחיל ממקום ומציפור, הפעם זמירון. אבל הוא הולך לכיוון שונה לחלוטין, אם השיר הקודם היה ציוני/לאומי/תל-אביבי, תראו לאן הוא הולך:
"אחר עשרות שנות אלם / נתגלתה בראשון לציון זמירון, ציפור נדירה / קסם חלילה מוליך שמועה / חובבי הטבע רוחשים / הארץ נרעשה לשומרה / היזהרו בבני קינים / ציפורים נחבאות בסבך / מהן תצא שירה."
מהקהל: יפה.
רפי וייכרט: בוודאי שזה יפה. ליריקה מופתית וזה לוקח אותך לכיוון ארס פואטי, וראשון וארס פואטיקה, אני מוריד את הכובע בפניך אמוץ, באמת, חיבור כזאת, מקווה שאין כאן אנשים מראשון אבל אתם יודעים, זה הערה לכל המקומות.
חולון, כן. חולון שעליה כותב דן פגיס "עיר שכולה עתיד".
אני עובר לשיר, לא, לא רבים, עוד שניים קצרים אולי, לשיר ממקום אחר לגמרי, הוא נקרא "זכרונות הצלף" והוא דווקא מרומא, עברנו לחו"ל ותראו, יש מקום, יש צמחים, והשיר הולך למקום אחר לגמרי. זה בעמוד 17:
"על חומות רומא מעמיק צלף עקשן / שריגים כצל נופל / קטיפה מאובקת על קיר אפל / מדי ערב ידליק נרות / להעלות זכרונותיו מאפר הדורות."
ואחרי שאתה קורא שירים כאלה מצד אחד על הבימה ומצד שני על ראשון ולוקחים אותך לכל מיני מקומות, פתאום המקום הזה דרך הצמח, לנרות זכרון אל ההיסטוריה, אל מוראות ההיסטוריה, אל המקום שבו שרפו בתים ושרפו אנשים, אל הכיכרות ההן, זאת אומרת שאם מישהו יסתכל ויגיד: "רק פרחים יש כאן" – נכון, אבל כל פרח מתפקד כמוליך לתימאטיקה שונה לגמרי, ולפעמים בכפולת עמודים יש לך שני שירים שאין ביניהם שום קו דומות זולת זה שיש אתר, צמח ואז זה מונף.
ואם אפשר לסיים, יש עוד אחד, "זרימת הרקפות קראת", ו"הכרמל" קראת, בוא ניקח נגיד משהו אחר בעמוד 70 דומני, זה שיר קצרצר, שוב ממקום, אמוץ הרי חזר לאחרונה ממש מסין, ויש שירים רבים מן המזרח הרחוק, שזה נושא בפני עצמו, באמת, שהתחלת בו, אבל כאן השיר הזה "קרבה לאלוהים", ואני מוכרח לומר לכם שהשאלות האלה התיאולוגיות של אמוץ, לא שהוא אדם דתי ולא שהוא מקיים את הפולחנים, אבל הקרבה שלו לטבע יוצרת איזה תחושה פאנתאיסטית אותנטית, משכנעת, גם אנשים אחרים, אני רחוק ת"ק פרסה מזה, ת"ק, אם אפשר יותר – אז יותר, אבל תראו את השאלה הזאת, ואני חושב שזה מאוד יפה; לפעמים אמוץ גם אוהב את האינוורזיות התחביריות כדי לשמור על החרוז, אז הוא דוחק ועושה איזה סלטו מורטלה כזה, אופס, כדי להגיע ושהשורה תסתיים, כי האסתטיקה כאן חשובה, בסופו של דבר, כן? היפעה, לא לוותר על היופי השירי.
"השתתפתי במסע בסין לפסגת הר גבוה / הרחק מעל פני הים / ברום כזה נישא / האם קרוב יותר אלוהים? / מה הובטח? / ומה קיים? / מי אותי? / מי שם?
זה אפרופו החרוז: הנישא – נ-ש-א, ו-נ-ס-ה. אז כאלו, כן? והוא אוהב לסגור או להבריח, כמו החרוז המבריח, את השיר שחלילה לא תיכנס לשם רוח פרצים, דווקא כשהוא במרחבים, בין הפרחים, בין הציפורים וכו'.
עכשיו אני מוכרח לומר דבר אחד אישי. אני מודה לאמוץ ולעירית על חברותם באמת האמיצה, אני חזרתי לטבע משום שהם לקחו אותנו לשמורת הכרמל ואפילו כתבתי את אחד משירי הטבע, אני חושב היפים שלי, בשיר היחיד שכתבתי לפי שעה על חיפה, בזכותך אמוץ, אז באמת, תודה על החברות האמיצה ואנחנו נמשיך בה, והיה לי לכבוד להנחות את הערב, עכשיו העבודה עליך, בבקשה.
אמוץ דפני: אז קודם כל תודה רבה לכל הבאים, לא תאמינו, משדה בוקר ועד ראש פינה, כמו שאני התבטאתי – אני לא הייתי מגיע בשביל עצמי ממרחק כזה, ושלושת הדוברים שעשו לי עבודה קלה ועשו לי עבודה קשה. עשו לי עבודה קלה כי היה נעים לשמוע וגם האירו לי דברים שצריך לבוא הביתה ולעשות שיעורי בית, כמו שפעם אריאל ישבתי אתו והוא אמר לי איזשהו חרוז שהוא מביאליק ואני ברוב בורותי לא הכרתי אפילו את השיר הזה של ביאליק, אז לפעמים כנראה בלי הכרה או שאתה לא יודע מאיפה הדברים שקעו, אז אני אבדוק את העניין של נוקטורנו; ועשיתם לי עבודה קשה שחלק גדול מהשירים שאני בחרתי דווקא אתם בחרתם, אז אני במסגרת הזמן שהקציבו לי קצת אדבר ואם מישהו גם רוצה להעיר או לשאול – בשמחה רבה.
מהקהל: תפתיע.
אמוץ דפני: סליחה?
מהקהל: תפתיע.
אמוץ דפני: תראה, אני מפתיע את עצמי תמיד, עצם העובדה שאני פה, אם היית שואל אותי בסדנא לפני 40 שנה שאני אהיה פה לא הייתי מאמין. כתבתי די הרבה, בעיקר בשנות ה-20 עד ה- 30 לחיי, כולל הסדנא ההיא שרוני עכשיו המם אותי, ונשתתקתי בערך בשנת 75', גם התחתנתי ונעשה לי טוב, זאת לא אומרת שהתחלתי לכתוב מחדש כשלא נעשה לי טוב, אני גם אסביר למה התחלתי לכתוב מחדש, ובין היתר הייתי חבר בחוג טיולים של יצחק שלו והיה לנו הסכם: אני הייתי מדריך את הבוטניקה והוא היה אומר לי כמה השירים שלי לא שווים שום דבר; למרות זאת אני אוהב אותו ומחבב אותו, וכמובן היו לנו משאים ומתנים עם יהודה עמיחי בזמנו ועם דן פגיס שהיה מורה שלי גם בספרות, וכמו כל משורר חיזוקים וחזוקים לסירוגין.
מהקהל: ט. כרמי,
אמוץ דפני: כן, ט. כרמי, שהוא היה הכי קפדן. זהו, שתקתי כ-25 שנה, לא היה חסר לי, עשיתי מה שקוראים "קריירה מדעית" והנה בשבוע לאחר פטירתו של יהודה עמיחי היה ערב לזכרו בביה"ס של עירית שהיא מורה לספרות ואני משתתף ולתומי אני אומר לזו שלידי: "את יודעת, כשהייתי סטודנט כתבתי לעצמי סמינריון פרטי על הטבע בשירת יהודה עמיחי", אז היא קופצת כנשוכת נחש אומרת לי: "מה זאת אומרת? מירי גולד כתבה על זה דוקטורט בשם "לא כברוש". אמרתי לה "... אני מתכוון לעשות את זה בפנסיה". למחרת קיבלתי את הספר, באשר לתיאוריה פואטית אני לא מגיע לקצה ציפורניה, באשר לבוטניקה הייתה אכולת נפטלין לחלוטין וברור לי שהיא לא מבחינה "בין צנון ופז'ו" כמו שאני קורא לזה. בקיצור, הלכתי וכתבתי רשימה של איזה 300 עמודים בשם: "הטיון בשירת יהודה עמיחי", זה פורסם במוסף הספרותי של הארץ וחשבתי שבזה יצאתי חובתי. עירית התחילה לקבל טלפונים שהחמישי או השישי שאל האם זה פרק בספר; זה כבר היה יותר מדי. נכנסתי לספרייה, כי היו לי כבר המון קטעים שהשתמשתי בהם לצרכי הוראה, ואחרי שלושה חודשים יצאתי עם כתב-יד של 200 עמודים על הבוטניקה בשירה העברית המודרנית. הייתי מאוד תמים, הלכתי עם זה ממוציא לאור למוציא לאור, הכרתי הרבה מאוד חדרי מדרגות, כל מי שניסה לפרסם יודע על מה אני מדבר, והגעתי למוציא לאור בשם טובי סופר ששאל אותי שאלה תמימה: "תגיד לי אמוץ, אתה כותב בעצמך?" אמרתי לו: "תראה, כתבתי לפני 25 שנה וזה במגירה". הוא אומר לי: "אני רוצה לראות". הספר כמובן לא יצא כי אני בתמימותי לא ידעתי שצריך לשלם זכויות סופרים בשווי-ערך של וילה אבל לא משנה. ובאתי הביתה, פתחתי את המגירה, וקרה לי דבר מאוד מוזר: לא התכחשתי למה שכתבתי לפני 25 שנה, ובעצם באמצע כמעט לא כתבתי שום דבר. ואז התחלתי לעבוד להוציא את זה לאור, ועבד אתי אסיסטנט בשם שי לוי, היום הוא כבר דוקטור. נתתי לו את כל השירים והוא במשך חמש שנים הלך והתאים צילומים לספר הזה. בינתיים אני התחלתי לכתוב מחדש ועד שהספר ("לדבר אביב") הופיע דווקא הספר "היום הארוך בשנה". ואחד האנשים שהתייחס לספר "לדבר אביב" שהוא עתיק אבל יצא שני, דיבר על "התפתחותו המפתיעה של אמוץ דפני תוך שנה שעבר מסגנון לסגנון" וכו' וכו', אז לך תספר לו שלפעמים ההיסטוריה האישית זה דבר מאוד חשוב.
מאז, איך אומרים? התחלתי לכתוב מחדש, אני לא יודע, הנושאים שלי הם באמת פחות או יותר אותם נושאים. דבר ראשון הבוטניקה. רפי הזכיר את פסטיבל שדה בוקר; יום אחד באה אלי המארגנת, אילנה שחר, שכולנו חייבים לה הרבה מאוד, ואמרה לי: "אולי תכין מצגת על הפרחים בשירים שלך". זה לא בוצע, ואז התחלתי להסתכל, עשיתי לי אוסף איזה שירים, איזה פרחים מוזכרים בספרים שלי וכמו שאומרים, "נפלתי מהכיסא". כמעט כל הפרחים אלה פרחי ילדות שלי, כולם גדולים ויפים ואת כולם חקרתי במשך השנים. אריאל הזכיר את השושן, ביליתי שבוע שלם סביב האבקת שושן, לילה לילה בחברת בושם השושן, אי-אפשר שלא להשתכר מזה. ואם בזמנו הייתי כותב ומביא הרבה פרחים לאמא, זה היה מקובל, היום אני חוקר איך לשמור אותם וכותב עליהם ואם אתם רוצים זה צדק פואטי. אז הבוטניקה באמת ממלאת חלק מאוד גדול ממני. גם העברתי קורס על צמחים בתרבות האדם, אז כנראה שיש בצמחים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים.
גורם שני שהשפיע עלי הרבה מאוד הם המסעות. במסגרת מחקר תפסתי פטנט מאוד פשוט – אני נותן קורס בחינם באיזשהו מקום נידח בעולם ותמורת זה נותנים לי רכב ומדריך מקומי לשבוע. באפן זה אני רואה את הטבע מנקודת מבט של האנשים וככה הגעתי להרי טיבט ולכל מיני מקומות. מעניין שדווקא במקומות הכי רחוקים הגעתי למקומות הכי קרובים, כמו שהזכרת את "זרימת הרקפות". למשל באחד הספרים יש לי שיר על הכלניות של מגידו שכתבתי אותו בעת שייט על האמזונס. עובדה שבמגידו הייתי הרבה שנים, עשיתי מחקר על כלניות ושום דבר לא יצא מזה, אז לפעמים אתה צריך ללכת הרחק הרחק כדי לראות מה קרוב אצלך, ודווקא מבחינה זו אני רוצה לקרוא פה שיר על הודו, שעוד פעם, מעיד על השניות הזאת של מרחק וקרבה, קראתי לו, עמ' 73, "השב לביתו בטיסה":
"במקדש ההינדי בראש ההר / ענד הכהן זר פרחי יסמין לבנים לצווארי וברך: / הלך נמהר, שוב לביתך כפי שהיית ועל עקבותיך לשלום / השב מהודו לביתו אינו כמקודם / אינו מותיר עקבות / רק צללים מאורות שאסף ולא נזהר."
הביקור הראשון שלי להודו היה פשוט מהמם! הצמידו לי רכב ופרופ' לבודהיזם ולצמחים ועברתי מאתר לאתר, מעץ קדוש לעץ קדוש, זה גם אחד התחביבים שלי, ופשוט הייתי המום! אני חזרתי הביתה, בדרך כלל אני פורק את המזוודה ולמחרת הולך לעבודה, שלושה שבועות עוד הסתובבתי אז אמרתי מזל שהגעתי להודו בגיל 60 ולא בגיל 20 כי זה ממש מוציא משיווי משקל, ומי שהיה בהודו לא נשאר כמו שהוא היה מקודם, זה באמת היה הטיול שהוציא אותי הרבה מאוד משיווי משקל, אבל לטובה, ויצא שכל הזמן הייתי עסוק שם בכתיבה: הייתי יושב או שבכנס מדעי בינלאומי, מה זה בינלאומי? ההודים ואני; הייתי האיש היחידי מחוץ לארץ וכתבו "כנס בינלאומי".
כל הזמן הייתי עסוק בכתיבה וכל פעם אני כותב ו"עכשיו מה פרופ' דפני יעיר על המאמר" או "על ה-," אין לי מושג על מה דיברו כי הייתי בכתיבה כל הזמן, רק מושג כמה הם מפתיעים. יום אחד הגעתי לאיזשהו מקדש, ענדו לי זר זר, שמו לי פה נקודה אדומה ופתאום פותחים לי את הדלת: "ועכשיו הד"ר דפני יישא דרשה" ועומדים לפני 400 הודים והיו לי בדיוק שתי שניות להתכונן לזה, אז באמת הודו מבחינה זו מאוד מפתיעה ואתה אוסף הרבה מאוד חוויות ואתה גם לומד על עצמך הרבה מאוד דווקא מתוך הטיולים האלה.
עכשיו יש לי עוד שיר אחד על סין, בזמן האחרון יצא לי ליסוע כמה פעמים עם מדען צעיר שהוא גם צלם מעולה עם כל הטכניקה, ואחד הדברים שהוא משתדל לעשות, הוא עושה את הצילום בחשיפה ממושכת. היינו לפני שנה באיזשהו מפל, הוא מעביר את החצובה לצילום ממושך ואני יושב ושומר שלא ירעידו לו את הגשר ומסתכל מה קורה. קראתי לו "דיו סמויה":
"ניקו ידידי הצלם ואני / ניצבנו מול מפל הפנינים בצפון סצ'ואן / נדהמים כילדים מגלי עולם. / הוא מאיץ זמנים / מפוררם בלחיצת כפתור לשברירי שנייה / מחשק נד מים / זרם גועש לרוגע אשליה / ברגע מוקפא זה יבש עטי לתעד מציאות בדויה / זה למים נמהר / חמק בין האצבעות / מסרב להיות דיו סמויה."
זה כמובן הרעיון להשוות בין צילום לבין כתיבה.
ואני רוצה גם עוד כמה מילים כדי לסיים. כל מי שכותב מכיר את החוויה שקורה לו משהו או הוא רואה משהו והוא אומר "מזה ייצא שיר". יש כאלה שזה, ישנה חוויה – תכף יוצא להם שיר. לפעמים תקופת האינקובציה היא עצומה, ראיתי לפני שש שנים דוכיפת ברמת טיבט, אמרתי – מה זה? דוכיפת? מה עושה פה ציפור ילדותי? אולי אני לא רואה טוב? פתחתי את הספרים, הסתבר שדוכיפת היא גם ילידת טיבט. עכשיו, בביקור האחרון, לפני שלושה שבועות ראיתי עוד פעם את הדוכיפת, הנה, יצא השיר אחרי כך וכך שנים. אז כולנו צוברים אירועים, מאורעות, דמויות, ויום אחד זה יוצא בשירים.
אז אני רוצה מאוד מאוד להודות קודם כל לאנשים שהגיעו לא תאמינו, מראש פינה ועד שדה בוקר.
אני מודה לדוברים רפי, אריאל ורוני שלמדתי מהם להרהר הרבה ולפשפש במעשיי האם באמת התכוונתי למה שאמרו ואם אני באמת כזה. אז המון תודה רבה לכם, לרוני על ההפתעה עם הסדנא, זה נשכח ממני לחלוטין; עכשיו, מי שלא יודע, אריאל הוא גם בוטנאי לא קטן וזה בין היתר הרקע לחברות בינינו, ורפי שליווה וכתב וכמובן חיליק שהוא המוציא לאור.
חיליק: אל חשש אני לא אדבר הרבה. התפקיד של מו"ל, מו"לים חושבים עליו בכל מיני צורות, בדרך כלל זה מתבטא ככה: כשהספר מגיע מהכריכייה ומוסרים את זה למשל לידיו של אמוץ אז בדרך יש איזה אנחה קלה של הקלה וגם של סיפוק והרבה פעמים מתלווית אליה המילה "זהו, גמרנו"; אז העניין הוא שלא, העניין הוא שמו"ל אמיתי יודע שגמרנו דבר אחד אבל התחלנו דבר אחר, והדבר שהתחלנו זה מה שקוראים "להפיץ את הספר" או אם תרצו "למכור אותו", המו"ל בסופו של דבר מוכר ספרים ומעבר לגילויי שמחה וסיפוק שאני יכול להגיד כאן לאמוץ על העונג שהיה להוציא את ספרו, להיות ה"אבא המו"לי" שלו, אני רוצה להגיד לכם דבר אחד, שלא למעול בתפקידי כמו"ל. אתם נמצאים עכשיו בחנות הספרים תולעת ספרים, יש פה הזמנה של הספרים של אמוץ, נכון שרובכם חבריו ומודעיו ויש לכם בטח הספר, אבל אלה מכם שאין להם הספר ואלה שרוצים לקנות מתנות לחברים וידידים שלא הגיעו מוזמנים לקנות במחיר מצויין, עם חתימת המחבר, ערב טוב לכולכם ותודה שבאתם.
רפי וייכרט: טוב, תודה לחיליק, ואני בוודאי עומד מאחורי הדברים הללו כי אנחנו בתקופה לא פשוטה כמו"לים, אז לפני שיהפכו אותנו לדבר אחר, אז, זה גם ספר מאוד יפה בתור מתנה אני חושב, נכון? תודה לכולכם שהגעתם, מן הצפון, מן הדרום, מן המרכז, היה נעים להיות בחברת השירים הללו בערב הזה, כי אני חושב מה האופציה האחרת, במה היינו צופים? לא עלינו. אז תודה על ערב תרבותי, אריאל, רוני, חיליק, אמוץ, ואנחנו נמשיך לעשות, יש לנו עם אמוץ תכניות גדולות, גם מו"ליות וגם אחרות, להופיע ברחבי הארץ ולהפיץ את בשורת הפואטיקה, הפואטו-בוטניקה יחד, אז שיהיה לכם ערב טוב והמשך שבוע טוב.
