השקת ספר השירים "תינוקת"

 מאת גילי חיימוביץ'

ביום ה', 14.8 חנות הספרים "המגדלור" במשכנה החדש והמרווח – בלבונטין 1 – אירחה את מסיבת ההשקה של ספר השירים "תינוקת" מאת גילי חיימוביץ', שיצא לאור בהוצאת עמדה בחודש יוני 2014. זהו ספרה השישי של המשוררת שפרסמה עד עתה 5 ספרים בעברית ואחד בשפה האנגלית.

הקהל הרב מילא את המעברים בין השולחנות והמדפים עמוסי הספרים.

את ההשקה הנחתה לי עברון ועקנין – משוררת ומתרגמת. ספר שיריה האחרון "יבשות נעות" יצא בהוצאת פרדס בשנת 2012, שיריה כלולים באנתולוגיה "מלכה עירומה" בעריכת דורית ויסמן, היא תרגמה בין השאר את ספריו של דויד פואנקינוס "העדינות" ו"המזכרות" מצרפתית לעברית, ומה שלא פחות חשוב בהקשר להשקה  – לי היא חברת הילדות של גילי. לי עשתה אתחול להשקה בשיר המתאים לכך ביותר:

אִתְחוּל חִתּוּל.

נפגש באמצע שרוול,

בת שלי.

בתחילתו

ובסופו

נשיקה.

...

אם יסתמן בכי,

אנשק עד שתתרצי.

אחבק, אחתל.

עולם ומלואו,

מלוא חתולו,

אאתחל

מחדש

בעוד כשעה,

בהחלפת החתול הבאה.

ראשון הדוברים היה ד"ר גלעד מאירי שפרסם 10 ספרים, מתוכם 4 ספרי שירה, כשהאחרון בהם "שחרור בתנאים מגבילים" יצא השנה בהוצאת "קשב לשירה" וזכה בפרס אקו"ם. גלעד מאירי מנהל את מוסד הספרות "מקום לשירה" בירושלים. גלעד מכיר את שירתה של גילי חיימוביץ' ואף כתב רשימת בקורת  על ספרה "עונת המוך" שיצא בהוצאת "פרדס" בשנת 2011. בפתח דבריו התייחס גלעד מאירי לתופעה הרווחת לאחרונה בשירה העברית - כתיבת ספר שלם על ילד, בו הילד מתואר כקונקרטי – ילד בשר ודם להבדיל מהגישה הרומנטית לילד ולילדות בכלל בשירת תחילת המאה ה-20 ובפרט בשיריו של חיים נחמן ביאליק. גילי חיימוביץ' מצטרפת לשורה של המשוררים הישראלים הבולטים וביניהם רפי וייכרט, יקיר בן משה ורחל חלפי, שכתבו ספר-קונספט על ילדם/ילדתם והורותם.

גלעד גם מתעניין בננופואטיקה – שירים קצרים וממוקדים – חוקר את התת-סוגה הזאת ועורך כתב עת של ננופואטיקה. אחדים משירי "תינוקת" הם ננו-שירים מעולים, דוגמת השיר הבא אותו קרא גלעד מאירי:

דואר איטי

אני שולחת אותָךְ,

חבילה ארוזה בחִתּוּל ושֵׁנָה,

אל הלילה.

בדֹאַר אויר,

לא אֶקְסְפְּרֶס,

מקוה שלא תגיעי ליעד

לפני שיעלה הבֹקר.

 ב"מקום לשירה" הירושלמי פעילה גם נועה שקרג'י - משוררת, עורכת, חוקרת שירה, מייסדת דף הfacebook-  לשירה "פועמה". ומשהו טרי-טרי: מחזור שיריה שנכתבו בהשראת הספר" שבר מדעי הרוח"מאת יואב רינון התפרסם במוסף "תרבות וספרות" של הארץ ביום שישי 15.8.2014. נועה למדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ותענוג לשמוע אותה מדברת על שירה- היא כל כך מלומדת, דעתנית, רהוטה בפרשנותה, ברגישותה לאינטרטקסטואליות (Intertextuality ) של השירים. מכך התרשמה גם גילי חיימוביץ' כשפגשה את נועה ב"מקום לשירה", הגדירה אותה לא פחות מאשר "מבריקה" ומיהרה להזמינה להשקת "תינוקת".  בפתח דבריה נועה הזכירה את השירה הארוטית של גילי מספריה הקודמים. גם בספר "תינוקת" הארוטיקה נוכחת – היא שינתה צורה – עתה היא הארוטיקה השימושית של שדיים והנקה – הארוטיקה הנחגגת ככלי מזין בעולם. השדיים נחשפים בשירים רבים בספר ואף בצורה מענינת ובלתי צפויה כמו בשיר הבא אותו קראה נועה:

רווי

לפעמים יותר מדי ברור שאיני יכולה להנצל.

אין זה אומר שאין צורך להצילני.

רק אם אפשר, אני מעדיפה,

שלא להיות בודדה בפומבי, בבקשה.

...

איך לכל יש את היכולת להיות ספוג געגועים.

כל כך רווי

תכף יטפטף

המחשוף.

שי פרי- זמר, נגן כינור וגיטרה, מלחין, בעל הרכב הפולק "השאנסון הישראלי" סיפק את הליווי המוסיקלי לערב. השער הרביעי והאחרון בספר נקרא "מנגינת החליל" ולו מוטו מתוך השיר "החליל" מאת לאה גולדברג. שי וגילי עשו מופע משותף נפלא: שי ניגן את המנגינה שהולחנה בידי דוד זהבי למלות השיר "החליל" בכינור המְיַבֵּב שלו ועל רקע הלחן המרטיט גילי קראה את השיר שלה:

חמת חלילים

אני נרדמת לִצְלִילֵי

אַפִּים מְנֻזָּלִים.

יַלְדוֹתַי

מְחַלְּלוֹת

לי

את הַשַּׁבָּת.

אגי משעול - משוררת מרכזית, עטורת פרסים, פרסמה עד כה 16 ספרים. ספרה האחרון "ערה", יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד בשנת 2013.

מקובל  להשוות – אמרה אגי משעול –  בין צאתו של ספר לאור לבין לידת תינוק. כאן התרחשה לידה כפולה: של התינוקת ושל הספר "תינוקת". למשוררת שני יעודים מרכזיים : להיות אם מסורה לתינוקת ולהמשיך לכתוב. האם יש התנגשות בין היעודים? קיומו של הספר מוכיח את השגת שתי המטרות. אגי קראה שירים מהפרק השלישי של הספר "מפלצות החשמל", אשר מדברים באומץ על היאוש של החיים בפרברים והמצוקה של הורות. כשהשיר המרכזי של הפרק:

פֹּעַל יוצא

אני הפועלת שלצדך

חבושה שדים ולוגו, מעל סנרה,

מעבירה לך, על הפס הנע, ילדה נוספת להלבשה

בחתול ואם אפשר, בבקשה, גם בהלצה,

כדי שלא אטבע

ביאוש החלבי

ואוכל, באיזשהו שלב,

לסובב את הגב,

לצאת לחופשה,

ששיאה,

ביקור בצרכנייה,

לאחר שהשארתי את השדים בעריסה.

לצאת לחופשה שבה

יותר חשוב מלהיכן אני מגיעה

זה מה שמאחורי אני משאירה.

לצאת לחופשה שבה

אני לא מיצרת

את שאני קונה.

ענת לוין – משוררת, אשר ספר שיריה השני "מפה לפה" ראה אור בשנת 2013 בהוצאת "קשב לשירה" וזכה בפרס אקו"ם. "הארכיברית"– רומן ראשון פרי עטה יראה אור עם בוא הסתיו. ענת התייחסה בהרחבה לכריכת הספר עם הצילום של גילי חיימוביץ' במרכזה בו הסורגים מסתירים/ מגלים את העץ הלא אִידִילִי-אומנם ירוק אך תלוי הפוך.

שיר הפתיחה, שעומד מחוץ לשער הראשון, מפתה להכנס פנימה:

כותרת

איך הפכת לדבר מה מופלא כל כך

שהדרך היחידה לכנותו

היא בשם שאנו עצמנו המצאנו לך?

אך סימן השאלה האמיץ בסופו של השיר מודיע על סכנת הנפילה של הקורא יחד עם המשוררת לתהום של חיפוש ותהיה. תנועת הנדנדה מטה-מעלה בין הנחת וההתפעמות מיחסי הקירבה עם הבת לבין תחושת ההשתעבדות והצער על השחיקה ביחסים עם האהוב מטלטלים את הקורא המהופנט והמופתע לעיתים כי "שום דבר אינו כפי שהוא נראה"-לפי דבריה של ענת וזה בא לכדי מימוש בשיר:

ריסים רטובים על פני ירח

בריסים רטובים התישבתי לכתוב דו"ח זה:

תינוקות נולדים לאמהות לא שמחות.

זה נסתר יותר מנטישת אבות.

הפנס ברחוב נראה כמו ירח.

אולי היה יותר משמח

לו היה.

תינוקות נולדים לאמהות לא שמחות.

תינוקות אינם יכולים לתקן את חוסר השמחה הזאת.

האם הם כשלעמצם יֵדְעוּ לשמוח

גם בלי צהלה כנה של אמהות?

הפנס ברחוב מאיר הצטלבות שקטה.

אין הולך ואין בא.

ההצטלבות לא באה לכדי ממושה.

לי עברון ועקנין קראה את השיר:

להינצל היום

אני עוזבת את הנימים המיואשים

לטובת עבודות הבית.

לשטוף כלים זה הכי חשוב.

אם אצליח לסים את אלו שבכיור,

אצליח להנצל היום.

לקחת את הילדה מהגן,

מבלי לקפוא בדרך בקור הקנדי,

ולשמח את לִבָּהּ.

לשמח את לִבָּהּ.

אמן,

כן יהי רצון.

גילי חיימוביץ' הנרגשת והשופעת תודות לכל, עלתה על הבמה. באווירה השמחה של הערב היא הרשתה לעצמה לגעת בכואב ובשבור שבשירי הספר במיוחד באלה, שמעסים באומץ ולעתים בהומור הראוי, את היחסים המתפוררים בין בני הזוג, דבר שעושה את הספר "נורא עצוב" בעיניה:

מסמנים מקום

משהו צריך להשבר

אנחנו רק לא יודעם מה.

נשבור את הבית

את המדינה

אותי

אותך

את הילדה?

לא, רק לא את הילדה.

אז את מה?

מהיחסים שלנו נותרו רק מחוות.

אני מעסה אותך

בפנטומימה,

אתה מסמן לי שנעים.

לפעמים אינני רואה את סימניך,

אתה עם הגב אלי.

אני מראה לך בפנטומימה שכואב לי.

אתה מסמן זאת ככאבי פנטום.

ויש חוט  "מוך, פרור או שְׁוַנְץ " שמקשר את הספר לקודמו "עונת המוך":

תמיד יש עוד איזה מוך

תמיד אנחנו נשארים

לא באמת גבוהים,

לא באמת מבוגרים.

תמיד יש עוד איזה מוך, פרור או שְׁוַנְץ

רודף אותנו,

...

תמיד אנחנו נשארים

לא מוכנים עדין

ועם זאת כבר מאחרים

לולא אותו מוך, פרור או שְׁוַנְץ

שירכך בואנו.

הרי איך אפשר להגיע

אם מוך, פרור או שְׁוַנְץ

מושך אחור באחורינו כמו חבל.

המשתתפים התייחסו בדבריהם לפנים השונות של הספר וקראו שירים יפים ורב-גוניים. בזמן הקצוב ובמעמד המסיבה אין למצות את כל הנושאים של הספר "תינוקת" – הבוגר והבשל. וזה מה שנכון לעשות בעקבות ההשקה: להתייחד עם שירי הספר בעומק הפרטיות: במיטה, במטבח, בחדר ההנקה, במרחב  המוגן, להפנים, לחוש בזרמים ובתת-זרמים, ללחוץ באומץ על הנקודות הכואבות ולהיענות לצעקה הבוקעת.

כך עשיתי ותיעדתי את תחושותיי ברשימה:

 שפורסמה בבלוג "קורא בספרים" של ירין כץ.