לא סוד הוא שעד לפני דור ומחצית הייתה השירה חוד החנית של הספרות העברית, ולא מדובר רק בשלושת "האבות" – ביאליק, טשרניחובסקי ושניאור, ולא רק ב"פליאדה" של ביאליק, אלא במשוררים ש"נולדו מחדש" בארץ: רחל, אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, לאה גולדברג. האידיליות ההקסמטריות של דוד שמעוני הופיעו בעשרות מהדורות! מי לא הזיל דמעה כשקרא את "מצבה" שלו? מה קרה בארבעים השנים האחרונות? משוררים יש רבים מספור, אבל באמת אין תחושה שהשירה תופסת את המקום המכובד שהיה מנת חלקה לא מכבר. המשוררים, שרובם חייבים לממן מכיסם את הפקת ספריהם, מביטים בקנאה אל כותבי הסיפורת, שספריהם הם רבי מכר בארץ ובעולם.
נדמה לי שאני מנחש את הסיבה לירידה הזאת של "מלכת הספרות": פעם הרגשת שהמשורר השקיע מלבד עומק המחשבה – גם כישרון, הרגשת שהם מפליאים לעשות, שהם יוצרים משהו שסתם איש חכם ומוכשר איננו יכול לעשות כמוהו. אני מבקש להביא משל, ובאמת אין לי כוונה להעליב, אבל זה מתבקש: אילו לימדו אותי לצייר מאה שנה – לא הייתי מסוגל לצייר את "הנערה עם עגיל הפנינה" של ורמיר, את התמונה המדהימה הזאת אשר כמה שתתבונן בה יותר, תחוש את גאוניותו של הצייר. לעומת זאת, בקלות אוכל לקנות משתנה ולשים אותה במוזיאון, כפי שעשה דושאן (Marcel Duchamp). אני מניח שלא ירשו לי לעשות כן, כי אינני בעל שם כמוהו, אבל אל עצמי אני אומר: כמה כישרון צריך בשביל זה? בסך הכול ללכת לחנות של אמבטיות ואסלות, לשלם סכום לא גדול – ו"היצירה האמנותית" מוכנה להצגה בתערוכה בניו יורק (זה קרה ב1917).
אינני משווה, חס וחלילה, את יצירותיהם של המשוררים העכשוויים למשתנה של דושאן, אבל המשל ברור: אני יודע בוודאות שאני מסוגל לכתוב שירים כמו אלה המופיעים במדורי הספרות ובכתבי העת – בלי מאמץ מיוחד, למרות שאני בטוח שאינני משורר. פעם, לא מזמן, המשוררים השקיעו במשקל, בחרוז בלשון הפיגורטיבית מפעימת לב. היום כותבים בלשון רזה, ויש תחושה ש"סתם יצא להם" לכתוב בשורות קצרות. הבאתי כאן את דושאן כמשל – כי רבים מהמשוררים, ובעיקר משוררות, מוסיפים לא מעט לשון ביבים בשיריהם, זאת מן הסתם הסיבה שמכל יוצרי הספרות העברית מצאו עורכי "לקסיקון ההקשרים" לפאר את עטיפתו דווקא בתמונתה של יונה וולך...
ניקח לדוגמה את "עוד חוזר הניגון" של אלתרמן: השיר בנוי מאנפסטים מדויקים, החרוז (חלקו אסוננטי) א-ג, ב-ד. יש גם חרוז פנימי: "וענן בשמיו ואילן בגשמיו", "לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה"; והלשון הפיגורטיבית המדהימה: "והרוח תקום ובטיסת הנדנדות / יעברו הברקים מעליך", "צמרת גשומת עפעפיים". האם החסיר אלתרמן, ולו כזית מעומק שירו בעטיה של ההקפדה על הצורה? אדרבה, אני מבקש לראות משורר "חופשי" מתחרה עמו באשר לעומק המסר המשתמע!
או במקום אחר: "פתאומית לעד! עיניי בך הלומות, / עת ברחוב לוחם, שותת שקיעות של פטל, / תאלמי אותי לאלומות" ("פגישה לאין קץ").
הרי המטפורות בשיר זה הן ייחודיות לאלתרמן, ולמותר לציין עד כמה הן מפעימות לב.
הזכרתי קודם את שלושת "האבות" – להם קרתה תאונה כמעט טרגית – הם, וגם רוב "הפליאדה" כתבו בהברה אשכנזית, וכיום קשה לקורא העברי להתפעל מהמקצב המדהים של שיריהם, אבל בכל זאת, עם מעט תרגול אפשר ליהנות מהמיומנות שהם הפגינו:
"בעצם ילדותי יחידי הוצגתי, / ואשאף כל ימיי סתרים ודממה! / מגופו של עולם אל אורו ערגתי, דבר מה בל ידעתיו כיין בי המה". ("זוהר" של ביאליק).
המשקל המדויק האמפיברכי (בהברה האשכנזית!), החרוז המושלם, והלשון המפעימה ("מגופו של עולם אל אורו ערגתי") – לא רק שלא שיבשו את האמירה הפיוטית , אלא אדרבה, הם תרמו לעומקו של השיר.
והרי דוגמה מ"קסמי יער" של טשרניחובסקי:
"אל היער! לו, ליער, סוד ורמזים ורזי-רזים, / פינות חושך, צריחות זרות, סבך שורשים נאחזים;"
השיר בנוי באנפסטים (בהברה אשכנזית, כמובן) ובאליטרציה המשרה על הקורא את אווירת היער, אותו מתאר המשורר. שוב כל הסממנים הצורניים הם חלק מהאמירה, ואינם סתם קישוט.
אסתפק בעוד דוגמה אחת משירה של לאה גולדברג המודרנית, שכתבה כמובן בהברה ספרדית:
"לַמֵּד את שפתותיי ברכה ושיר הלל / בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל, / לבל יהיה יומי כתמול שלשום. / לבל יהיה עליי יומי הרגל." ("שירי סוף הדרך").
הבית בנוי במשקל יאמבוס. כל שורה בנויה מ6 יאמבים, אבל בשורה האחרונה יש רק 5 – ולמה? והתשובה בשורה עצמה: "לבל יהיה עליי יומי הרגל". השורה הזאת "חייבה" שינוי ביחס לצורה "הרגילה". הוסף לכך את החרוז והמצלול – והרי לך הנאה אסתטית שלימה.
צר לי, לא הבחנתי בהשקעה גדולה כזאת אצל רוב המשוררים שמפרסמים את שיריהם במאות הספרים שיוצאים מדי שנה לאור. אינני רוצה להישמע כרשע – אני יודע שיש משוררי אמת גם בין אלה הכותבים בלי משקל, בלי חרוז, ובלשון רזה – אך המאסה הגדולה של הכותבים ב"תבנית דושאן" גורמת לכך שממש קשה להבחין בהם מבין כל השאר.
