היו בקרים בהם הייתי חומקת מהבית לבית הספר פרועת שיער. בילקוטי, מסודרים כחיילים, היו כל הדברים אשר נזקקתי להם בכתה א' וגם רחוצה ולבושה למשעי הייתי, רק שערי סתור.
אמי הייתה מאושפזת אז לתקופת אחלמה ממושכת בבית חולים שלא הבנתי את טיבו. זה לא היה בית חולים שאפשר לבקר בו, כמו זה שאני אושפזתי בו קודם לכן כשחליתי בדלקת ראות. סבתי דאגה לי ולאחי הקטן לאוכל ובגדים נקיים. אבי דאג לענייניו, עצבני מתמיד, ודודתי לקחה על עצמה את מלאכת הסרוק שלי בבקרים. טופלנו יפה וללא מחסור על ידי סבתנו אך עניין הסרוק התגלה במהרה כבעייתי. דודתי לא ידעה למתוח קוקו כהלכה. הסרוק שלה היה יוצא מרושל לטעמי, לא מדויק מספיק. וכך העדפתי להגיע לכיתה פרועת שיער מאשר לעמוד נרגזת תחת ידיה העושות במלאכה.

שם, בכתה, מקדימה להגיע, כמוני, הייתה המורה נחמה. זה עתה סיימה את לימודיה, את שירותה הצבאי, זכתה בפרס מלכת היופי של ה"מושבה" הקרובה.

כשהגיעה ללמד במעברה האוויר נתבשם מניחוחה. כולנו: הורים, ילדים, חשנו כאילו זכינו בפרס הגדול ביותר בהגרלת מפעל הפיס. כל כך יפה הייתה: עיניים כחולות, טובות, פה עדין ומלאכי, עור לבן שנהב, כתפיים בוהקות בשלמותן מתחת לשמלת הכתפיות עם החצאית התפוחה.

שיער חום, מתרפק ברוך לעבר הצוואר.

יפה. יפה. יש יפה ממנה? אין.

טובה. גם טובה. יש טובה ממנה? כמעט שאין.

כשראתה אותי מגיעה בשערות סתורות מיד קראה לי, להבין מדוע. התקשיתי לעצור זרם דמעות שהגיח אי משם, מבין המחברות המסודרות, מהבטן השבעה, מהבגדים הנקיים.

אולי הבינה מיד, אולי הלכה לשאול מישהו מהמורים שגרו במעברה, לידנו. אך מאז, כל בוקר, עד שאמי החלימה, הייתי מקדימה להתייצב בכתה עם המסרק שהגנבתי בתיק והמורה נחמה הייתה מסרקת אותי. היה זה סרוק יסודי: מהקודקוד לעבר הצוואר, מימין לשמאל, כמו אמי, הלוך ושוב עד שכל שערה מצאה שביל פנוי של אויר לגלוש בו לכיוון הכתפיים. אחר כך הושטתי לה את הגומי הפשוט והיא כרכה בעזרתו את השיער לקוקו עשוי כהלכה: מתוח ומדויק מדויק.

אחר כך אפשר היה להעביר את יום הלימודים בנעימים, אפשר היה אך לא היא ולא אני ויתרנו… למורה נחמה הייתה עבורי משימה, חשובה לא פחות: בכיתתי למדו שני בני דודים שלי. שובבים גדולים היו ,לא כמוני: רצינית וצייתנית, והתקשו בעברית גם בחשבון, בתורה. המורה נחמה הטילה עלי משימה: לעזור להם בשיעורי הבית. וכך, מדי יום, אחר הצהרים, היינו יושבים שלושתנו, בקדמת הצריף, על יד שולחן מאולתר. ישבתי באמצע, מנצחת בשעמום ובסבלנות על הכנת שעורי הבית. וכמה זמן לקח להם להכין שיעורים… וכמה שובבויות היו בדרך

 שירה מתורגמת:

הָאַפַּיִם/ כריסטיאן מורגנשטרן/ מגרמנית: משה גנן

*

עַל אַפּוֹ וַחֲמָתוֹ

מְטַיֵּל לוֹ הָאַפִּים.

בְּפִיו עִם חֲמוֹתוֹ.

לֹא מוֹפִיעַ בְּמַרְגוֹלִין.

גַּם לֹא נִמְצָא בְּלֶקְסִיקוֹן

לֹא הָרָחָב אוֹ הַקָּצָר.

הוּא אֵינֶנּוּ בְּשׁוּם מֵלוֹן

אַף כִּי נוֹלַד בַּמַּאֲמָר.

מֵאָז נוֹלַד, צוֹעֵד עַל אַף,

וְגַם בְּכָל זֹאת, - כְּבָר נֶאֱמַר

בְּפִיו חַמּוֹת וּבְנוֹ הַטַּף,

צוֹעֵד, לֹא חָסֵר דָּבָר.

*

הַסּוּס

צִלְצוּל בַּדֶּלֶת. עַייְשָׁה

מְצִיצָה. בַּמַּחֲבַת – מִטָּגֵן קַרְפִּיּוֹן.

מִי זֶה בָּא? מָה שָׁעָה? הָאִישָׁהּ

מַבִּיטָה בְּעַד הַחַלּוֹן.

לִפְנֵי הַדֶּלֶת – סוּס. הַדֶּלֶת נִטְרֶקֶת.

הַסּוּס נִכְנָס. בִּתְמִיהָה הָאִישָׁהּ מַחֲזִיקָה בְּמַצֶּקֶת.

חִזָּיוֹן מוּזָר! הִיא נִגֶּשֶׁת עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלֶיהָ.

"אֲנִי שֶׁהֵבֵאתִי אֶת מַפְתֵּחַ הַפְּסַנְתֵּר אֵלֶיהָ

*
 
הָאִירוּ הָעֵינַיִּם
בְּעֲלִילוֹת אֶמֶת

הָאִירוּ הָעֵינַיִּם

בְּאֲרֻבּוֹת אֶמֶת

כִּי רַב הַחושֶׁך רַב כַּעֵת

רוֹקֶדֶת הַדֻּבָּה בַּיְעֲרוֹת

רוֹקֶדֶת עֲצוּבָה בַּיְעֲרוֹת הָעֲלוּבִים

הָרוּחַ מִתְנוֹדֶדֶת לַכְּפָרִים

כּוֹכָב כָּבֵה בִּשְׁמֵי הָעַקְרַבִּים

מַשְׁכִיב הַחוֹשֶׁך אֶת הָאוֹר שֶׁיֵרָדֵם

שׂוֹרֵף הַבֹּקֶר אֶת הַטַּל שֶׁיֵעַלֵם

מֵקִיץ נִידוֹן מָלְכוּת שֶׁיְּרָגֵם

וְהַבֻּבּוֹת – הֵן אֲמוּנוֹת

כִּי רַק רְחִימָא יְרַחֵם.
 
 
*
 
מַה עוֹשׂוֹת הַצַּפְצָפּוֹת וּמַה אֲבְנֵי הַמִּדְרָכָה

וּמַה הַשְׁלוּלִית וְהַבְּרֵכָה,

הֵן מְחַכּוֹת לַיְקָרִים

שֶׁיַחְזְרוּ לִמְקוֹמָם מִן הַבְּקָעוֹת וְהֶהָרִים.

וְאִם אֶחָד אֵינֶנּוּ שָׁב

חוֹשְׁבוֹת הן הָאֶחָד שׁוֹבָב,

כָּךְ חוֹשְׁבוֹת הֵן בִּתְחִילָה

וּמְקַווֹת הֵן שֶׁיַצְלִיחַ וְאַף שׁוֹלְחוֹת תְּפִילָה.

וּתְפִילָתַן נִידַחַת לַמְחוֹזוֹת הָרְחוֹקִים

לְכִּיכְּרוֹת עָרִים שְׁכוּחוּת וְלַשְׁוָקִים,

וּבַּן אֶת שְׁמָן יִתְנוּ לוֹ הוּא כָּתוּב בַּיְעָרוֹת עַל הָעֵצִים

וּבַשָׁמַיִם עַל חוּדֵי הַכּוֹכָבִים הַנְּעוּצִים.

וְיִשְׁאָלוּ לוֹ מַה יִרְצֶה וּמַה יאֹהַב

וּכְשֶׁיַגִיד יַתְקִינוּ זֹאת מִיָד עַכְשָׁו,

וְאִם הוּא לֹא חָזַר כִּי הוּא אוֹהֵב אוֹ נֶאֵהַב

רַק יַרְכִּינוּ עֵינֵיהֶן מִיָּד וַדַּאי לַשָּׁוְא.

וְאִם הָהֵלֶך הוּא לֹא חָזַר מִן הַדְּרָכִים

הֵן נוֹשְׂאוֹת אוֹתוֹ אֶת הָאֶחָד אוׁ רַק אֶת שְׁמוֹ מִבַּעַד לַשְׁחָקִים.

כִּי סוֹדוֹת גְּלוּיִים הֵן וְשְׁמוּרוֹת הֵן לַהוֹלְכִים

וּתְפִילָתַן הַפַּעַם בָּאָה בַּבְּרָקִים.
 
* טלי בן -ענת-משוררת,וסופרת ילדים, תושבת הגליל.

 מאמר ביקורת: הספר נתניה
דרור בורשטיין

כתר, 2010, 222 עמ'

צור ארליך

"מותו של דודי במלחמה קשור אצלי, בדרכים שלעולם לא אוכל להבינן, להרשעתו של שכני הצייר מן הקומה החמישית בחטיפה וברצח, ממש כפי שהן כבידת הירח והן כבידת צדק מתוות את מסלולו ואת מהלך חייו של כדור הארץ .... לאט לאט נחשפים קצות הרשת האופפת אותי, מעט מזער מן הרשת, שולי השוליים. אני מתאר את הרשת מפני שהרשת האופפת אותי היא הרשת האופפת כל אחד. קצות הרשת שלי מחוברים לרשתות של כל בני האדם ושל כל הדברים. יש רק רשת אחת. האורלוגינים והירח משותפים לכולנו, לכן הסִפרוּת אפשרית". (נתניה, דרור בורשטיין, עמ' 71).

כלומר, יכולה להיות ספרות, יכולה להיות תקשורת, יש על מה לדבר, משום שהעולם הוא סבך של השפעות וקשרי גומלין, הוא נישה אקולוגית אחת. מגדל קלפים שכל היחידות שהוא מורכב מהן עשויות דווקא באופן שיקיים אותו. המסה המסוימת של הירח המכתיבה לכדור הארץ זווית נטייה מסוימת המאפשרת את חילופי העונות הנוחים לקיום חיים; החיידקים שאין להם מספר, פועלי התחזוקה של עולמנו שאינם משערים את אפס קצה של טיפה ממנו אך טורחים בתוכה כל ימיהם; יצורי הים המרהיבים מאין כמותם, המופיעים על עטיפת הספר, וחבריהם שאין להם תואר והדר, השוקדים כולם לפרנס זה את זה ולאזן את כמות החמצן שבימים; בני האדם על כוונותיהם הטובות והרעות ויצר ההשמדה הטבוע בהם כנראה מיסודם. זה העולם על פי דרור בורשטיין (ושפע הספרים שהוא מצטט), וזה הבסיס לספרות על פי דרור בורשטיין.

וזו בראש ובראשונה השקפת העולם שלו, השקפה כוללנית שיסודותיה כנראה בפנתיאיזם ובזן-בודהיזם, ושלוחותיה הן צמחונות אדוקה עד טורפנית (הוא טוען שבעצם לא מעניין אותו מה כותבים סופרים שאוכלים בשר), סביבתנות נלהבת (בורשטיין הוא הסופר הראשון בישראל התורם, כפיצוי על הדפסת ספרו על גבי נייר, נטיעה של 250 עצים באפריקה), ופציפיזם פלשתיניסטי (מה שמזכיר לי שבורשטיין חתום על מכתב תמיכה בחרם על אריאל, ולכן אולי פעלתי נגד מצפונו כשקראתי בספרו מעבר לקו הירוק למרות היותי יהודי). ההשקפות הללו מתבטאות בספר במונולוגים פובליציסטיים למחצה הפורסים אותן לרווחה בלוויית דוגמאות הנעות בין המאלף, הפיקנטי והפנטסטי. עוד הן באות לידי ביטוי במבנהו של הספר, הזורם לו מהפלגת-דמיון ביוגרפית לעובדה מדעית, משָם לפנטסיה על נושא מציאותי מקורות משפחת בורשטיין בעלת מלון 'תל-אביב' בעיר נתניה, ומשם לתיאור חלומותיו של המחבר, ומשם, כדרך כל הנחלים, אל הים. ואל הגשם ובחזרה. בחזרה חלילה, יש שיאמרו.

בשליש הראשון של הספר זה מוזר. מוזר – כמו שבורשטיין עצמו תיאר בחיוך את ספרו החדש בבלוג (המומלץ) שלו. בשליש השני, פלוס מינוס, זה סוחף. בורשטיין פותח שם אופציה להבנת בני אדם במושגים של אסטרונומיה וגיאולוגיה. מין גרסה אסטרונומית ל'הטבלה המחזורית' הכימי של פרימו לוי. למשל, אדם שהיה חור שחור ויכול היה ללמוד רק בהתכתבות כי שאב כל מה שקרב אליו, תלמיד בכיתה שהיה כוכב שביט וסיבוביו בחלל גרמו לו להצטנן, או יחס מתמטי שבין המחבר לספרו המקיף אותו. כאן גם נחשף הקורא לסיפור חייו של הסבא בורשטיין, סיפורו המשונה, החצי אמיתי ומתועד בצילומי מסמכים וחצי מוטרף ומומצא, של האיש מנתניה שהוריש את כל חפציו לאורי צבי גרינברג כי הגיע אחרי השואה למסקנה שאין בעולם מקום לחפצים גשמיים, ומוטב לתת אותם לאדם הרוחני ביותר בישראל. בשליש השלישי של הספר זה כבר מייגע. בורשטיין מתפתל כל כך בהמצאותיו, עד שהרצוא-ושוב שלהן בין הנשגב והמבדר – היטלטלות שהיא כמדומה מעין המחשה להירתעותו של בורשטיין מהתעסקות פשוטה בעצמו ובמשפחתו – מתקשה לשמור על מתח גבוה לאורך זמן.

את נתניה הדתית, ערש צמיחתו של הנער דרור בורשטיין, הוא תיאר ברומאן הראשון שלו, 'אבנר ברנר'. קראו לה שם נ', וזכורני איזה מבקר שהעלה את האפשרות שזו נהריה, אבל הגיאוגרפיה צעקה נתניה. שם גדלו הנערים הממרים והרגישים יוסי ארליך, שאין לו קשר אליי, ואבנר ברנר, שיש לו קשר לברנר וגם לבורשטיין. ברומאן הגדול הבא שלו, 'הרוצחים', וגם ברומאן 'קרוב' שהופיע בשנה שעברה, הראה בורשטיין שהספרות האפשרית מבחינתו היא ספרות בלתי אפשרית לרבים – ספרות קשה לגישה, מבלבלת עד שמתרגלים אליה. ספרו השני 'ערים תאומות' דווקא מבדר בהמצאות המסתוריות שבו. גם הפעם ניסה להיות שונה, תמוה, אחר, ניסיוני. הוא עשה זאת בדרך אחרת, נוחה יותר לנוסע אך קופצנית במהמורותיה: בכתיבת מין יומן קדחתני של מסע רוחני למעלה – אל החלל; למטה – אל היצורים הזערוריים שבים ושבטיפת המים ואל הזיכרונות; פנימה – כמובן; ואחורה, אל ילדותו בחוג לאסטרונומיה ואצל השכן הצייר צבי גור, אל המלון המשפחתי שכבר בימי ילדותו של דרור היה בית רוחות, ואל משפחתו שכוכב שביט של שכול וכישלון התנגש בה ערב סוכות תשל"ד.

הניסיון של דרור בורשטיין להרחיב את מוטת כנפיה של הספרות ולערְבה בענפים אחרים ארוך כאורך ימיה של כתיבתו. בתחילת דרכו נתקלתי בו, סטודנט למשפטים שהחליט לעבור לספרות, בקורס שלמדנו בו שנינו בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית. קצת אחר כך הוא כבר היה בעל טור נמרץ לענייני אמנות ב'כל העיר' – תמיד תוך בחישה של ספרות ופילוסופיה לקדרת הביקורת האסתטית. אחרי אותה שנת לימודים לא כל כך פגשתי אותו, אבל ב'קול המוזיקה', מדי יום רביעי אחר צהריים, פגשתי את רוחו בתוכנית קבועה בעריכתו, שהייתה בביתנו לשם ולתפארת ולתהילה – תוכנית שהוליכה אותנו אל עולמות מוזיקליים שאי אפשר לפגוש בשום תחנת רדיו אחרת, אל יצירות אינסטרומנטליות נדירות של רוק מתקדם. לפני שנה וחצי, ביריד הספרים בירושלים, שמעתיו מסביר בסימפוזיון שהשראתו הספרותית אינה באה לו כל כך מסופרים אחרים, אלא דווקא מאמנות פלסטית וממוזיקה. מפי דובר אחר זה היה אולי נשמע יומרני, אבל אצל בורשטיין זה הסביר הרבה דברים. בספר הזה, החדש, השראתו באה לו מכיוון שלישי, מן המדע.

 שיר:
רחלי אברהם-איתן

על קסמי המרבד

מֵאַחְדוּף הָרְחוֹקָה

לָדוּר בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל עָלָה אָבִי

פִּסּוֹת אָרִיג צְחוֹרוֹת – בִּכּוּרֵי מְלַאכְתּוֹ

הֵבִיא לְמִשְׁמֶרֶת

כָּל תַּכְשִׁיטֵי אִמִּי – כֶּסֶף וְזָהָב

"מְחִיר טִיסָה" – לְסוֹכֵן אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ נָתַן.

לֹא מָחָה. מָתוֹק לוֹ מַר הָאָרֶץ

מִדְּבַשׁ-גָּלוּת, מִתָּמָר מִתַּמֵּר

בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

בְּאַדְמַת-טְרָשִׁים תָּלַם, הִדְשִׁיא,

בְּדִמְעָה זָרַע פְּרִי אֲדָמָה לְמִינֵהוּ

מְלֹא הַטֶּנֶא לֹא בְּרִנָּה קָטְפוּ

יָדֵינוּ הַקְּטַנּוֹת.

אִם אֵין קֶמַח, אֵין תּוֹרָה

שִׁנֵּן לִמְרִי אָזְנֵנוּ.

מִיּוֹם עָמָל אֶל הַסֵּפֶר שָׁב

מִשְׁנָה, גְּמָרָא, תּוֹרָה וָזֹהַר

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת קָרָא הַדַּף

כָּל יֶלֶד חָנַךְ בְּשֵׁבֶט מוּסָר

עַל-פִּי דַּרְכּוֹ

שָׁתַל בָּנוּ נִגּוּנִים

הוֹרִישׁ גֵּן פִּיּוּט לַצֶּאֱצָאִים

לֹא נִנְעֲלוּ דַּלְתֵי נְדִיבִים

כִּי רַבּוּ הָאוֹרְחִים מִכָּל הַגָּלוּיוֹת

עַל שֻׁלְחָנֵנוּ

נִגּוּן וְרֵיחָן הִרְווּ רוּחֵנוּ

וְהִבְדַּלְנוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל

פָּרִינוּ, רָבִינוּ, רָעִינוּ בְּמִזְמוֹרָיו

וְשָׁרָשִׁים מִסְתַּעֲפִים

אֶל אֲפִיקֵי הַזְּמָן

דּוֹר הוֹלֵךְ וּפוֹרֶה
 
* ד"ר רחל ( חלי) אברהם-איתן, משוררת, סופרת, חוקרת ספרות. מרבה מאוד לעסוק ביצירתה בחווית הדו-שורשיות, המהווה מוטיב בולט מאוד בשירתה.
 
 

מסה:
 
הסוציולוג פיאר בוּרדיֵה על העיתונות בימינו/ מצרפתית: יהודה פורת
 
בספרו "מצוקת העולם" הקדיש פטריק שמפן (Patrick Champagne) פרק לצורה שבה מציגים כלי התקשורת את התופעות הקרויות "אירועי הפרברים", והוא מראה כיצד, כפועל יוצא מן הקטגוריות התפישתיות הייחודיות להם, העיתונאים בוחרים בהיבט מאד ספציפי מתוך המציאות המיוחדת של החיים בפרברים. קטגוריות אלו מתבססות על מכלול של גורמים: הנטיות האינהרנטיות למקצוע העיתונאות, השקפת עולמו של העיתונאי, הכשרתו, נטיות ליבו וכן הלוגיקה של המקצוע. המטאפורה השכיחה ביותר המשמשת פרופסורים לתיאור מושג זה של קטגוריה, דהיינו התבניות הסמויות המארגנות את מה שנתפס על ידינו ("הנתפס") וקובעות מה אנו רואים ומה איננו רואים, היא מטאפורת המשקפיים. קטגוריות אלו הן התוצר של החינוך שלנו, של ההיסטוריה ועוד.

לעיתונאים "משקפיים" מיוחדות שדרכן הם רואים דברים מסוימים ובצורה מסוימת ואינם רואים דברים אחרים. הם מפעילים תהליך של מיון ושל הבניה של מה שהם בוררים מתוכו. העיקרון המנחה את בחירתם הוא חיפוש אחר הסנסציוני והראוותני. הטלוויזיה תרה אחר דרמטיזציה בשני מובנים- היא מביימת את תמונות האירוע והיא מגזימה בחומרתו ובאופיו הדרמטי והטראגי. כך, כשמדובר בפרברים, מה שיעניין אותה יהיו המהומות. זאת כשלעצמה כבר מילה גדולה..( את אותה עבודת דרמטיזציה עושים גם עם המילים. עם שימוש במילים רגילות לא ניתן להרשים את "הבורגני", גם לא את "העם". דרושות מילים יוצאות דופן. למעשה, באופן פרדוקסאלי, העולם החזותי נשלט ע"י המילים. תמונה אינה אומרת דבר ללא ה"מקרא" הנותן לה פרשנות. המילה legendum (המילה הלטינית שממנה נובעת המילה legende -מקרא בצרפתית, י.פ.) יכולה להתפרש לעתים קרובות כ"אגדה" שבאמצעותה ניתן להראות כל דבר ולא כלום. כידוע, לתת שם פירושו להראות, ליצור, לברוא; ומילים יכולות להיות הרסניות, כמו למשל השימוש במילים אסלאם, אסלאמי ואסלאמיסט. האם מטפחת הראש שחובשות נשים מוסלמיות היא אסלאמית או אסלאמיסטית? ואולי מדובר בלא יותר מאשר צעיף? לעיתים עולה ברצוני להחזיר לאחור כל מילה של מגישי הטלויזיה המדברים תכופות בקלות ראש, מבלי שיהיה להם שמץ של מושג על הקושי ועל החומרה של דבריהם ועל האחריות המוטלת עליהם בעת שהם אומרים את הדברים לפני אלפי צופים, מבלי להבין ומבלי להבין שהם אינם מבינים. שכן, למילים אלה יש השפעה, הן מייצרות דמיונות שווא, מעוררות פחדים ופוביות או שהן פשוט מצגי שווא). ככלל, עיתונאים מתעניינים ביוצא דופן, כלומר, ביוצא דופן בעיניהם. מה שיכול להיות בנאלי עבור אחרים יכול להיות יוצא דופן עבורם, או להיפך. הם מתעניינים במה שמעבר לשגרה, במה ששובר את השגרה, במה שאיננו יומיומי- שהרי מדי יום צריכים היומונים להציע לקוראיהם את מה שחורג מן היומיום, ואין הדבר קל...

מאמר:
 תרגום התנ"ך / פרופסור חיים חיימוף
הרעיון "לתרגם" את התנ"ך לשפה "מובנת" נראה לי רעיון עוויל ואווילי. אני כעולה חדש, שנמצא בארץ מעל שישים שנה, למדתי במרוצת הזמן שמקור השפה הוא התנ"ך. והנה באים חכמי הדור ורוצים לעשות מעשה "גדול" לתרגם את התנ"ך לשפה שהנוער יבין בקלות רבה יותר! ופתאום נשמע התנ"ך השפה האפית, המקוצרת והבלתי ברורה שהנוער מדבר היום. הוא לא מדבר, אלא שולח טלגרמה ס.מ.ס..

המסמסים הם נושאי הדגל והדוגמה איך תיראה השפה החדשה, כאשר שוכחים את השפה הישנה הנכונה. היות והם שוכחים, מצאו גדולי הדור, דרך גאונית להביא התנ"ך אל הנוער ולכתוב אותו בסמסים, ולא הנוער אל התנ"ך. בגלל בואי לארץ בגיל לפני שירותי הצבאי, לא למדתי תנ"ך מעולם. כעת בגיל פנסיה התחלתי ללמוד את ספר הספרים. אני עושה זאת כבר מספר שנים ושומע הרצאות ממרצים טובים ומעניינים.

לראשונה שמעתי קריאה בקול רם, בהיגוי הנכון של האותיות הגרוניות והתחלתי להבין העברית המעולה והביטוי שלה אצל הנביא ישעיהו. היה זה רגע נעלה בוא השתכרתי לשמוע השפה, הנשמעת והמבוטה כמו שחייבים להגות אותה. התפעמתי מהסינטקסיס שלו, המצביע על הנביא כאישיות בעלת שפה ספרותית מהמעלה הראשונה. פתאום קבלתי מושגים איך הקדמונים השתמשו בשפה ואת כוח הביטוי.

במקום ללמוד עברית מהנביא ישעיהו, נשמע אותו בשפה הקלוקלת של הנוער דה-היום, אשר מתעצל לפתוח את הפה, מדבר דרך האף ולא מתאמץ לבטא המלה בהיגוייה הנכון. כיום אינני מבין את נכדי. אני נאלץ לבקש לחזור שוב ושוב על המלים והמשפטים אשר הם מפנים אלי. לפני ימים רואיינתי בטלפון על ידי מתשאל צעיר והבנתי שליש ממלותיו. הוא היה חייב לחזור שלוש פעמים על כל משפט. דברנו כמו שני חירשים, שמדברים בשתי ספות זרות. מיד נזכרתי ברעיון "לתרגם" התנ"ך לשפת הקיצורים! היוזמים לא לקחו בחשבון שהם הורגים את השפה. הדיבור של הנוער איננו שפה חדשה, או מחדשת, אלא דקדנצייה. הם וגם אנחנו מאבדים את השפה.

ישראל היא מדינת הגירה של יהודים הבאים מכל מני ארצות. וודאי אלה אשר הגיעו מארצות ערב מצוידים בקולות והאוזניים הנכונות לקלוט את השפה בקלות. כל האירופיים, האנגלוסקסים, והסלווים, לא רגילים לשמוע אותיות גרוניות ועוד פחות להשתמש בהן וגם לבטא אותן, לכן השפה הפכה כמו שהיא נשמעת היום. המורים בבית הספר לא מנסים לדבר עברית נכונה, הם לא מסוגלים, הם לא למדו לבטא האותיות, שהן לא טבעיות להם. הם לא מכירים החשיבות של ההיגוי הנכון. הם לוחמים להיות מובנים.

אין לי ספק, זו מלחמת מאסף, אם לא נתעשת ונשוב למקורות. את התנ"ך אין לתרגם בשום פנים ואופן. יש לדרוש ללמדו כמות שהוא, כדי לחדש את השפה על בוריה והגויה. תרגומו של התנ"ך תנחית מכת מוות לעברית המדוברת והנלמדת. לעולם לא נשוב אל המקורות ואל הנכון והרצוי. אנחנו לא צריכים להיות אירופאים, אנחנו שמים וחייבים לדבר כמו שמדברים שפות השמיות עם כל הדקדוקים והצלילים.

עדיין לא מאוחר ללמד את המורים ההיגוי הנכון לפני שהוא נעמד לפני כיתה א' ומלמד את הדרדקים. יש לנו מזל שעדיין ישנם מורים תימנים, אשר מסוגלים לבטא השפה נכון. הם חייבים להיות המורים של המורים, על מנת להשיב את השפה אל קדמותה, אל כבודה האבוד. את התנ"ך יש ללמד מהמקורות ובשום פנים ואופן לא תנ"ך מתורגם שהוא אולי טוב לגויים, אבל לא ליהודים שרוצים להיות עם כמו בימי קדם. הוא כתוב לא בלועזית, אלא בעברית שהנוער חייב להבין. השפה היא החישוק, אשר אוחז אותנו ביחד, "הגדול האחד", עם קשרים חזקים ונכונים של שפה מדוברת שמקורה בתנ"ך.
 
 
 * פרופסור חיים חיימוף, מומחה לכירורגיה, פרסם רומנים, קובצי סיפורים, קובצי שירה.
 

 
סיפור:
מרפא חינם לעניים/ מחמוד תיימור/ תרגום מערבית: ראובן שבת

השעון צלצל בשעה שתיים-עשרה, בדיוק כאשר דוקטור בנימין, ישב במשרדו, עסוק בכתיבת נאום חשוב, אותו עתיד היה לקרוא בפני קהל בועידת הרופאים.

עני אחד, בשם מחמוד, כרע אותה שעה לידי מיטת בתו ההרה, שצווחה מכאבים, רועדת מקור, ודמעות מרות זולגות על לחיה.

בתו הייתה אך בת שמונה-עשרה. בעלה מת עליה. היא נותרה לבדה, ודומה כי הלידה קשתה עליה מאוד.

מחמוד העני, ישב, אובד עצות. הוא הניח את ראשו בין ידיו. לא היה בביתו הדל מאום שיקל על ייסוריה של בתו הצעירה.

"האם שכחת, כי הרופא בנימין מטפל בעניים חינם?" אמרה לו לפתע אשתו.

"אלך אליו, ואדפוק על דלתו, אולי יציל את בתנו ממוות," אמר מחמוד.

הוא קם ממקומו, פוסע במהירות ומתנודד כשיכור, עד שהגיע לפתח ביתו של הרופא.

הוא דפק על הדלת.

משרת יצא אליו.

" מה רצונך?" שאל המשרת.

"בתי, בתי עומדת למות, אני רוצה לדבר עם הרופא!" השיב.

"הוא עסוק ביותר. הוא ביקש ממני במפורש שלא אפריע לו במאום!" השיב המשרת, וטרק את הדלת בפני מחמוד.

מחמוד החל לפסוע לעבר ביתו. ליבו הולם בפחד.

לפני שהגיע לפתח ביתו, הוא נעצר, ומילמל:" רומם אותי אלי, ואעשה כמצוותך!"

לפתע ראה אדם הולך לאיטו מולו.

מחמוד הושיט לאיש את ידו:" צ דקה, אדוני!"

האיש גער בו, ופנה לדרכו. מחמוד המשיך לנסות את מזלו. הנה, איש שני, וכמוהו שלישי, ורביעי. הכל כושל בידו.

פתאום חלף על פניו שוטר.

" אדוני, מה העבודה הזאת," אמר השוטר," פושט יד ברחוב. בוא עימי מייד לתחנת המשטרה!"

" איני פושט יד," ניסה מחמוד להשיב לו," בתי תמות, אני רוצה לאסוף את שכר הרופא, ואין לי כל דרך אחרת!"

השוטר לא נתן דעתו עליו, ולקח אותו לתחנת המשטרה.

מחמוד נותר כל הלילה במאסר . בבוקר שוחרר.

כאשר שב לביתו השעה הייתה עשר בבוקר. לפתע שמע צרחות ובכי בוקעים מכיוון ביתו.

הוא החל לרוץ וכאשר הגיע מצא כי אשתו צווחת ובוכה-בתו מתה.

באותה שעה, ניצב דוקטור בנימין בועידת הרופאים.

הוא פתח ואמר-" הרפואה, נכבדיי, היא המקור השופע, המרפא את העניים בחינם..."

* מחמוד תיימור, הוא סופר מצרי, שכתב ופעל באמצע המאה ה20. סגנונו הלקוני, העיתונאי כמעט, מזכיר כעין סיטואציות קולנועיות, שהיוו אחר כך אבן דרך בקולנוע המצרי בכלל. תיימור, שמוצאו ממשפחה אמידה, התמקד בשני כיווני יצירה, מנוגדים למעשה: האחד- כתיבת קומדיות וסקצ'ים לתיאטרון במצרים, ברמה עממית ופשוטה בדרך כלל, השני- סיפורים קצרים ( למעשה קצרצרים), שעניינם הוא לרוב חברתי-קיומי. בדומה לסופרים אחרים, בני דורו ואלו שבאו אחריו, הוא התמקד הרבה במחאה חברתית, וקיומית, מרומזת אומנם, אבל בעלת משקל וחשיבות שנתנה אחר כך אותותיה בכלל הספרות המצרית לדורותיה.
 
 
שיר:
צָרִיךְ אָדָם/ י.ש. צורף

צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זְמַן לִנְסֹעַ בָּאוֹטוֹבּוּס

עִם אֲנָשִׁים חוֹשְׁבִים,

הַהוֹלְכִים אֶל הָעֲבוֹדָה.

צָרִיךְ אָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ רַדְיוֹ קָטָן,

וְלֵב שֶׁיֶּחְרַד מִגִּיל.

צָרִיךְ אָדָם לָקוּם בַּבֹּקֶר, וְלִרְאוֹת

שֶׁיֵּשׁ שמ-מַיִם , כְּחֻלִּים מֵעָלָיו.

צָרִיךְ אָדָם מַאֲוַיִּים שֶׁיְּמַלְּאוּ אֶת רוּחוֹ.

כִּי-

צָרִיךְ-

אָדָם-

תַּכְלִית.
 
 
 
סיפור:
שיח,זקן, לילה/ חיים לגזיאל

הייתה זו מותחלותו של חורף, לילה הזדחל אל מחוזות יום. מכרסם ממציאותם של אלה בכל פה, ודומה היה כי אם ימשיך בנבלעויותיו לא יוותר מאום מיום מלבד איזהשהוא הבהק אור של רגע. חרף גרגרנות בלתי מרוסנת בנבלעות קיטונות של יום על חמימותה של שמש לבש לילה חליפת ננגעות כפור כזו אשר כולה נלטפויות צמרורי גב העולים ויורדים נותנים בעור נחדדויות נחדדויות משל אלפי חודי עיפרון נשלפים גומרים אומר לשכתב את נגמרויות חיו של איש. דומה היה כי לילה גמר אומר לחמוס את כל נשחרויות עולם , טלאים של פרה שחור שיער ראש וזקן של איש ,שחור של מילות ספר ושחור גופם של עורבים וחתולים, שחור של שדה חרוך ועוד מיני נשחרויות עולם. וגם כל אלו לא נתנו לו די להשליט את נצבעויות נשחרות על מצאי כולל . בשעת בוקר מוקדמת ובשעת בין ערביים עת מתוודעים היו לילה ליום , שלח לילה מבט מפניו מחוסרות העיניים אל נגלויות יום , מביט על עולם שלם של צללים המתהלך בנצבעויות אור. חומד את מציאותם של אלה להוסיף נשחרות על נשחרות. ידיים נטולות צורה יש ללילה כשאר נגלויות של גוף, מנסה זה לשלוח את כפותיו אל הצללים אולם אלו אצים להסתופף תחת מציאותו של אור הרחק מידיו החמדניות של זה. איש התהלך בארץ לילה זקנו, שפמו ושיער ראשו שחורים כליל, אינם נגועים אפילו במציאותה של שערה לבנה אחת. נמזגות מופלאה מצאו אלו עם שרירותו של לילה ודומה היה כי באו אל ארץ אבותיהם, שחור מזוג בשחור, נמסכותם של שיער שפם, זקן ושיער ראש הייתה כה מושלמת עד כי נדמה היה כי גידל איש מנצאויותיהם של אלה נרחבותו של לילה,מודע היה האיש לנטבעותם של כל אלו בארץ לילה וממולל היה בזקנו אגב מסעו במחוזות לילה, תר אחר תוקף שהופר בנדברות עין ואשר יוקם בנדברות תמשישה של יד, נחלקותה של יד חוללה נדברויות זקן ודומה כי שדה גידולי שחור באה לידי תרותם של נפסעויות רגל, האיש הרפה מנגיעת זקן שולח את ידו אל ים של לילה , נותן נחלקותה של זו על מחוזות הם. לילה נותר באילמותו ידו של איש נדדה שוב אל זקן מחוללת בו מציאויות להג. זה ניכחו של זה עמדו שני אחים, אחד אילם ושני כולו אמירה, נחוש האיש ללמד לילה הברות שפת זקן,אינו מרפה אפילו לרגע מננדדויות יד, הולך וממולל בזקן ובלילה. טיפה של טל אין מי יודע מאין נתלתה על שפמו של איש ,מטלטלת אגב הילוכו כנטיף של בדולח עד אשר הוכרעה צונחת אל תהומות של פה מתיקות מופלאה מצאה פישוט בפיו של איש, חיבוק של חיך תובנה התגנבה אל חדרי לב של איש ממציאותה של אותה טיפת נמתקות, לילה מדבר בטעמים.
 
* חיים לגזיאל דוקטור לרפואה סינית,  דאואיסט, מפרסם סיפורים בעלי אופי דאואוסטי
　
 
 
מסה:
מ"פרא אדם" ועד "הנסיך הקטן":
עיון בשאלת מהות הרוע האנושי/ דוקטור גתית שמעון

 
הדיכוטומיה ברורה לכאורה: אם אדם טוב הוא זה העושה מעשים טובים ופעולות ראויות, הרי שעל דרך ההיפוך, אדם רע יהיה זה שמקיים ועושה מעשים רעים ופעולות בלתי מוסריות. אולם המציאות המודרנית מציעה תמהיל מעניין לגבי מושגיו של הרוע: ההגדרה הברורה המתקבלת מדמותן המיתית של מכשפות ומכשפים, אימהות חורגות וחיות טרף אכזריות - הגדרה זו אובדת במורכבות רבת הפנים של חיי היומיום, נטולי האנשה וקוסמולוגיה.

רצח, גניבה, אונס, אלימות וניצול לרעה - כל אלה (ונגזרותיהם) הם רעות חולות שהחברה מתגוננת מפניהן בשלל דרכים וחומות מגן: איסורים, חוקים, עונשים וגינוי ציבורי. אך מה בנוגע למעשים שאינם בחזקת פשע של ממש? כיצד יש לשפוט את התנהגותו הרעה של אדם, על אף שאינו עובר בהכרח על צו ברור וחד משמעי? האם נדרש או אפשר ללמד עליו זכות? וכיצד ההתייחסות אליו מעידה עלינו - על אישיותנו, כאנשים, כציבור, כחברה? כיצד אנו עצמנו נבחנים בהתמודדותנו עם שיפוט סיטואציה בלתי החלטית מבחינה מוסרית?

ז'מוחין איבן אבראמיץ אינו אדם רע. בנקודה זו של חייו הוא בעיקר זיכרון וניגוד בין מי שהיה למי שהינו: "פעם... איש צעיר, בריא וחזק, ועכשיו זקן... מצומק, שחוח וגבינים עבים וצפופים לו ושפם שיבה ירקרק"1. מעברו כקצין קוזאקים לא נשתייר אלא צל עלוב וצרור מחשבות - מחשבות קשות, ארוכות, מהורהרות. מחשבות אודות טיבו חסר התועלת של העולם2. בגידת הגוף מובילה לבגידת הנפש; העולם שהכיר חלף ואיננו. שיפור, התקדמות או אפילו הטבה בתנאים הקיימים הם מציאות בלתי אפשרית, בלתי ריאלית לדידו. לא משום היעדר יכולת כמו בגין העדר רצון: הקצין אבראמיץ הוא אדם של גוף, לא של נפש, עיוור באופן מוחלט ליקום האנושי סביבו ולפוטנציאל הטוב האפשרי3. כיצד אדם שכזה יוכל לבצע שינוי מתוך אמונתו המוחלטת בטיבו הבלתי ניתן לשינוי של העולם?

בדרכו חזרה מן העיר, שם חתם על צוואתו, פוגש ז'מוחין בעורך דין - "אדון בהיר שיער, לא זקן, שתיק בלה בידו"4 ומגולל בפניו באריכות את חוכמת חייו. הצעיר הופך לכומר המוודה של אבראמיץ, מנומס וסבלני דיו לשאת את נוכחותו ואת דבריו כמו גם את השהות במחציתו של הזקן החולה, לפחות בתחילה. ז'מוחין מספר לו על השעמום שבחייו לצד אשתו ושני בניו הצעירים - "בני בליעל. ללמד אותם כאן בערבה, אי אפשר. אין בית ספר, לשלוח אותם לנובוצ'ר'קאסק - אין די כסף וגדלים הם כאן כגורי זאבים. לא אתפלא, אם ישחטו מישהו על אם הדרך"5.

דבריו נשמעים בוטים וקשים. הגיגיו הפילוסופים אודות טיב הנישואין, מהות החיים וסדר העולם

מצטיירים אותו כטיפוס טרחני, מלנכולי ומייגע. אולם דווקא בעניין בניו הצעירים אין אבראמיץ מגזים כלל. ההפך הוא הנכון: כאן הוא מפליא לדייק באבחון מהותם ואישיותם האמיתית.

"בחצר, על יד הדיר, עמדו שני בני ז'מוחין: אחד בן תשע עשרה והשני נער - שניהם יחפים, ללא כובעים. בדיוק ברגע שהכרכרה נכנסה בחריקה לחצר, הפריח הצעיר השמימה תרנגולת, שהייתה מקרקרת וטסה מפרפרת, בצורת קשת. הבחור הקשיש ירה ברובו, פגע בתרנגולת והרגה. בנפילתה נחבטה קשה באדמה.

"שלי מתאמנים לירות בעופות," אמר ז'מוחין"6.

לצעירים אלה אין לא חינוך ולא תעסוקה. הם הייצוג הנגדי לאורח המלומד, עורך הדין עדין הנפש7, צמחוני ממניעים אידיאולוגיים. קטילת יצורים אחרים היא מעשה הנמצא בניגוד להשקפותיו, כך הוא מספר לז'מוחין בשעת הארוחה, מעורר בזקן מחשבות פילוסופיות אודות האפשרות כי כל בעלי החיים ישוחררו יום אחד ויחיו כחיות בר חופשיות. כל החיות - למעט חיה אחת, שהיא לדידו התגלמות הניהיליזם והריקבון המוסרי: החזיר8. החזיר, כמו שני בניו הסוררים, כמו כל יצור אנוש בעצם, הוא התגלמות התזה המוסרית של ז'מוחין אודות העולם. תזה הרואה את יצר האדם כרע ומושחת מנעוריו ולא השנים, על כל הניסיון והלמידה וההתפתחות שהן מגלמות בתוכן, יוכלו לרכך או לשנות את מהותו המעוותת. במצב עניינים שכזה, הפתרון הוא אחד: מיגור. מיגור והכחדה טוטאלית. לא שיקום, לא שינוי, לא שיפור. בהעדר כל סיכוי להטבה, לא קיימת גם כל אפשרות לתיקון.

זו אמונתו של קצין הקוזאקים בדימוס. זו הראייה המצומצמת שמזהה את התופעה אך אינה מסוגלת לעשות את הצעד הנוסף אל עבר נקיטת עמדה ועשיית מעשה. ז'מוחין משלים עם מה שהוא רואה. לדידו אין ולא תהיה מציאות אחרת, נטולת רוע. כל שאפשר לעשות הוא רק להכיר בה - וחסל9.

ז'מוחין שוטח את טיעוניו ללא הפסק כאדם המתיירא מן המוות ומנסה להודפו מעליו באמצעות מחשבות ומילים. הוא מתקנא באורחו על שיש בו משהו רגוע, שלם ושליו, בעוד הוא עצמו טיפוס עכור שלווה בעליל. ברם, האמת צריכה להיאמר: ז'מוחין היה דברן בלתי נלאה מאז ומעולם. חוותו זכתה לכינוי "החווה של פרא אדם" משום ש"לפני שנים רבות לן בחוותו... מודד אחד; שוחח איתו כל אותו לילה, ובבוקר אמר לו בחומרה: "הוא, אדוני הנכבד, פרא אדם!" ומכאן בא השם "החווה של הפרא אדם" "10. כך הוא נוהג גם באורחו הנוכחי, עד שהוא מוציא אותו מדעתו. הוא עצמו אינו מבחין בכך, כשם שאינו מבין את כאב אשתו האומללה. ז'מוחין נעדר את הרגישות האנושית הבסיסית, את האמפטיה לאדם השני. אפילו את התרעומת המופנית כנגדו אינו קולט - סמויה11 או גלויה12. כמי שמאמין בפטליזם של המין האנושי, אבראמיץ אינו טורח לחנך אפילו את שני בניו, מניח להם לא רק להרוג בעלי חיים, אלא לעשות זאת בדרך אכזרית ואיומה מאין כמותה13.

ז'מוחין אינו מתעסק במציאות של כאן ועכשיו, אלא חושב מחשבות פילוסופיות משום שהוא נהנה לחשוב, נהנה מתחושת העליונות המרוממות שמחשבות שכאלה נוסכות בו14. הדברים לא מאוד מסעירים אותו, לא מאוד מטרידים אותו: הוא חושב עליהם ואז מפסיק. מחשבותיו אינן מובילות לתיקון אמיתי - רעייתו האומללה, הסובלת, שני בניו הגדלים כמפלצות חסרות רגש, ביתו המוזנח, המחניק, התנאים הבלתי אפשריים שמשפחתו חיה בהם - כל אלה הם רק דברים שיש לדבר עליהם, לא לשנותם.

ההתעסקות באה רק לשם ההתעסקות, לשם ההרגשה הטובה, ועל כן דווקא היא המאפשרת את המשך קיומה של אותה מציאות קשה, מציאות בלתי מוסרית ומושחתת, שכנגדה קובל ז'מוחין בחריפות כה רבה.

בנושאים של רוע ואל מול התנהגות הנובעת מתוך רשע גמור, דרושה התערבות אמיתית, ממשית, כפי שניתן ללמוד ממשל הבאובבים והעשבים השוטים ביצירתו של אנטואן דה סנט אכזיפרי - "הנסיך הקטן":

"... על הכוכב של הנסיך הקטן, כמו על כל הכוכבים, היו עשבים טובים ועשבים שוטים. כלומר, היו זרעים טובים של עשבים טובים וזרעים רעים של עשבים שוטים. אבל את הזרעים אי אפשר לראות. הם ישנים בסתר האדמה עד שלזרע זה או אחר מתחשק להתעורר... ואז הוא מתמתח וקודם כל זוקר בביישנות אל השמש נבט קטנטן נחמד ותמים. אם הוא נבט של צנונית או של שיח שושנים, אפשר להניח לו לצמוח כרצונו. אבל אם הוא עשב שוטה, יש לעקור אותו מהר, ברגע שעומדים על טיבו. והנה, על הכוכב של הנסיך הקטן היו זרעים נוראים... זרעים של באובבים. אדמת הכוכב הייתה נגועה בהם ממש. ובאובב, לעולם לא תיפטר ממנו אם איחרת את המועד. את כל הכוכב ימלא ויגדוש וינקב אותו בשורשיו. ואם הכוכב קטן מדי והבאובבים רבים מדי, הם אף יבקעו אותו.

"זה עניין של משמעת," אמר לי הנסיך הקטן... "בבוקר, אחרי שאתה מסתדר, מתרחץ ומתלבש, עליך לסדר בקפדנות גם את הכוכב. עליך להקפיד לעקור בקביעות את באובבים ברגע שאתה מבדיל ביניהם ובין שיחי השושנים, שהם דומים להם דמיון רב כשהם באבם. זו עבודה משעממת מאוד, אבל קלה מאוד... לפעמים אין כל רע אם דוחים עבודה מסוימת. אבל כשמדובר בבאובבים, כל דחייה היא אסון..." פגיעתם הרעה של הבאובבים כל כך ידועה, והסכנות הצפויות למי שיקלע לאסטרואיד כל כך גדולות, שהפעם אני יוצא מגדרי ואומר: "ילדים! היזהר מהבאובבים!" "15.

הפרשנות אודות מהות הרוע הגלומה בדימוי הבאובבים מתפצלת לשתי גישות: הגישה "הרלוונטית", הרואה בבאובבים מטפורה לנאציזם ולמלחמת העולם השנייה16, והגישה הרחבה, המגלה בעצים את מהות הרוע באשר הוא קיים17.

באמצעות המשל אודות צמיחתם משוללת הרסן של עצי הבאובב מבקש המספר ללמד את קהל קוראיו את מידת הזהירות הנדרשת בהתמודדות עם ישות הרסנית שכזו; יש לעצור את הגדילה וההתעצמות בכל תוקף - למגר את הרוע עד כדי הכחדתו המוחלטת. לא פעם ולא פעמיים, אלא יום - יום וכל יום מחדש.

העניין החמור ביותר לעניין זרעי הבאובבים הוא חוסר היכולת הראשונית להבחין בגרעין הרשע הטמון בהם. על פניו הם נראים דומים לכל הזרעים האחרים - טובים ומלאי הבטחה. אך הבעייתיות הטמונה בעצי הבאובבים הינה כפולה: גרעין הרוע אינו מאפשר זיהוי אלא עד שכבר מאוחר מדי ועצם הזיהוי אינו מאפשר טיפול או השמדה. הזיהוי אינו מאפשר דבר בעצם - רק הכרה בדרך שאין ממנה חזרה.

ההבחנה בין "טוב" וב"רע" אינה כה חד משמעית ב"פרא אדם" לאנטון צ'כוב; דמותו של עורך הדין עדין ההליכות אינה מצטיירת כניגוד ברור ומובחן לדמותו של ז'מוחין משום שזה האחרון אינו, כאמור, אדם רע. לפחות, לא במובנו המקובל של המונח. אך זוהי חזותו המתעתעת של הגרעין הבלתי ברור. זה שלא ניתן להבחין בינו לבין גרעין של שיח שושנים...

ז'מוחין מזהה את הרע בכל העולם סביב, רק לא בו עצמו. גם אם הערותיו יכולות להתפרש כנכונות, הרי שהמקור ממנו הן נובעות אינו ראוי ונכון: ז'מוחין אינו מבקש להבין את התנהלות העולם או לתקנו ולשפרו. ז'מוחין מבקש לדבר18. וכשזו כוונתו ומטרתו, אזי ממילא ומלכתחילה אין כל מקום ושייכות להגות באפיקים מועילים וטובים, שיסייעו במיגור הרוע ובהכחדתו. גם כשרוע זה מתגלם בשני בניו הצעירים, שבהעדר השגחה וחינוך הופכים לשני פראי אדם.

ז'מוחין מודע לסכנה האיומה הגלומה במעשיהם ובהתנהגותם, אך הוא מרחיק ומבדיל עצמו מהם, מתוך התנהלות אי אכפתי ו"פראית", שבגינה זכה גם הוא לכינוי "פרא אדם". התנהלות המקדשת רק את ערך עצמה, מהוויה וצרכיה על פני התחשבות בזולת.

התנהגותו, מחשבותיו, האופן בו הוא תופס את עצמו - כל אלה מעידים על ז'מוחין כי הוא מבכר את תועלתו האישית על פני כל שיקול אחר, תוך התעלמות גורפת מהשלכות מעשיו (וליתר דיוק - מהשלכות אי מעשיו) על העולם והאנשים סביבו. בכך הוא מהווה את התגלמותו הספרותית של זרע הבאובב החמקמק והבלתי מזיק לכאורה: מושחת מעצם מהותו על אף שנראה בלתי מזיק בראשונה. עשב שוטה אך לא מסוכן, לפחות לא כמו בניו המסוכנים בהחלט, אך בפועל אכזרי ובלתי מוסרי בדיוק כמותם.

1 אנטון צ'כוב, "פרא אדם", כתבי אנטון צ'חוב, עמ' 187.

2 "וכל זמן הנסיעה לא פסק לחשוב מחשבות נוגות ורציניות על המוות הממשמש ובא, על שהבל הבלים הכול - הכול, על אפסותו של כל הקיים" שם, עמ' 187.

3 ביתו - "בית נמוך וחצר גדורה באבן כהה. גג הבית היה ירוק, הטיח התקלף והחלונות היו קטנים, צרים, דומים לעיניים עצומות למחצה. החווה עמדה על תלולית חרבה, ללא מים וללא עצים" (שם, עמ' 188) - הינו הבבואה לאישיותו של ז'מוחין: שממה יבשה ועליה מבנה מט ליפול, ישן ומתפרק - שריד עבר שכבר עבר זמנו. החלונות, צוהר לעולם שבחוץ כמו לעולם שבפנים, מאפשרים הצצה מצומצמת בלבד, הסתכלות חטופה ומגמתית ללא ערך ממשי.

4 שם.

5 שם.

6 שם.

7 "האדון בהיר השיער הקשיב יפה, עונה היה קצרות ובקול שליו על השאלות - נראה שאופיו שקט וצנוע... רק הענווה הטבעית ועדינות נפשו מנעוהו מהביע תרעומתו במילים... " שם, עמ' 187 - 194.

8 "הרי חזיר, אם יחיה בחופש ולא ישגיחו עליו, ישמיד הכול ביום אחד. אם כן, זהו חזיר ולא לחינם קראו לו חזיר" שם, עמ' 189.

9 אשתו של ז'מוחין מגלמת את הדוגמה ההפוכה לבעלה: טיפוס מפוחד, אומלל, הרואה באורח הרגעי מושיע אפשרי לגורל שני בניה ומבקשת את עזרתו בהצלת עתידם: "יש לנו, אדוני רב החסד, שני בנים, וצריך היה מובן למסור אותם ללמוד. אך איש אינו מבקר אצלנו, ואין עם מי להתייעץ. ואני עצמי אינני יודעת ולא כלום. אם לא ילמדו, יגויסו כטוראים פשוטים - קוזאקים. לא טוב - אדוני! בורים גרועים ממוז'יקים, ואיבן אבראמיץ בעצמם בוחלים בהם, ולא מרשים להם להיכנס לחדר. ברם, כלום הם אשמים? לפחות את הבן הצעיר ללמד, באמת, הרי כל כך חבל!" שם, עמ' 190.

10 שם, עמ' 188.

11 כשהוא מדבר בגנותן ובעליבותן של הנשים כמין נחות, עורך הדין המאופק אינו יכול לשאת עוד את דבריו ומבקש לצאת במהירות מהחדר ולהסתלק מנוכחותו. ז'מוחין, ללא מחשבה, קם מיד ומצטרף אליו.

12 "רק כשהיה (עורך הדין) כבר בשער לא יכול להתגבר, קם וצעק בקול רם ובכעס: "הוא נמאס עלי!" ונעלם מאחורי השער... הזקן, נבוך ובלתי מסוגל לפרש את הגערה המשונה, הבלתי צפויה, של האורח, צעד לאיטו לבית, ישב אל השולחן וחשב זמן רב על הנוער של עכשיו, על קלקול המידות הכללי, על טלגרף, טלפון, אופנים, ועל זה שכל זה אינו דרוש, מיותר" שם, עמ' 194.

13 דומה שרק בה הם עסוקים, בכל פעם שרואים אותם: "על יד הדיר עמדו שני בני ז'מוחין: הבכור החזיק רובה והצעיר החזיק בידו תרנגול צעיר, בעל כרבולת בהירה, יפה. הצעיר זרק בכל כוחו את התרנגול. הלה עף מעל הבית, התהפך באוויר כיונה; הבכור ירה והתרנגול צנח ארצה כאבן" שםף עמ' 194.

14 "מחבב היה להתפלסף, כשהיה נשאר ביחידות. או אז נדמה היה לו שהוא איש רציני, מעמיק, המתעניין אך רק בבעיות רציניות ביותר. גם עכשיו שקע בהגיונותיו והיה ברצונו להתרכז במחשבה מקורית כל שהיא, חשובה, שאינה דומה לאחרות, שתהיה לו כמדריכה מרכזת בחיים. היה ברצונו לקבוע לעצמו תקנות כדי שחייו יהיו גם הם רציניים ובעלי ערך כמוהו", שם, עמ' 190.

15 אנטואן דה סנט אכזיפרי, "הנסיך הקטן", עם עובד, תל אביב, 2004 (הדפסה עשרים ושלוש. הודפס לראשונה בדפוס הוברמן תל אביב, 1946), עמ' 17 - 21.

16 דעה זו נתמכת גם באמצעות תמונת הפתיחה, בה מתאר הנסיך הקטן ציור ובו נחש בולע פיל; "... ניתן לאתר בספר שרשרת בת שלוש חוליות: נחש - פיל - באובב. שני קצותיה עשויים לסמל את הנאציזם... הפריט ה"היסטורי" הבא נמצא בדמותם של זרעי הבאובב.... חוקרים... (תופסים) את עצי האנדסוניה כאלגוריה מוצפנת לנאציזם" שם, עמ' 91.

17 "עיון בסיפורם של הבאובבים... יוביל בהכרח לראותם כסמל לרוע ה"כללי" השורר בעולם: ההבחנה בין העשבים "הטובים" ו"הרעים" כמוה כהבחנה בין טוב לרע, במהלכה נתקלים לא אחת בקשיים, מפני ש"הבאובבים [...] דומים להם [לשיחי השושנים] דמיון רב כשהם באיבם" (21). על הרוע הכללי שמייצגים לדעתו הבאובבים כותב מונן: "ללא ספק יהא זה נכון יותר לתאר, שכשם שכוכביתו של הנסיך הקטן עשויה בדמותו כך יהיו הבאובבים המשענת הריאלית בה נאחזת הפשטה פסיכולוגית: המאפיינים 'הרעים'. הם עיקשים ('ובאובב, לעולם לא תיפטר ממנו אם איחרת את המועד', הערה של מחנך, כמו גם של פסיכיאטר). הם הורסים את כל ה'מאפיינים' האחרים ('את כל הכוכב ימלא ויגדוש וינקב בשורשיו') הורסים את האדם (בשעת ביקוע הכוכבית), או מחוללים מחלת נפש" (ח2, 76, אגב השמטות. הסוגריים הרגילים - במקור)" שם, עמ' 91.

18 "מחבב היה להתפלסף, כשהיה נשאר ביחידות. או אז נדמה היה לו שהוא איש רציני, מעמיק, המתעניין אך ורק בבעיות רציניות ביותר. גם עכשיו שקע בהגיונותיו והיה ברצונו להתרכז במחשבה מקורית כל שהיא, חשובה, שאינה דומה לאחרות, שתהיה לו כמדריכה מרכזת בחיים. היה ברצונו לקבוע לעצמו תקנות כדי שחייו יהיו גם הם רציניים ובעלי ערך כמוהו" אנטון צ'כוב, "פרא אדם", כתבי אנטון צ'חוב, עמ' 190.
 
 
* דוקטור גתית שמעון- מומחית ליצירות או. הנרי ואנטון צ'כוב. עוסקת גם בגישור ובקולנוע.
 
 
 
 
 
 
 
 

פרק מרומן
" מ ש ו ו ת ה ק ו ו י ם "

מאת אריה קרישק

"יכול האדם להרחיב את הדרך,לא הדרך היא

המרחיבה את האדם" (קונג פו דזה /קונפוציוס)

(אמרות, טו 29 )

© 2006

"מ ש ו ו ת ה ק ו ו י ם"

א

כשהסירה החליקה לאיטה לעבר קצה מזח העמודים התחכך חרטום העץ הישן שלה באחד מהם, משמיע קול נקישה עמום. ולרגע קיפץ וניתר לבה של ענת בתוכה כמו ספג חבטה בעצמו.

עתה היה הולם בחזה בעוצמה ובמהירות, סומק הציף את לחייה הלוהטות, ושפתיה נפערו צמאות.

בעל הסירה, קשיש לבן שיער בעל חיוך עגמומי משהו, הניח את המשוט מידיו הגרומות ואלה היו מתעסקות עתה בקשירת הסירה אל אחד מעמודי המזח.

היתה שעת בין-ערביים, השמיים נצבעו סגול עז, עם גווני ירוק וצהוב רכים,האור נמוג והולך.

דומיה רבה היתה על הנהר. כאילו נדם הכל באחת, הרוח לא הנידה עוד את הצמחיה הגבוהה המאוושת,לא נשמע קולם של שוכני הנהר, אפילו צפור אחת לא צווחה.

אז ראתה אותו.

הוא יצא מתוך הבקתה , בקצה המזח, צעד שני צעדים לפנים - עמד.

ובאותו רגע פלחה אותה הידיעה, מרעישה אף יותר מלבה, ז ה ה ו א. לא היה שום מקום לטעות.

והוא עמד שם, גבוהה מאד ודומם, כל גופו מכוסה בפונצ'ו הדהוי שלו (אותו זכרה עוד מלונדון),פניו חתומות, עומד ומביט בה. תבהלת-פתע הציפה את ענת וכבר החלה פוזלת אל חבל-הקשירה, אל המשוט, אל פניו של השייט הקשיש, מוחה סואן מקריאות מילוט ומחשבות חזרה-לאחור.

לא היתה כל חזרה-לאחור. לא עתה.

השייט הזקן הושיט לעברה את ימינו, כמבקש לסייע לה בעלייה למזח. עיוור היה לבהלתה, להבעה

המשוועת שעטו פניה. הוא היה איש זקן מאד, שחצה את הנהר אלפי פעמים, ולכן יכול היה לבטוח בדרכו. בעיירה הקטנה, בשפך הנהר, אמרו לה האנשים :- "הוא מכיר את המקום. הוא יקח אותך לשם."

עכשיו, כשהגיעה, חשה כאילו כל עולמה סובב עליה כמו בסחרחורת נטולת-מרכז.

"לאט,גברתי... " השייט הזקן תפס במרפקה, היא כמעט נפלה , "את צריכה לעלות בזהירות..."

במפתיע היתה לו אחיזה חזקה ואסירות-תודה עצומה, כמו מתוך הקלה, הציפה אותה מששמעה, פעם נוספת, עד כמה טובה, נעימה, היתה האנגלית שבפיו. היא נתמכה בו והניחה רגל רועדת על אחד הקרשים הדקים והמכורסמים שהיוו מעין סולם. דמה היה זורם בה עכשיו כמו בשיטפון מתגבר. היא שמה לבה לעובדה כי ראייתה התערפלה משהו.

הערב ירד על הנהר. עתה הבקיעו ועלו קולות שונים, קולות הנהר, מבשרים על השינוי.

"האם...תוכל, בבקשה ? ...לתת לי את...התיק שלי ? בבקשה.... "

עתה היתה כבר עומדת, בשתי רגליה, על בולי העץ העבים של המזח, עדיין לא יציבה, מנסה להשתלט על הולם לבבה המתקומם. אבל ידה נשארה לבד באוויר, ריקה מתוכן.

"גברתי שוכחת.?.. , " אמר השייט הקשיש בשקט, "באת בלי מטען...בלי כלום.... רצית להגיע לכאן

מהר ו... ו.... " פתאום נראה נבוך ופזל לצדדים.

אז נזכרה. שיחות הטלפון הבהולות. העלעול הקדחתני במדריכי-נסיעה וחוברות אזוריות למיניהן. השיחה האחרונה עם אחותה – המתרה בה. הרכבת המהירה להית'רו. תא המטען. (איפה המפתחות,לעזאזאל?)

בהלתה התעצמה עוד יותר כשתפסה שאין לה שמץ של מושג היכן ניירותיה האישיים – הדרכון,תעודותיה,ארנקה הדל. היא היתה ערומה מסימני זיהוי ואמצעי נגישות.

אז גם נזכרה במילים האחרונות ש ה ו א אמר לה, בשיחת הטלפון האחרונה :

"ככה בדיוק אני רוצה אותך. בואי בלי כלום. רק – את."

עכשיו התחילה רוח ערבת קלילה, קרירה ונעימה, מלטפת את פניה היוקדות. אבל לא היה בה להקל

במאומה על החום הרב שבער בה. הלב שלי....שמעה עצמה נואקת.... איך נעמוד בזה?!

השייט הקשיש שחרר זה-עתה את הסירה מן המזח והחל חותך במשוטו במימי הנהר.

שוב התגברה בהלתה בהבחינה כי הסירה מתחילה להתרחק מן המזח. משאירה אותה – לבדה.

השייט הרים את כף ידו מעלה,כמברך :-

"להתראות,גברתי...אחזור עוד שבוע, כמוסכם..... אני מקווה שתמצאי מה...מה שבאת לחפש..."

והסירה גלשה ממנה והלאה, לעומק הנהר, הולכת ונבלעת בחשיכה.

היא עמדה על המזח, נטולת כל חפץ או עניין, מביטה לתוך החשיכה והנהר הנמזגים זה בזה עד שהיו לאחד. ברכיה איימו לקרוס, להפילה. עכשיו היתה מפוחדת ממש.

היא נפנתה לאיטה לאחור, אל עבר הבקתה שבקצה המזח, מתפללת למלאכיה כי יעמדו לצידה.

הקצה היה ריק.

לא היה שם איש.

ב

כשהגיעו השוטרים כבר היה ברור כי הם עלולים לאחר את המועד. תכולת הבית היתה ארוזה אך למחצה והמבוכה, האנדרלמוסיה המוחלטת, היו אף גדולים מהפחד. מן השגרירות נמסר להם כי עליהם להגיע מיידית – לאלתר! – לשדה התעופה, לא משנה מה נותר מאחור. זו הפכה להיות שאלה של חיים ומוות. כל החודש האחרון היו ענת והוריה, אחותה וכמה בני-דודים מכונסים בתוך הדירה הקטנה,בטבורה של שכונת "ראשון המלכים",הם לא העזו לצאת החוצה מפני המהומות, צמודים למכשירי הרדיו והטלוויזיה כאילו היו מקור החיים האחרון. "תמיד מצפים למהפכה, " אמר לה סבה האהוב, שנשאר בעיר אחרת, "אבל כשהיא באה כולם מטורפים ולא יודעים מה לעשות...זה כמו לנסות להשתלט על שרפת-ענק ביער מלא רוחות מזרחיות חזקות..."

טהראן הייתה בוערת. האש הלכה והתקרבה אליהם ועתה היו גם שוטרי השגרירות, מבוהלים מאד בעצמם, דוחקים בהם לעלות מיד לאוטובוס הקטן שחנה ממש על סף דלתם.

כשבידם כמה מזוודות תפוחות, צרורות כל חייהם הארוזים בחופזה, חמקו אל תוך האוטובוס הקטן,שבו כבר ישבו,מכווצים וחרדים כמותם, עוד כמה יהודים לפליטה. ענת זיהתה זוג שכנים ואת הקצב מן הרחוב הסמוך, היו עוד כארבעה ילדים כמוה, והיא לא יכלה לשמוע דבר מפני הצעקות הרמות ברחוב או המולת המשדרים וסיסמאות המהפכה. היא נצמדה בחוזקה לבטנה הגדולה והרכה של אמה והבחינה כי אחותה הגדולה מתכרבלת בין זרועותיו הדקות של אביה. האוטובוס יצא אל דרכו – הנהג מקפיד על נסיעה במהירות רגילה על-מנת לא לעורר רושם של מנוסה - וענת נדהמה לראות כי הרחוב "שלה" , המוכר והאהוב כל כך, בו הכירה כל אבן ופינה - איננו.... היה זה כאילו נעלם מנגד לעיניהם הקרועות, מתחת לגלגלי רכב המילוט. הכל היה שחור משחור – הדגלים, הכרזות, הבדים על פני הבתים,ובחצרות, ומה שהיה מדכא ומפחיד יותר היה הגוש השחור ,גדול ומתנועע, שאפף אותם.

אנשים ששוב לא ניתן היה להבחין ביניהם, על שום שהכל עטו שחורים וכיסו את פניהם, אחדים אחזו ברובים וחרבות אותם הניפו אל על, ונדמה היה לרגע כאילו ייבלע האוטובוס על נוסעיו בתוך הנחיל השחור,השוטף הכל. אף שהייתה מודעת עד אימה לסכנה, למרות או בגלל תשע שנותיה, היה ראשה טרוד בעניין אחד בלבד. לא ההמון השחור, גם לא משפחתה הנמלטת על נפשה, רחובה ועירה העולים באש הם שכבשו את החדה שבמחשבותיה. מפליא ומוזר הדבר, תחשוב לימים, כשהיא כבר עיתונאית מבוגרת ולמודת זירות, כשהייתה שבה ומעלה את התמונה בדמיונה, כמה גם ברגעים הגורליים ביותר בחיינו אנו נתפסים ל...משהו, לדבר, שהוא המשמעותי ביותר בעינינו, ילדותיות או בוגרות, ואשר בשקלול היסטורי יכול להיות פחות-חשיבות לעומת ההתרחשות הדרמטית, או אפילו בטל בשישים.

האוטובוס היה מפלס את דרכו בקושי רב לעבר הדרך היוצאת מן העיר אבל מחשבותיה של ענת, עיניה הגדולות ועטורות הריסים, נשאו אותה למחוזות אחרים.

היא לא העזה לשאול, לדבר, אבל ליבה חזר ודרש ללא-קץ :-

" איפה ניקו ? איפה ניקו ? איפה ניקו ? "

ג

בתוך הבקתה שררה עלטה מוחלטת ובאוויר עמד ריח עז של טחב.

אף שלבה עדיין שלט בה ,במקצבו הטרוף, בירכיה נתייצבו ויכולה היתה לגשש, באיטיות נכה ועיניים שכמו נשלפו מנקבותיהן, למעמקי הבקתה. צעד לא בטוח אחר צעד לא בטוח שבעתיים, כמו חיה מפוחדת במעבה היער, החשה בטורף האורב בסמוך. אלוהים אדירים! מה אני עושה כאן ?! ירדתי לגמרי מן הפסים...... כן,הפסים. האם מצאה עוד טעם להיצמד אליהם ? האם האמינה עוד בנתיבם המוכר ?

ואז קפא לבה.

תחילה חשה בגל קטן של חום על עורפה ומיד לאחר מכן היתה כף יד גדולה וחזקה חוסמת פיה לבל תצעק. היא צעקה בכל זאת, אבל היד בלמה את הצעקה, כמו משיבה אותה למעמקי גרונה הגועש.

יד אחרת, חזקה אף יותר, היתה על בטנה עכשיו, מושכת אותה לאחור, מצמידה אותה בעוצמה אל

גוף גדול וחם, והיא השליכה מעליה כל התנגדות או זהירות, מניחה לחיבוק החזק הזה מאחור לאחוז בה, לבלום את נפילתה. האם רגליה באוויר עכשיו ? כן, הוא הרים אותה קלות, כאילו היתה בובה דקיקה וקלת-משקל, ונשאה אל מקום רחוק, בקצה הבקתה. גם אם היה אור עכשיו – הלילה משל בכל – לא היתה מסוגלת לראות דבר. בטנה היתה רוטטת קלות, כמו מתוך ציפיה, תחת כף ידו החזקה, הוא שחרר את פיה וכפו השניה, ברכות מדהימה, גלשה לצווארה. שם נשארה.

הוא הניחה על איזו מחצלת, עכשיו כבר איבדה כל תחושה של זמן ומקום, ובעדינות רבה, במיומנות שאין שני לה, החלו אצבעותיו מסירות מעליה את כל מלבושיה. לא היתה בה לא מחאה ולא תבהלה. כאילו כל מנגנוני השיפוט והבקרה כבו בבת-אחת. כאילו צנחה לנהר – אבל בשמחה! - מתמכרת לזרמיו, לידיעתו המעמיקה לשאת אותה, לקחת אותה לאן שיחפוץ.

כשהייתה שוכבת ,עירומה כביום היוולדה, קלעי המחצלת נלחצים אל גבה, נשאה מבטה למעלה, היכן שאור הירח תחם את דמותו, עומדת למראשתיה. עכשיו כבר התרגלו עיניה לעלטה והיא יכולה היתה לראות את תווי פניו, את גופו הגדול, יכלה לשמוע את נשימתו שהיתה קלה וחרישית,כשל חתול גדל-מידות. הוא הסיר מעליו את הפונצ'ו שלו ולתדהמתה היה עירום לחלוטין מתחתיו - האם התכונן לבואה ? הוא ירד חרש על ברכיו, נעמד בסמוך לראשה, והביט בה במבט ארוך וממוקד. מקרוב הבחינה, ונשימתה נעתקה, בתווי גופו השריריים,בחיטוביו הבולטים. אף שרחוק היה מלהיות בנוי לתלפיות – זאת זכרה עוד מהמפגש הנמהר בלונדון – היה גופו בנוי היטב, כשל אדם שעוסק במלאכה גופנית כלשהיא או באימוני ספורט כלשהו. אף שהיה לו בטנון קטן ומעט עודף שומן במתניו הוא נראה מרשים ו – מעורר.

היא אהבה את גופו. היא גם זכרה עד כמה אהב גופה את גופו. אז. האם זו הסיבה שהסכימה להזמנה הפתאומית,המטורפת ? זיון כביר, כמעט אנונימי - האם די היה בכך ?

אף שלפעמים, בשנים האחרונות במיוחד, די גם די היה "רק" בכך, היא ידעה שלא הפעם, בכלל לא.

משהו נוסף נשא והביא אותה, כנגד כל אמונותיה והגיונה הבריא בדרך-כלל, מהמרת על ...על חייה. כמעט. והמשהו הזה היה - ה ו א. הגבר הזר, האחר הזה, שללא כל הכנות או התרעה, יותר מהברק עצמו בליל-סער, נגע בה. במעמקיה.

היא פתחה פיה ללחוש, להגיד דבר מה, אף שלא ידעה מה, אבל טרם שהספיקה הוא הניח כמה אצבעות מיד ימינו על שפתיה, מאד ברכות, כמהסה אותה. גם הוא לא דיבר. עיניו דיברו. לא היה צורך ב- מילים.

מילים-מילים,מילים, חישב מוחה המנושל מהגנותיו, כמה הייתי כל חיי תלויה בהן, המנוע שבתוכי, גלגלי ההצלה הנאמנים שלי והנה עכשיו, בבקתה אפלולית הרחק בקצה העולם, הן מתגלות במערומיהן...

במיותרותן. כשהסיר את ידו כמו תפחו שפתיה, נפשקות מאליהן, הכמיהה לנשיקתו היתה כפצע בפיה.

הוא הבחין בכך אבל לא נחפז. לא נחפז כלל. עכשיו הופתעה - אז,בלונדון, היה נמהר, כטורף מלא תאווה, עט עליה,מהיר וגורף כעדה של שדים. עכשיו היה שלו מאד, כמעט – איטי.

הוא נשתרע לידה וגופה, מעצמו, נתקשת אליו, כמהה כל-כך, אבל להפתעתה, שוב, הדף אותה ברכות אל גבה וכשעיניה זעקו אליו, מייחלות, העניק לה חיוך קטן,מרגיע שכזה, שהמס אותה לחלוטין.

ואז היתה ידו שוב על צווארה. או היתה זו פקעת של נחשים קטנים,מתפתלים ? וידו החליקה קלות, מרפרפת, נוגעת לא נוגעת, על פני שדה העצבים שהיה גופה.

היו לו אצבעות ארוכות וחזקות שידעו,ברצונו, להיות רכות וענוגות להפליא. האצבעות האלה היו מסיירות עתה על פני שקערוריות צווארה, יורדות אל כתפיה, למטה משם אל רחבת-חזה, משתהות קלות בנקודה כזו או אחרת, כלהזמן כמו מעל הבשר, כרוח-קדים, וגם עליו,כאילו היו נחשול זעיר של מים בחולפם בדרכם. הנגיעות הללו שיגעו אותה! בשרה נעשה חידודין-חידודין, פיה היה פעור לרווחה כעת כמבקש לקלוט - מה ? - ובבטנה חוללה להקת רקדנים שיכורה מסמבה יוקדת. ירכיה נפשקו מעצמן ותוך רגעים נוספים, כשהיא כבר על סף העילפון, היה אגנה זע קדימה ואחורה, נשרט בקלעי המחצלת,

ועיניה חיפשו נואשות את עיניו,כולה תחינה וקבלה.

כמו מעצמה התרוממה אחת מידיה.... לגעת בו... אבל הוא הצמיד בתקיפות ובעדינות את היד הסוררת אל המחצלת ולא הניח לה. אבל היא חשה כמה...טעון...וחם, מתוח ומגורה, היה הגוף הזה,לצידה.

עכשיו היתה ידו המסיירת על שיפולי בטנה, משחקת מחבואים עם טבורה, באיטיות מטריפה יורדת עוד ועוד למטה, מפלסת דרכה בקלילות בתוך השיח המסולסל של שיער ערוותה, משתהה – נעצרת.

הקולות שבקעו מגרונה, בלתי-נשלטים, התחזקו ועיניה דמעו מהתשוקה,המאמץ,השמחה, הכל ביחד.

ופתאום היה פיו שלו עליה..... הוא נשק לצווארה, הוא נשק לכתפיה וירד אל שדה השמאלי, שהיה עתה גדול ותפוח מגירוי. שפתיו סגרו על פיטמתה שהיתה עתה קשה ומתפוצצת מחשמל והיא חשה בלשונו הלוקקת אותה בתנועות מעגליות מהירות שעברו עכשיו אל שדה הימני, מעניקות לו טיפול דומה.

היא נאקה מעונג ואובדן וכל גופה החל לפרכס וגבבה מרוסקת,חסרת-פשר, של שברי אותיות והגאיים

נפלטה מפיה כקיא. "די....די..." הצליחה לשרבב, "אני לא...לא יכולה...יותר..."

כדי להשתיקה הניח את פיו על פיה וכבר היו שפתיה רטובות ממגע לשונו, אסירות-תודה על ההרפייה החמה הזו שערבה לה עד מאד. שוב התרוממה, מבקשת להתערסל לתוך גופו הגדול, מביטה בערגה

בזכרותו הזקורה, הזרמים הפנימיים בתוך גופה, בתעלות דמה, הומיים כתופים קדמוניים בטקס פולחני.

פתאום נעלם, כאילו נמוג אל החשיכה והיא כמעט שצווחה.

אך אז חשה בשתי ידיו על ירכיה – גופה וידיו היו מדברים עתה במנותק מהם – והן נפרשו לצדדים

בבת-אחת ובבת אחת היה ראשו בין ירכיה ושפתיו ולשונו על הקוס שלה, הקוס המיוחם והמשווע שלה, שכבר היה רטוב ומוכן,מוכן כל-כך!, ולאחר שליחך ,פעם אחר פעם, את שפתיה, שם למטה, נגעה לשונו בדגדגן שלה שכבר היה שלוף חציו החוצה ומרגע זה כבר הייתה הלאה משם, נטולת-הכרה, מתמסרת למחול המופלא של לשון ואגן,עיניה מתהפכות בחוריהן ושתי כפות ידיה מתאגרפות מעצמן.

הדבר האחרון שזכרה היה את מגע אצבעו, אמתו המאונקלת, החודרת לנרתיקה מלמטה, מתחת ללשון,

מסייעת ללשונו,שלא הרפתה עכשיו, יוצאת ונכנסת בשיפולי נרתיקה.

את צעקתה נשא הנהר, ואולי את גופה. היא עצמה הפכה למי נהר, רטובה ונוזלית,קולחת ללא הכרה

ד

היא הגיעה ללונדון בתקופה לא-קלה בחייה.

אם היה העשור השני בחייה ,כולו, בסימן החירות והסחרור, הבחירות הקיצוניות, ההרפתקנות לשמה,הרי שאת העשור השלישי לחייה החלה בתחושה של מועקה קלה שהלכה והתעבתה לכבדות של ממש.

הסיבה העיקרית לכך היתה כשלון נישואיה. בינה לבינה כסבורה היתה שמוטב ונישואין אלה לא היו באים כלל לעולם,אבל לא היתה זו האמת המלאה.

"מה זה הדבר הזה בחיים שלנו?, " גנחה פעם, בפנים שקווים ראשונים של עייפות או מרירות החלו ניקווים בם, לעומת אחותה הבוגרת, עדה האחראית, עדה ה"בורגנית" שכל חייה נדמו לעמוד צבעוני חגיגי מתוך אלבום בשבח המשפחה, "שמתחיל בתרועה רמה, עם כל כך הרבה תקוות, ובתוך זמן לא רב נראה כטעות במקרה הטוב או מעגל חרבות בדרך-כלל ? "

אחותה פטרה אותה בכמה משפטים כלליים , כפי שענת ציפתה שתעשה, ויותר לא הועלה הנושא.

היא נמלטה ללונדון בעקבות המאבק המכוער עם ירמי, לאחר הפיצוץ הגדול, נראה היה כאילו האלימות הולכת ומשתלטת על חיה. היא חששה מהגרוע מהכל. אל לונדון גם הגיעו מיסמכי הגירושין - בסיועו האדיב של פרקליט מידידי אביה - ובעת סבב שיטוטיה המבולבלים, חסרי-המטרה, ניסתה,לשווא, לפענח לעצמה מהו שכל כך, כל-כך השתבש. ירמי איכזבה . האדריכל הצעיר, שהכל חזו לו עתיד מזהיר, משבחים אף את אישיותו הטובה והנלבבת, התגלה כשק גדוש של בעיות אישיות, עבר משפחתי קשה,

ונטיה מסוכנת לאובדן שליטה. לאחר הסטירה הראשונה – בניגוד לכל עצות ארגוני הנשים והמשפחה – עדיין סרבה לקבל, מאמינה בכוחה המרפא של האהבה. אבל מקץ חודשים ספורים לאחר הנישואין הבינה כי לשווא תדחיק ותכחיש – היא הפכה אשתו המוכה של "צעיר מזהיר" וכפול-פנים. האיש שדימתה

לאהוב. דימתה ? ההיתה שם אהבה ? היא ראתה אותה בעיניו של ירמי, היא חשה בה, מעת לעת, הרי לא יכול להיות שרק...שקרה לעצמה ? אם הייתה זו אהבה, ידעה עתה, היתה זו אהבה מעוותת וחולנית שמיהרה לטרוף את האוהבים. אל לונדון הגיעה כשבר-כלי, מבולבלת, מנסה לאסוף את הריסות חייה.

"האדריכל המבטיח, " הטיחה בפני אחותה המחמיצים, "התגלה כקבלן-הריסות לא-קטן...."

אחותה הציעה פסיכולוג ששמו הלך לפניו כמשקם-התורן, מאהב קליל וחביב, חופשה בקאריביים, בזה הסדר – וענת דחתה הכל. וברחה. אל לונדון הגיעה כפליטה.

בלילה גשום אחד, בפאב אירי, בסמוך לכיכר טרפלגאר, תקף אותה כאב בטן נוראי והיא נצמדה בגופה אל הבאר, מזמינה טקילה אחר טקילה ("בלי המלח,בבקשה!"), בתקווה שתטביע את בטנה המענישה.

הבארמנית החביבה הציעה לי כדור כלשהו, היו עוד כמה פנים ידידותיות בתוך ענני העשן והמולת המוסיקה החגיגית-מדי, אבל ענת דחתה הכל. מבקשת היתה להעלם לתוך עצמה, לעולם שבו אין דין ואין חשבון, אפילו לא אלכוהול.

"אני חושב שיש לי את הדבר שאת זקוקה לו.... " אמר קול אנגלי מאחרי גבה.

היא נפנתה וראתה אותו.

לבוש היה בפשטות, בחליפת קורדרוי ישנה בצבע בז', והדבר הראשון שקלט את תשומת לבה היה גובהו הרב. ומיד לאחר-מכן - עיניו. מעולם לא ראתה ירוק שכזה.... ירוק עז ובורק,עם משהו נחשי בטבורו.

כסוף-שיער היה, גברי, שקט ובוטח בעצמו, והדבר החריג האחר, מלבד עיניו, היו פניו המצולקות.

כאילו חתך בו מישהו בסכין בכמה מקומות, אך באורח מוזר הצלקות הלמו אותו, לא היה בהן דבר מן הדוחה, כמעט וקבעה לעצמה שבודאי זכה בהן בדין.

מידקרות ביטנה החלו מערפלות את עיניה וחושיה, כמו באופן טבעי נשענה על זרועו המושטת בדיוק בזמן.

"בואי, יקרה... " אמר בשקט ובבטחה כאילו לא היתה כל אופציה אחרת

*
וכל שזכרה לאחר מכן – וגם בכך לא היתה בטוחה... - הוא נסיעה מהירה, ברכב נטול גג, בסימטאות צדדיות , חדר אפל וריק כמעט לחלוטין...האם היה זה מלון ? או – ביתו שבפרברים....

מה שלא יכולה היתה לשכוח כלל, לעולם לא עוד - היה את עדינותו הנדירה בהפשטתה, בחיבוקיו מלאי העדינות והתשוקה, בהתעלסות המושלמת ממש, הנפלאה שידעה מעודה, על משהו שנראה היה או כפרוותו המשוטחת של דוב קטבים לבן או שדה כותנה בו היה מרקידה ומטלטלה – מעלה, מעלה – והיא שוב אינה יודעת מיהי, או מה שמה, או מה לכל הרוחות היא עושה בשדה הפתוח , עירומה ושואגת מתענוג.

* אריה קרישק, סופר, ביוגרף, חוקר תולדות ארץ ישראל. כתב רומנים, קובצי סיפורים, ביוגרפיות, וספרים על תולדות היישוב בארץ -ישראל.

　
 
 
סיפור:
אלישע פורת
בדרך לבירות

לא מזמן פגשתי מכר ישן. צעיר ממני בשנים רבות. הוא אינו יכול לשכוח מה שעבר עליו במלחמת לבנון בקיץ 1982. עשרים ושמונה שנים עברו מאז, אבל הוא זוכר הכול, כאילו קרו הדברים אתמול. הוא עצר אותי ושוחחנו קלות. לפתע התפרץ בהפתעה:

בעיקר אני זוכר את הנסיעה בשיירת הנגמש"ים, נסיעה מאובטחת ומתוחה, בדרך לבירות. הייתי חייל פשוט, חפ"ש, ביחידת חרמ"ש, ויצאתי עם חבריי ללבנון. עם חבריי לצוות הסתדרתי מצוין. החיים הקשים בצבא עשו אותנו למעין מקשה אחת. היינו חבורה מלוכדת וידענו איך לחיות האחד עם השני. אני זוכר שכל הזמן לטשנו עינינו לפנים מתוך זעם. זעם לא-מודע שליכד את כל הצוות. ישבנו בנגמ"ש ואת הנשק לא עזבנו לרגע. כבר ראינו איך הופתעו אלה שלא היו מוכנים.

בכפרים המוסלמיים ובעיירות הדרוזיות שעברנו היו סימני הרס רבים. ותמונות ענקיות של ראשי הדתות כיסו את הקירות. מן הסדקים והמרתפים צפו בנו התושבים המבוהלים שלא העזו לעלות ולהתגלות. הפחד מהשיירה הבריח אותם למסתורים. אבל בסוף הדרך, לפני בירות, כבר לא נכנסנו לכפרים. המפקדים שלנו חששו להסתכן. הגבעות המסולעות והמצהיבות זחלו ממש עד לשפת הים.

ואז בא החום והתיש אותנו. הזבובים הציפו אותנו. אבל אנחנו לא נכנענו, והמשכנו לנסוע. הנסיעה קדימה הייתה עכשיו העיקר. להמשיך, למהר ולהמשיך. ולא לעצור. אם נעצור, נהפוך מטרה נוחה לפגיעה לאויב המסתתר.

שעות על גבי שעות התבוננתי בצד הדרך. בשולי הכבישים הרעועים. באדמת הקיץ החרבה של לבנון. היה לי המון זמן למחשבות. לפחד, לחרטה. בין פרצי היריות והטיהורים הקצרים יכולתי להאשים את עצמי בלי סוף. איך נקלעתי לכאן, טיפש שכמותי, הלא יכולתי להיות עכשיו עם הכוחות שמאחור. במקומות קרירים ומוצלים. ליד הנהרות שופעי המים והמעיינות הצלולים. ולא מתערסל בנוקשות בתוך ה"זלדה" הרותחת והמצחינה שלי. מטרה נפלאה לכל מארב אנטי-טנקי בכביש הראשי לבירות.

מפעם לפעם הייתה מופיעה לפנינו תמרת-עשן או פקעת-אבק מתחת לאיזה רכס מתעתע. המפקד נבח עלינו ואנחנו ירינו כמו רובוטים. אבל ידענו שאחרי הרכס מסתתר עוד רכס, ואחריו נחבא עוד אחד, ועוד אחד. ובראש כל רכס ניצבת חורשת אורנים כהה. כמו כרבולת ירוקה, שבתוכה מסתתר אויב ואורב לנגמ"ש שלנו. ידענו אבל המשכנו לנסוע. כי היה חשוב לנו נורא להגיע מהר לבירות. קולות הירי היו הקולות היחידים ששמענו. אוזנינו נסתמו מרוב שאון ופיצוצים. אפילו את רעש המנוע לא יכולנו לשמוע. ולפעמים הייתי משתאה איך הנגמ"ש ממשיך להתקדם מבלי שנשמע את פעימות המנוע.

הקצינים שלנו פקדו עלינו בפנים עייפות ומלאות רצינות. הם היו תשושים לפחות כמונו מיממות הקרב. מדי פעם האטה השיירה וג'יפים קלים ומהירים חלפו בטיסה לאורכה. בתוך הג'יפים ישבו מפקדים בכירים, ועל פניהם חרדה, כאילו היו מרודפים בנבואות קשות. כשראינו אותם עוברים על פנינו חשבנו על האלופים המבוגרים, ועל שר הביטחון השמן בעצמו. היינו קצת מעורפלים, אבל דמותם החזקה הרגיעה אותנו והביאה לנו נחמה קצרה. ונורא רצינו שהם יעברו דווקא ליד השיירה שלנו. ודווקא ליד הנגמ"ש שלנו. רצינו שהם יעצרו לרגע קצר, יקפצו אל תוך תא הלחימה ויעודדו אותנו.

אבל הם לא באו, ואנחנו המשכנו לנסוע. ואז חברו עלי הזיכרונות. הזיכרונות מן הימים הטובים שלפני המלחמה. הם כרסמו את לבי ועוררו בי געגועים נוראים. אל הקיבוץ הרחוק שלי, אל הפרדסים המצלים שעל גבעות החמרה הרכות. אל חליבות הלילה הנפלאות במכון החליבה הישן. הייתי שומע את געיית הפרות שסיימו את חליבתן, ומריח את הריח החריף של התחמיץ המעורב בקליפות התפוזים המרקיבות. השתגעתי ממש מגעגועים. אבל מסביבי דהרו השיירות אל בירות. והחברים שבתא הלחימה היו לרגע כל עולמי. כל עברי וכל עתידי. ואי-אפשר היה להתגעגע על משהו אחר.

מראה בית בוער או גוויות שרועות ליד הכביש, כבר לא הפליאו אותנו. ואפילו לא השתוממנו לראות את פגרי הסוסים בתוך האורוות שבצד הדרך. וגם חיילים שלנו, שנפגעו, כבר לא ריגשו אותנו. באדישות הבטנו אל חוליות-הפינוי המטפלות בפצועים, ואל המסוקים הממהרים לחלץ אותם, ולשאתם אל בתי-החולים שבארץ.

ואז, בהפתעה גמורה, נחת אחד המסוקים ליד השיירה שלנו. ומתוכו הגיח ויצא שר הביטחון השמן, מוקף פמליה מתרוצצת של קצינים זוטרים ועוזריהם. זה היה אחר הצהרים, כשהשמש החלה לנטות אל הים שמשמאל לדרך. הוא חייך אלינו, חיילי השיירה, עצר את הנגמשי"ם ושוחח עם האנשים העייפים. פה ושם קפצו חיילים נלהבים מהרכבים המשוריינים, קרבו אליו ביראה ורצו ללחוץ את ידו. אבל הפמליה שלו הרחיקה אותם במהירות. הוא טיפס על אחד הנגמשי"ם וקרא בקול רם, שכל השיירה תשמע וכל העוזרים שלו ישמעו. "בחורים, תשמעו בחורים, עכשיו זה כבר קרוב לסוף. עכשיו אנחנו בדרך לבירות".

הייתי צריך לשמוח ולהתמלא גאווה. אבל הרגשתי כמו משותק. פשוט ישבתי בצריח שלי ושתקתי. וכשקראו אלי לא עניתי. הרגשתי שאני רק בורג קטן במכונה אדירה ששועטת ללא מעצור בדרך לבירות. כאילו לא הייתי אף פעם בן אדם, ולא חייל. כאילו לא היו לי הורים, ולא קרובים, ולא פיסת מולדת ריחנית שם, בשרון. כאילו ריתקה אותי המשמעת הצבאית אל הרכב. כאילו ייבשה אותי הסבלנות. וכאילו רוקנה אותי העייפות הכבדה מכל מה שהיה בי לפנים. הפכתי לגוש אטום וריק. לא קיללתי את חיי, כי הרגשתי שהם מקוללים מזמן. לא כאבתי את גופי, כי הרגשתי שהוא התאבן מזמן. ולא חייכתי אל פמליית שר הביטחון השמן, שחלפה מתחת לצריח שלי. פשוט ישבתי על גב הנגמ"ש, יצוק אל תוכו, נוסע נסיעת-נצח שלעד לא תסתיים, בדרך לבירות.

הייתי המום מהתפרצות הווידוי של מכרי. עשרים ושמונה שנים ארוכות חלפו מאז, אמר לי, ושום דבר לא נמחק מזיכרוני. כמה שנים עוד תחלופנה, עד שאוכל לשכוח את המראות ההם? הנגמ"ש הרותח, הגוויות על הכביש, ושר הביטחון השמן היורד בזריזות מפתיעה מהמסוק.

--

הבה נתפלל כולנו לגשם!
 
* אלישע פורת-סופר, משורר, מבקר ספרות, מסאי. פרסם רומנים, קובצי סיפורים ושירה. פרסומים שלו מופיעים דרך קבע בעיתונים ובאתרי הרשת.

 
 
מאמר ביקורת: משה גנן
חיים ספטי: האהבה הלבנה, שירים
הוצאת כרמל

לעתים ספר נפתח בעטיפתו. מה לשם הספר – "אהבה לבנה" – ולציור העטיפה? לפעמים יש קשר. לא אחת קרה שהמתבונן זכה להיכנס אל תוך הספר דרך דמות השער.
על עטיפת ספרו של המשורר חיים ספטי הציור הוא אבסטרקטי. אין בכך כדי למנוע מתן פרוש לתמונה – אדרבא, הכר נרחב יותר לדמיון המתבונן. אמנם, גם האחריות גדלה: שהרי ציור אבסטרקטי ניתן לפירושים שונים, ולא הרי הפירוש והאחד כהרי הפירוש של המפרש זולתו. כל אחד ועולמו ממנו הוא יוצא. ואכן, הדברים שלהלן ייאמרו על אחריותו הבלעדית של כותבם – ואין לחייב איש בקבלת כל פירוש שהוא.
מה היא דמות האהבה בה המתבונן ישער כי ידובר בספר? מה דמותה כפי שהיא משתקפת בציור? הרי המו"ל, ובודאי המשורר עצמו קיבלו אותו כבעל זיקה לתכני השירים. – אי לכך אפתח אף אני את קריאת הספר– מקריאת התמונה. ושוב נודה – הקריאה בתמונה - כמו גם בשירים, ובכלל בכל יצירת אמנות – היא סובייקטיבית, והיא כפי שהתכנים משתקפים בעיני המתבונן.

וזו תמונת השער:

:

בעיני כותב שורות אלה - אך למדנו לדעת שלא רק בעיניו - הצבע הכחול בכלל, והכחול השולט בעטיפה מביע את האהבה, ובכך עולה בקנה אחד ומשקף את שם הספר. אהבה לבנה – האהבה כחולה, האותיות לבנות.

הלבן מצביע כמובן לעבר התום. האהבה היא מעשה הטבע, ואין בטבע, ואף לא בעצם מעשה האהבה זדון.

מה בציור? האם רק צבעים? בפינה השמאלית למטה – קטע אבסטרקטי, והכל יפרשוהו כאוות נפשם. בעיני כותב שורות אלה זהו ציור גלוי, בוטה , ארוטי של מין במינו. אבר גברי מצויר כאן – באופן אבסטרקטי, אך גלוי – בצד אבר נשיי. מעל, בקונטורות גלויות, גוף אישה: זרוע, כתף, חזה, בטן. דבר מה אסתטי, מרומז, גופני, פיסי, פיוטי.

אכן, השיר השני בספר ("ואיך תעמוד האהבה לבנה") עולה בקנה אחד, לפחות בעיני כותב שורות אלה, עם הציור. כי מה, לפי השיר, האמת הנוקבת של אותה אהבה? האמת של אותה אהבה מורכבת מתשוקה אדומה גואה - כשאיש ואישה מתלקחים בתשוקה, איש ואשה נִצָּתִים בבשרים. עיקר תוכן האהבה ומהותה הם פיסיים, אם כן, בשירה זו: כאמור בספר בראשית ב כד -עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: כאמור, איש ידבק באשתו "ערומים דבוקים". וכך, בצו מראשית בריאתם כבולים הם יחדיו בעבותות אהבה, כבולים באזיקים אלה של חוקי הטבע. היצר, הנעזר בכבילה ביפי האישה והחשק, הופך את האישה לכוח טבע ראשוני, ולא כולה לטוב. אלף פנים לה, מהם המשורר מתייחד במיוחד עם דמות דלילה, (עמ' 19), האוסר את הגבר ביופיה המסנור ("יופיך אסרני, דלילה") עד כי הִיא תִשְׁוֶה בעיניו לאלילה, מוקסם למראה עפריה (ע' 19). דלילה זו מושוית ללביאה, כבתמונתו המפורסמת של Ferdinand Khnopff – The Caress1 (Images of Evil and Fascinating Women, by Patrick Bede, Mayflower Books, 1979), עמוד 18

כשהגבר כורע לרגליה של האישה-נמרה, מבקשה, תלוי במבט חן בעיניה, בְּמֶחְוַת ידה הרומזת שהוא נתקבל ויזכה לחסד מיד גבירתו, הרי שלבו נוטה לבכי מרוב אושר.

כי היחס בין כל אישה וגבר הוא כיחס שמשון ודלילה – בחסדה הוא חי ולניע אצבעה ימות, שהרי יודעת היא כי הוא תלוי בה וברצונה וברחמיה על היזקקותו הגורלית האינסופית לה. הוא "חדל אונים מלפני רצונה" של הגברת. הוא שמשון, הוא ארי, הוא שבוי, ככתוב (עמ' 20) כי הוא "על מיטתה מוטל כארי בשביו". הוא שבוי בידה ו"חדל אונים מלחלץ את עצמו, מפני האבדון": כי הוא (עמ' 22) "עבד לגופו".

ניטל עליו לעמוד מול "שריון ליבה מתכת" (עמ' 30) (הכוונה כמובן ל- Belle Dame Sans Merci" ", האישה היפה חסרת הרחמים). זו אהבה מסכנה. ממה היא עשויה? (עמ' 31): מכניעתו לשגיונותיה? בֶּהֱיוֹתוֹ כושל באהבה אבודה? מעריצותה (שם): בקיצור, הוא רוצה בה, רתוק אליה, בעוד הוא נושא בלבו "לענה חיה" (עמ' 33). הוא נושא את רעב הגוף אליה, (עמ' 34) כי בחמוקי גוה הוא רואה את אושרו (עמ' 35): וכואב הוא את האבדן של הבלתי ניתן להשגה – תרתי משמע.

דפים עוברים עד שהמשורר סוף סוף נמצא מתפכח – והוא מתעורר מעוורונו למציאות. הנחשקת, לשונה רמייה, כולה אך כחש: בנועם פניה היא מוליכתו שולל: ברצונה היא מובילתו בנתיבי תועלתה (עמ' 37).

מעטים בספר רגעי הנוחם: (עמ' 38): העלבון נרפא, שוכך הזעף: באות שעות נחמה, פיוס, מחילה. אלה השעות לגביהן המשורר מדווח כי "הַלַּיְלָה עָלֵינוּ יָרַד / וּתְשׁוּקָתֵנוּ פֶּרֶא /... הֵמֵסָּה הַתְּשׁוּקָה אוֹתָנוּ לְשַׁעֲוָה אַחַת" – לא לבשר אחד, שהוא חם ונוסך קרבה ונחמה אמיתית, אלא רק שעווה קרה חסרת חיות.

בספר 190 עמוד, וחלקים אחדים, כשכל אחד מהם נושא אופי אחר ועוסק במתחם תימטי אחר. יש שירי טבע, ההולכים עם מי הגיחון לאט, - שירי טבע מואנשים, בהם "שִׂיחַ מֵרִים כַּפּוֹתָיו /בְּמִשְׁאֶלֶת לֵב דּוֹמֶמֶת": ובל נרחיק עדותנו, הביטוי המצוטט מזכיר את שירי ŝu-ila, שירי נשיאת הכף השומרים-אכדיים, בהם המתפלל נושא כפיו בתפילה: (עמ' 84): "כַּפּוֹת יְרֻקּוֹת נְשׂוּאוֹת / מִתּוֹךְ חֶלְקַת אֲדָמָה צְחִיחָה/

שִׂיחַ מֵרִים כַּפּוֹתָיו / בְּמִשְׁאֶלֶת לֵב דּוֹמֶמֶת": אסטלת בזלת של תבליט נשיאת כפים (אל amaŝ Ṡ, אל השמש?) מצוי במוזיאון חצור. (אנציקלופדיה לחפירות ב', עמ' 160). נראה כי מקור המחווה הוא בנשיאת כפים של הפונה אל המלך, האדון, הן בבקשה שייתן דבר, הן כצורת התגוננות, להסיר מעליו את המארה. (ענין נשיאת הכפים, שמקורו כנראה במזרח – הענין ראוי למחקר – עבר בירושה, כדברים חשובים אחרים בדומה, מהשומרים לישראל, - ספרות ענפה ביהדות עוסקת בנשיאת כפים, כגון של הכהנים).

יש שירי ארס פואטיקה, (עמ' 94): "פני השירה פצועות/...והמשורר יוצא לגונן"...ואת "שברי פני השירה ללקט". שיר מוקדש לדוד אבידן. בעמ' 105 שיר ארס פואטי נוסף (בין רבים): המשורר מתכנן כתיבתו: "פַּעֲמוֹנֵי מִלִּים, צִלְצוּלֵי לָשׁוֹן, / צְלִיל וְצֶבַע אֲשִׂיא בִּשְׂפַת הַשִּׁיר". זו מין תכנית עבודה לכתיבת שירים. אך כל זה כנושא נפרד ראוי שיזכה לטיפול במאמר לעצמו.

עלינו לציין כי אין ניתן לעמוד על כל מגוון נושאי השירים בספר. שירים רבים נעים על מישור המופשט, ושורה עליהם השראת שירה עילאית. (המופשט שבשירים עולה כמובן בקנה אחד עם טבע הציור על העטיפה שהוזכר כבר ברישא).

אחד הקוים החזקים בשירים האחרים – מחוץ לשירי האהבה - מהווים שירי מתן דין וחשבון של האדם לעצמו על חייו, נצחונותיו וכשלונותיו, על כל אשר לו בחייו. "הָיִיתִי יֶלֶד גִּבּוֹר בָּאַגָּדוֹת...הֲקִיצוֹתִי וְאֵינֶנִּי גִּבּוֹר. אַגָּדוֹת עֲקָרוֹת, בַּגְרוּתִי הַמְּבִישָׁה..." - (עמ' 69) מציין המשורר בכנותו הזועקת, עדות להתפכחות מכמירה.

במקום אחר (עמ' 67) הוא מתייחס לשגרה, לאפרוריות עימן, בתוכו וגם מחוץ לו, על הלב להשלים.

הספר מחולק לג' חלקים: שירי אהבה, שירי התבוננות המשורר בנפשו ובמצבו בעולם, - פרק הכולל את התייחדותו עם השירה – ופרק שלישי, החברתי. כאן המשורר פונה כולו אל מחוצה לו ורושם את שעיניו רואות בתחום החברתי. זה אם כן פרק של מחאה חברתית, על "כח המיעוט למוסר, לצדק", על רדיפת הבצע האוכלת בחברה כל חלקה טובה, על תחלואי העולם, ניצול עובדים, דכוי נשים – המשורר הולך ופורט תלונותיו בכל תחום ותחום של חיי החברה בה הוא חי. הוא רואה את האנוכיות המניעה את מעשי האנשים, את רדידות המחשבה, מסכית לשיחות התפלות, מתבונן מרחוק במוסר החברתי, בחוסר ההתחשבות בזולת הפושה בחברה – ומוסיף שורות רבות על יתר המרעין הבישין ועניני מורסה חברתית. התמונה מאד עגומה, הייתי אומר כי המתואר הוא על סף ייאוש, ואין כל אור באפילה, בה עולמנו וארצנו מוכים. בכל שולט אי-צדק סוציאלי, סגידה לממון, ועוד מיני רעה חולה. באחת,המשורר הופך נביא: הוא מצליף בעם ומכהה בו בדברי מוסר, מכה בו על סגידתו לבעל, לממון, בגינה איש את רעהו חיים בלעו. המשורר רואה בכאב רב את תחלואי הזמן, ותוהה מה יעלה בגורל חברה כזו בעוד, 50, 100, 1000 שנה. (עמ' 171-170). אנו באנו ארצה, - אך כאן הקבילונו פני המציאות, - ואין לכל אלה מרפא, לא קם המנחם, אין תקומה ואין תוחלת. המשורר איננו מרפה, אין בידיו לחדול מלהצליף, בכוח בטוי רב עוצמה, בחברה על הָעַוְלוֹת והקטנוניות שתקפו את העם.

והמשורר מסכם - עמ' 160): וכך קמנו (הרמז לשיר של אמיר גלבוע, כמובן), והפכנו לעם, / של אנשים נפרדים, /....איש לעצמו, ...לטרדות יומו/, ...ללא אחוה, ללא שויון/...של איש הישר בעיניו יעשה / עִם גסות הרוח, חוסר ההתחשבות, האלימות המילולית, /... כך קם הָעַם היהודי בארצו".

אין מה לומר, חזות שחורה.

נ. ב.: עבודה זו נכתבה ביום שכוך האש ביערות הכרמל – מחזה אימים שכל העם עקב אחריו בחרדה ודאגה, בצער על אבדן חיים, בהתפעלות מנער מתנדב שנשרף בלהבות, מאנשים שחשו להציל: יום אחר שכוך הלהבות שעמים רבים חשו ומיהרו לעזור לנו לכבות, רוסים, מצרים, ירדנים, טורקים, אפילו הפלשטינאים הציעו עזרתם – בולגרים, אזרבאייז'אנים, ידידתנו הגדולה ארה"ב ועוד. אז לא ממש הכל אבוד עם האנושות הזאת – יש אור באפילה, מבחוץ ומבפנים, - לא הייתי מאחל לנו, אבל מי יודע, אולי אם האש היתה מוסיפה מעט להשתולל אפילו האירנים היו אולי עוד מציעים עזרה... מכל מקום, כמו בעתות אחרות של מצוקה לאומית, מצאנו כי העם המפורד הזה לבו פעם גם הפעם כלב אחד

* משה גנן-משורר, חוקר ספרות, מתרגם, מבקר ספרות, יליד הונגריה, חי בירושלים.

 
 
שיר:
עבדי הזמן/ ר' יהודה הלוי
 
עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:

עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ

"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי

 
 
 
שירה:
מתוך מונגרמה/ אדיאוס אליטיס/ מיוונית:חיים פסח ודספינה אדיזיו שרימסטר
 
ידינו – שתי חיות קטנות
מבקשות לטפס זו על זו בחשאי
הפלרגוניום בעציץ נראה בעד לשער הפתוח
וקרעי הים מציצים לסירוגין
מעל לגדרות האבן, מעבר למשוכות
הכלנית שמצאה מרגוע בידךְ
והסגול שרטט שלוש פעמים שלושה ימים
מעל למפלים
אם כל זה אכן קיים, אני שרה
את קורת העץ את האריג המרובע
על הקיר את בת הים עם שיערה המותר
את החתול שהסתכל בנו מבעד לחשכה
ילד עם בזיק קטורת וצלב אדום
בשעת בין הערביים על הסלעים המרתיעים
אני מבכָה את פיסת הלבוש שנגעתי בה כשהעולם נפתח לפניי.
 
* אודיאוס אליטיס-משורר יווני חתן פרס נובל לספרות. הקטע הזה הוא מתוך פואמה הנחשבית כאחת הפואמות הידועות, המוערכות, והאהובות בשירת האהבה האירופאית המודרנית.

 
 
שיר:
שש לפנות בוקר/ חיים חיימוף
בטרם הזריחה, בשש לפנות בוקר

עדיין בחיים אך כבר מתים היינו.

ציפינו לרע, שעמד מעבר לפינה

לפני הדלת האטומה ופחד.

לא ידענו מאומה, לא שמענו קול

רק האימה מלאה לבנו חרדה תועה

עמדנו בהמתנה למשהו שבא,

בתפילה אילמת בלב דואב

המתנו לנס שיתרחש, המבושש לבוא,

לא נס ולא תקווה הופיעו,

לא ידענו, בשש לפנות בוקר,

עדיין בחיים, שכבר מתים היינו,

הוקל לנו, כאשר התחלנו במסע

משהו השתנה, הבטיחו חלקת אדמה!

לא פיללנו בשש לפנות בוקר,

עדיין בחיים, שכבר מתים היינו!

צעדנו שפופים, קיווינו לחיות

מחדש, להפריח חלקת אדמה שהבטיחו

לא האמנו בשש לפנות בוקר, עדיין

בחיים, שכבר מתים היינו.

מלאי תקווה שנשחקה, כי בשש לפנות בוקר,

עדיין בחיים, כבר מתים היינו.

מאות הפריחו חלקת האדמה בגופות

דחלילים, דוגמה של חיים, משל

שלא שרד, בשש לפנות בוקר, עדיין בחיים,

מלאי תקווה ותוכניות ואהבה גדולה,

כבר מתים היינו, זרוקים בקרי אחים.

בשש לפנות בוקר התקווה חונקה

בשש לפנות בוקר הזריחה התאחרה

בשש לפנות בוקר האדמה פסקה לנוע

בשש לפנות בוקר עדיין בחיים

אך כבר מתים היינו והצפידה

שלטה בעוצמה ללא עוררין והשקט

הנורא, כי עדיין בחיים, כבר מתים היינו,

התקווה נספתה, בנשיקת כדור על מצחה.

בשש לפנות בוקר רוח מקפיאה חלפה על גופנו

המוקשים, עדיין בחיים וכבר מתים היינו.

מאמר:
"הצוואה הרוחנית" של המשוררים / משה שפריר
/עתה, לקראת "שבוע הספר העברי" תשע"א, - אני מוצא לנכון להביא לידיעת ציבור החברים נושא חשוב ועובדתי (ועם זאת גם טצת עצוב), שאולי רבים אינם מודעים לו, או שאינם נותנים את דעתם עליו.

ובכן, כמעט כל המשוררים, ששיריהם אינם מולחנים, שואלים את עצמם: למי, בעצם, אני כותב?

הרי, כידוע, מעטים מאד הם חובבי השירה העברית בימינו אלה (בניגוד למה שהיה בארץ בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה הקודמת), שירים כמעט שאינם מודפסים בעתונים, ספרי שירה

כמעט ואינם נרכשים, והם גם מעט מאד נקראים בספריות הציבוריות, וכמובן מאליו, - הם אינם "זוכים" להיכנס לרשימת "רבי-המכר". מתי-מעט מהשירים הבלתי-מולחנים, שבספרי-השירה הרבים המופיעים בארץ - מעוררים ענין ציבורי, והם אינם ידועים בקרב כמעט רוב מוחלט של תושבי הארץ. כך גם רוב ספרי השירה אינם מהווים נושא לביקורת בעתונות היומית, או בכתבי-העת שאינם ספרותיים.

לעומת זאת, כמעט כל משורר, בין אם הוא צעיר "מתחיל", ובין אם הוא מבוגר ו"ותיק", אשר לא השתתף בפולמוסים, בשביתות-מחאה פוליטיות ואחרות, וכן לא נטל חלק בשערוריות ספרותיות, ובמדורי הרכילות ודאג ליחצ"ן-מלווה, או עתונאי-חבר – הוא, למעשה, אינו מוכר וידוע בציבורית הישראלית לכן עליו לשלם טבין ותקילין למו"ל שמוציא לו ספר (התשלום הוא עבור תשומות הייצור, כמו ההקלדה של הטקסט, ניקודו, הנייר, ההדפסה, העטיפה, הכריכה, וכן רווחים של המו"ל על הספר). כל אלה הם סכומי כסף נכבדים, שמוציאים המשוררים מכיסם עבור ספר-שירים שיוצא ב-300, 500 עד 700 עותקים, שמהם נמסרים למחבר כ-50 ספרים. (אמנם יש קרנות מועטות שמעניקות סיוע כספי, וזאת לאחר השתדלות רבה מצד המשורר. אלא שסיוע זה אינו מכסה אף-פעם את סך התשלום למו"ל). במילים אחרות: הוצאת ספרי שירה היא תחביב יקר של רוב המשוררים, כמו, למשל, תחביב הצילום, הכולל מעבדת-בית, ותחביבים יקרים אחרים.

לכן התשובה האולטימטיבית לשאלה הטורדנית-מתריסה של "למי, בעצם, אני כותב?"

- מצויה בבית האחרון של השיר הנפלא של נעמי שמר "לשיר זה כמו להיות ירדן", המשווה את מרוצת החיים לזרימת נהר הירדן, והפותח ב-"לשיר זה כמו להיות ירדן/.אתה מתחיל למעלה בצפון/ צעיר, צונן, שוצף ומתחצף...", והמסתיים בכניסה ל"ים המוות" (בבית השלישי והאחרון של השיר). השיר הזה, ובפרט הבית המסיים שלו, עשוי להיות מעין "צוואה רוחנית" של המשוררים , כלהלן:

"סוֹפְךָ לִגְווֹע כְּמוֹ יַרְדֵּן,

לְהֵאסֵף לאַט אֶל יַם הַמָוֶת,

בַּמָּקוֹם הַנָמוּךְ בּיוֹתֵר בָּעוֹלָם.

אֲבָל מֵראש הָרֵי-הַשֶלֶג,

בַּהֲמוּלָה גְדוֹלָה צוֹהֶלֶת - אַחֲרֶיךָ

שִירֶיךָ מְפַכִּים לָהֶם,

הַלא לָשִיר זֶה כְּמוֹ לִהְיוֹת יַרְדֵּן".
 
 
שיר:

בַּ קָּ שָׁ ה / משׁה שַׁפריר
 

חֶמְדָּתִי הָאוֹהֶבֶת –

אָנָא, עֲשִׂי לִי כָּל דָּבָר אַחֵר

- אַךְ אַל תְּאַחֲרִי לָרַכֶּבֶת!

רַק אֶתְמוֹל אַתְּ אָמַרְתְּ שֶׁאֲנִי לָךְ חָסֵר

וְעַכְשָׁו אַתְּ לוֹקָה בְּעַצֶּבֶת.

!

* משה שפריר-משורר, מתרגם,מסאי.פרסם ספרי שירה וביקורות. תושב תל-אביב.

 
מאמר ביקורת:
האיש ששתל עצים/ ז'אן ז'יוונו/ מצרפתית אביבה ברק/ הוצאת אסיה
אלישע פורת
מפרובאנס לעמק חפר
ידידה טובה שלי, שיודעת ומכירה את חיבתי הלא נשלטת לעצים, המליצה לי על ספר מחמדים שכבש את לבה. היא התלהבה מאד מהספרון "האיש ששתל עצים", לא נחה ולא שקטה עד שהביאה לי אותו לקריאה. ואכן, בלעתיו "כבחורה בטרם קיץ"... כמו שאמרו בפלמ"ח... כלומר כבכורת תאנים מתוקה, שהבכירה באביב, ראשונה לתאני העונה. הספר שקראתי, "האיש ששתל עצים", מאת ז'אן ז'יונו, שתרגמה לעברית אביבה ברק, הוצאת אסיה 2010. נהניתי מאד מהקריאה, ואגב כך מצאתי שהספר תורגם כבר לפני שנים, אך לא זכה לאהבת הקהל.
זהו ספרון מופלא, משל מודרני ומושך, מיושן מעט, על יחסי האדם והטבע. גיבורו של הספר, אדון בופייה הפרובאנסלי, איש פשוט ובעל תכונות של צדיק נסתר וקדוש מתחבא, איש מופת בריא ומאריך ימים, רועה צאן צרפתי מפרובאנס, מקדיש את חייו לנטיעת עצים באזור שומם וקרח, ומשנה במו ידיו את סביבתו. ספר מלא אופטימיות צנועה, רוחניות עלומה, אהבת אדם וצומח. ובא, בין השאר, לרפא את פצעי המלחמות הנוראות שהיכו בצרפת ובז'יונו עצמו, במחציתה הראשונה של המאה העשרים. היום היו מכנים את הספר "אקולוגי ופציפיסטי".

באחרית הדבר לספר, נכתב ש"ערפל קרב" מכוון עטף את הספר, ולא מעט היה זה בשל שגיונו של ז'אן ז'יונו עצמו. והנה, עשרות שנים לאחר שנדפס לראשונה, 1953, עוטה ערפל מסויים גם את הגרסה העברית. למשל הכותר עצמו "האיש ששתל עצים", או שמא "האיש שנטע עצים"? תהיתי על פשר הכותר כבר בעת הקריאה. מדובר בבלוטי אלונים וזרעי עצים אחרים שהקדוש מנביט מזרעים. אם כך, אולי צריך להיות "האיש שהנביט עצים"? או אולי אפילו "האיש שזרע עצים"? אבל אפשר שבצרפתית ובאנגלית הכוונה באמת לאיש שנטע עצים, מבלי להכביד על הקורא העירוני הממוצע, שאינו מצוי בפרטי מקצוע השתלנות...

לאחרונה שמעתי סיפור מעניין על הנבטת בלוטי האלון. שלא כמו זרעי צמחים אחרים, שאנו יודעים היכן ראשם והיכן זנבם, ומקפידים תמיד שייזרעו עם הראש למעלה, הרי בלוטי האלון נוח להם דווקא לנבוט כשהם שוכבים! משונה איך יודעים הנבט והניצן והשרשון הזעירים היכן הקרקע והיכן השמיים? אבל חוכמת הצמחים היא עתיקה, ועדיין לא הבנו את כולה.

בסוף הספרון מובא סיפורה של בתו של המחבר על תולדותיו אפופות הבלבול של הספר. אביה כתב את הסיפור, בשנת 1910, כיוון שפנו אליו ממגזין אמריקאי נודע, לכתוב קצרות על "הדמות המופלאה מכל שפגשתי מימי". הסיפור התקבל בתחילה בהתלהבות, אך אחר כך התנפלו עליו עורכי המגזין, כשגילו שהוא כולו בדיה, והאשימוהו בנוכלות! הם בדקו את סיפורו ומצאו שלא היה מעולם אלזיאר בופייה, הקדוש הנוטע. הבלבול בין אמת לבדיון נמשך עוד שנים רבות, וז'יונו, בצד השבחים על הספר, ספג גם ביקורות קשות וגידופים. עם זאת הפך הספרון ליצירתו הנודעת ביותר והמתורגמת ביותר של ז'אן ז'יונו.

ומפרובאנס לעמק חפר ולשרון. גם אצלנו יש אנשים המתמסרים להחייאת יער האלונים של השרון. מעצב גן הנוי בקיבוץ עין החורש, אמנון ראובני שליט"א, כבר החל להנביט בלוטים של אלון התבור במגרשים הקרחים של המשק לפני עשרות שנים. הוא עשה זאת בהתמסרות ובהתמדה, לא פחות ממר בופייה של ז'יונו. בזכותו ובזכות עוזרו, צפריר טלמון, גם הגיעו אלינו בהמוניהם העורבנים, חובבי הבלוטים. דמותו של אמנון ראובני, כמחדש יער האלונים בחולות עמק חפר, אין בה שום זיקה לקדושים נוצריים, ואף לא לקדושים יהודיים. הוא הפנים את אהבת ארץ ישראל, שנשתלה בו בנעוריו, בתנועת 'השומר הצעיר', והקדיש עצמו לנטיעת עצים. ממנו למדתי שאלונים יש להנביט – יש המכנים זאת לזרוע – בטרם נטיעה. אבל אלון שצמח מבלוט, אין כמוהו לחוזק ולשורשיות.

וכעת ממש מתחדשת היוזמה לשינטוע יער אלוני התבור בפרק השרון. חבורה מסורה של מקדשי- הטבע, ובראשם ארנון גורן איש מעברות, שמה לה למטרה לטעת את הקרחות שנפערו ביער האלונים שבפרק השרון. תמהני אם מישהו מהם קרא אחת משלוש הגרסאות המתורגמות לעברית של הספרון הקסום "האיש ששתל עצים". אבל ממש כמו אלזיאר בופייה, וכמו המספר-המטייל, הלום-המלחמות שבצרפת, בן דמותו של ז'יונו, גם הם מאמינים בכל נפשם שהנטיעה היא מעשה מטהר!, פעולה מזככת! בנטיעת האלונים יש הרבה יותר מאשר להצמיח עוד פיסת צל בדיונה של עמק חפר. היא מחברת בין האדם הנוטע, לטבע הננטע. בין העולם האנושי לעולם הקוסמי. וממש כמו אדון בופייה הם רואים בשתילה מופת להתנהלות אופטימית והתנהגות אנושית, ואפילו התנגדות למלחמות ורדיפת שלום. מדהים איך מחברת אהבת האלונים בין פרובאנס לעמק חפר. ומדהימה לא פחות היא האמונה המשותפת בכוחו המטהר של מעשה הנטיעה.
 

מאמר:
על שכחת המשורר (עוזר רבין) רפי וייכרט
למרבה הצער "מקרהו" של עוזר רבין איננו ייחודי בתולדות ספרותנו. זה עתה שבתי מפסטיבל מטולה שבמסגרתו יזמתי והנחיתי ערב שהוקדש למשוררים נשכחים. משוררים בני זמננו קראו מיצירתם של  זלמן שניאור, ויעקב פיכמן, יהודה קרני ואברהם בן-יצחק, יעקב שטיינברג ואביגדור המאירי ואחרים. כל אחד מאלה נשכח, מי יותר ומי פחות, מסיבותיו שלו ועל פי דרכו. כזכור, לכל פרט ולכל משפחה אופן האומללות הייחודי להם.
גורלו של עוזר רבין איננו שונה מגורלם של עזרא זוסמן או אליהו טסלר, למשל. ואם נחשוב על המפה הספרותית בעוד כמה עשורים מהיום, אפשר לסמן כבר עכשיו את רוב הנשכחים-לעתיד-לבוא, מוצדקים או שלא.
שירתו של עוזר רבין היא בת קיימא כל עוד הלשון העברית קיימת וכל עוד למקצת מזעיר מאוהביה יהיה גם עניין  בשירתהּ. בפרסום מבחר משיריו נתנו, טוביה והוצאת "קשב לשירה", אפשרות לקורא הישראלי לגשת לספר חדש המציג עשרות שנים של עשייה שירית מעולה. אמר מי שאמר בהקשר אחר "ירצו יאכלו" ואני אומר "ירצו יקראו". מי שיבין – אשריו, מי שיתרגש - שמחה גדולה.
גם למשוררים נשכחים היו פרקים מרתקים בביוגרפיות שלהם, מסבי אושר ומנחילי סבל.
 * רפי וייכרט-משורר, חוקר ספרות, מתרגם. בעליה של הוצאת הספרים "קשב לשירה"
 

שירה מתורגמת:
 היינריך היינה/ מגרמנית: משה גנן
שיר מספרספר 82*
עַל חוֹמוֹת עִיר סָלָמָנְקָה
הָרוּחוֹת נוֹשְׁבוֹת בְּנַחַת.

תְּכוּפוֹת אָנוּ, אֲנִי וְדוֹנָה

מְטַיְּלִים אֲנַחְנוּ יַחַד.

סְבִיב מָתְנֶיהָ – מַה צָּרוֹת הֵן!

אַשְׁהֶה זְרוֹעִי: נְשִׁימָתָהּ,

בְּגַלֵּי חָזָהּ תָּחוּשׁ יָדִי

בְּגַעֲתָהּ קַלּוֹת בְּשִׂמְלָתָהּ.

אַךְ לַחַשׁ-רַחַשׁ אֶשְׁמַע רַע

מִסִּבְכֵי תִּרְזָה מִתַּחַת:

הַטַּחֲנָה מַשְׁמִיעָה קוֹלוֹת

שֶׁל חֲלוֹמוֹת, קוֹל רַעַד, פַּחַד.

זוֹ, סֶנְיוֹרָה, תְּחוּשָׁה רָעָה

הַמַּזְהִירָה, כִּי נִפָּרֵד:

אֲנִי אֻגְלֶה, וְעַל הַחוֹמוֹת פֹּה

שיר מספר 77
גַּם אֲנִי, בִּנְעוּרַי
סָבַלְתִּי סֵבֶל רַב מִדַּי

מִלַּהַט הָאַהֲבָה.

אַךְ עֵצִים הַיּוֹם בְּיֹקֶר,

וְאִם בָּעֵצִים יֵשׁ חֹסֶר

אָכֵן תִּכְבֶּה הַלֶּהָבָה.

חִשְׁבִי עַל כָּךְ, אִם כֵּן, אָחוֹת,

עִזְבִי דְּמָעוֹת לַאֲנָחוֹת,

הֵן אָהַבְתְּ אוֹתוֹ כְּבָר דַּי;

זוֹ אַהֲבָה שֶׁרַק מַזִּיקָה –

לְאִישׁ אֵלָיו אֵין לָךְ זִקָּה!

בּוֹאִי, נוּחִי בִּזְרוֹעוֹתַיס
ספר שירי היינריך היינה, המשורר היהודי- גרמני, מאבות השירה הגרמנית החדשה, ומטובי המשוררים האירופאים בכל  הזמנים, יצא לאור בהוצאת עיתון 77, בתרגום משה גנן.
 
שיר:
שלקחו / אברהם שיין

שלקחו את מרדכי הקלושר
מעל ספסלי התבן וערפלי הקש
משדרות בן גוריון.
שני אנשים שחורים.
ואמבולנס לבן אחד.
חשב - שהוא מת.

את השמיכות ניתן עדיין למצוא
זוחלות בחדר מסוממות כחלזונות בהזיות של יורה.
ושני שקלים חדשים - ופלחי אגורות
שנזרעו באשפת החלומות.
וריח רחוב, עומד כעדות.
מול מטס יתושים אחרון.
שקינחו מדמו בלילות.
כמה פרומתאוס קטן לידו
שהנשרים לגמו מכבדו
ננסים מול צלי אנשים
שנגסו מכבדו.
שלקחו את מרדכי הקלושר.
מספסלי השיש בין שמיכות הרחמים.
איש לבן אחד.
רק הזמן השאול עוד נשאר
לצדו

* אברהם שיין- משורר רחוב
 
שיר:
 
בגיא החציבה/ אורי אנזנברג
בגיא החציבה, במעגל, יושבים החוצבים בהר

שקט, רק יללה של טרקטור ברקע צעקות עפר

דלות מרה, על חשבון אמא אדמה. שביתה, שביתה!

מבט עמוק, טבול חצץ, מציץ מתוך המחילה

הם מסתכלים עלינו מן המאה שעברה

דלות מרה, ברקב המקולל והנורא. שביתה, שביתה!

אבל, מעיני החול נראית תקווה הם יושבים ביחד אצל כס החציבה

דלות מרה, יחדיו הצימאון פחות נורא. שביתה, שביתה!

בשיניהם החשופות ועם את החפירה הם חוצבים עבור כולנו אור במנהרה

הם מסלקים החוצה רמאות חסרת בושה הנודפת ריח מוות אשר חוגג במסחטה

הם מסתתים את הגולל לשיטה הישנה

דלות מרה, מן המדבר נושבות רוחות תקווה, שביתה! שביתה!

אורי אנזנברג-משורר מחאה חברתי ופוליטי
 
שיר:

ההיית או הייתי אני/ אירית סולטן

ההיית או הייתי אני

כי זכרתי את הרגש

במן תזוזה בתוך,

בתוך גופי ועצמות.

ההיית? כי נפעמת

אני מזיכרון שחי.

ושואלת אני

ההיית או הייתי אני

כי היה מזה מעט

ממה שגופי צלח

לגעת,לדעת.

ההייתי אני?

אני ואתה

ההיינו?

העפעפים במן אצילות

שמחביאות אישוני

יוצרים מחשבותי

הראשונות.

יש זכר של לחש

וקול, תו גדול.

ההיית או הייתי אני

זכרוני זה לא שוגה

וגופי וכל זיעה

איני חולה ברוחי

היית אתה,

וזו בדמותי

זו אני, אלא מי?

כי זוכרת אנוכי

את הרגש

במן תזוזה בתוך,

בתוך גופי ועצמות.

היית והייתי אני.
אירית סולטן-משוררת ויוצרת ספרות-תושבת עפולה *
 
 
מאמר:

אני והצל התאום שלי/ ד"ר גתית שמעון

"זאת לא אני, זאת אחותי" – סרטה התיעודי של שרון אלוביק (2008, ערוץ 8, הוט), סוקר את חייהם ויחסיהם של שלושה זוגות תאומים: סשה ורפי, חיה ועדנה, שרון ודורית.

סשה ורפי, תאומים לא זהים שנולדו בהפרש של ארבע שעות, גרים בשתי ערים שונות ומשוחחים האחד עם השני מספר פעמים ביום. רפי חולה פרקינסון, נלחם במלחמה באמצעות פעילות גופנית, אליה מצטרף גם סאשה, תומך באחיו ומאמץ לעצמו את שגרת חייו.

חיה ועדנה, תאומות זהות, חיצונית והתנהגותית, גרות באותו בית, מגדלות בצוותא זוג ילדות תאומות ומקיימות סימביוזה קרובה – הדוקה – צמודה על גבול האיחוד וטשטוש כל שוני ביניהן.

דורית ושרון הן כביכול הזוג החריג בנוף השלו והפסטורלי הזה. ביחסיהן הטעונים הן מייצגות את המציאות ההפוכה, השסועה בגין אינספור ריבים, תחרויות וכעסים עמוקים שמעולם לא שככו. זהותן הדואלית כחלק מצמד מקשה על תפיסת העצמי של כל אחת מהן, מעמידה אותן בשיפוט תמידי זו מול זו, במאבקים על הישגיות, מעמד ומקומן העצמאי בעולם המקטלג אותן מלכתחילה כחלק מ - ולא כאינדיבידואל.

חייו של אדם הם שרשרת התמודדויות, המאתגרות את תפיסת עולמו והשקפותיו, מערערות ומעצבות את מבנה זהותו. התמודדות עם מושג "האח התאום" היא התמודדות מסוג אחר, התמודדות המעמידה את האדם לא מול נסיבות זרות אלא מול מבנה אישיותו, זהותו ומראהו, כשהם מתגלמים בשלמות באדם הזהה לו ביותר.

את הקרבה העמוקה ביחסים שבין אחים תאומים, על עוצמתם החיובית והשלילית כאחד, אפשר להבין כנובעת מתוך חיים שלמים שנחוו בצוותא; לא רק חווית הבריאה המשותפת אלא מארג שלם של זהות אחת, על אף שהיא מפוצלת לשניים, שהתקיימה בכל נקודות החיבור החשובות והלא חשובות, השכיחות והבלתי שגרתיות כאחד.

אך מה בנוגע לזהותו של תאום, החי את חייו ללא נוכחותו של התאום השני לצידו?

מה בנוגע לחייו של תאום אחד ללא התאום השני?

סיפורה של מרגרט לי – "הסיפור השלושה עשר" (דיאן סטרפילד, הוצאת כתר, 2007) – הוא סיפורה של תאומה, החווה משבר זהות עמוק דווקא בגין מות אחותה, אחות שמעולם לא הכירה.

מרגרט לי עובדת בחנות הספרים של אביה, מתבודדת במחסן מאובק ומתמסרת לקטלוג ומציאת יצירות ספרותיות נשכחות על פי דרישה. המילים הכתובות הן עולמה, מומחיותה, אהבתה ומשאת שאיפותיה.

רק בקרבתן יכולה היא להיות עצמה, כפי שלעולם לא תוכל להיות בשום מקום אחר.

ועדיין, מתחת לפני השטח, רוחש בנפשה אי שקט תמידי, מציק, המבקש מענה לשאלה הקיומית הטורדת ומייסרת אותה: מי אני כשאני בלעדי אחותי?

על אף שאחותה נפטרה זמן לא רב לאחר לידתן ועל אף שמעולם לא חוותה את חווית השיתוף בחיים של יחד, היעדר התאומה מותיר חלל גדול בחייה של מרגרט לי והוא שמניע אותה לצאת במסע חיפוש ממשי אך בעיקר נפשי בעקבות האחות האובדת, מסע שהוא חיפוש אחר זהותה העצמית השלמה.

"מאחורי התמונות במוזיאון" (קייט אטקינסון, הוצאת ינשוף, 2005), הוא יומן התבגרותה של רובי, תינוקת שהופכת ילדה הופכת נערה הופכת אישה. התחנות השונות בחייה מספרות את סיפורה של תקופה ואת סיפורן של בנות משפחה אחת, משפחתה של רובי, במרוצת שלושה דורות היסטוריים.

רובי משקיפה על העולם בפרץ חיות שאינו נכנע למלנכוליה המכתרת אותה מצד אימה, אביה ואחיותיה: יש בה עליצות ושמחה וכשהמציאות הופכת קשה וכבדה מדי, היא שואפת אל האפשרות האחרת, שפויה ואוהבת יותר, יודעת שבמקום כלשהו, מציאות כזו תתממש עבורה.

מה שרובי אינה יודעת, או אינה זוכרת, לפחות בתחילת הסיפור עד אמצעו הקריטי, הוא שבעבר הלא רחוק הייתה לה אחות נוספת על שתי אחיותיה, אחות תאומה שנהרגה באופן טרגי ממש לנגד עיניה.

המרקם ההורי – משפחתי של מרגרט לי ורובי משיק קווי דמיון זהים בין שתי הגיבורות; באנטי, אימה של רובי, היא דמות מיואשת, ממורמרת ובלתי מתפקדת, אימא שרוצה להיות בכל מקום אחר מלבד עם בעלה ובנותיה, אישה שחייה הם החמצה. היא מתחפרת ומתפלשת באכזבתה ובכעסיה, תולה את תסכוליה בכל מי שאינו אחראי לגורלה האפור והעלוב, ממנו היא כמהה להימלט אך אינה יודעת לאן או כיצד.

חמיצותה של באנטי מתסיסה את מהלך הסיפור כולו, גורמת לבנותיה ג'יליאן, פטרישה ורובי לסלוד מחברתה ולהימנע משהות במחיצתה עד כמה שניתן.

גם אימה של מרגרט לי אינה ממלאת את תפקיד האם בצורה הראויה והשלמה ביותר; מות בתה התאומה השנייה הביא אותה להסתגר מאחורי חומה של בידוד ואי שפיות, להזניח את בתה החיה. נוכחותה משורטטת בקווים רופפים, שקופים כמעט, כמו הייתה רוח רפאים ולא אישה בשר ודם; דמות מטושטשת, קיימת אך נסתרת, חיה אך בלתי מתפקדת. למזלה של מרגרט לי אביה הוא שממלא את החסר הגדול באמצעות אישיותו החמה, האנושית, הרגועה והמרגיעה. הוא מבין לליבה של בתו ומכניס אותה אל עולם הסיפורים ואל חנות הספרים, מאפשר לה לגדול, להתפתח, למצוא את עצמה באיטיות ובשקט, משמש לה משפחה ועוגן, חוף מבטחים.

אביה של רובי, ג'ורג', מנסה לפרקים להיות האדם המשמעותי והשפוי בחיי בנותיו. אך ג'ורג' הוא אדם שקט, תלוש ועצוב, הנשלט בידי רוחה העכורה של אשתו ונמלט לחיקן של נשים אחרות. השפעתו על בנותיו ועל רובי, מספרת הסיפור, היא מזערית ונטולת משקל.

אך נקודת החיבור המשמעותית ביותר בין מרגרט לי לרובי, עובדת היותן אחיות תאומות, היא המנתבת כל סיפור אל דרכו המיוחדת.

בעוד מרגרט לי מרגישה את חיסרון אחותה כחלל ממשי, כאב פאנטום על איבר שנקטע, רובי חיה את חייה מבלי לדעת או להרגיש דבר.

מרגרט לי נושאת על גבה את זהותה ואת זהות אחותה. משקל כפול זה מקבל ביטוי גם בשמה וגם בסיפור אותו היא נשכרת לכתוב, ביוגרפיה של סופרת מפורסמת, אניגמאטית ומסוגרת, שמעולם לא סיפרה את סיפור תולדותיה לאשורו. הסופרת מציגה עצמה בפני מרגרט לי כחלק מזוג תאומות ועובדה זו מהווה שיקול משמעותי עבור הנערה הצעירה, הדוחף אותה להתמיד בעבודתה על אף הקשיים ולפתור, הודות כך, את חידת חייה שלה.

אצל רובי לא קיים שיקול שכזה, מפני שרובי פותחת את סיפורה עם הצגה ברורה וחד משמעית שלה כתינוקת אחת ויחידה; מרגע היווצרותה הבראשיתי היא ממשיכה את תיאור חייה בגוף ראשון, ללא תחושות מהדהדות של אובדן או חוסר, שייכות או קשר. גם כשהיא נשלחת אל בית דודתה עקב אירוע סתום שהיא אינה מצליחה לזכור, אל מול התנהגותן החשדנית והמפוחדת משהו של שתי קרובותיה התאומות, אירוע אירוני במידה לא מבוטלת, שום הדהוד פנימי אינו מתעורר בה.

רובי מדחיקה את קיומה של אחותה התאומה פרל עד כדי אמנזיה מוחלטת. משנתגלתה האמת ורובי מתעמתת מול אימה, טוענת כנגדה כיצד מעולם לא דיברו בבית על אחותה, מתחוור לה כי פרל הייתה נוכחת כל הזמן בשיח המשפחתי. רק רובי לא הצליחה להשתתף ולשמוע.

המחיקה המוחלטת של האחות התאומה לא באה מתוך היעדרו של קשר סימביוטי אלא דווקא בגינו; רובי ופרל עשו הכול ביחד, התגלמות קלאסית של זוג שחי בצמד. המוות הטרגי והבדידות העזובה שהותיר אחריו היו כה חריפים, כה בלתי נתפסים עבור רובי, שלא היה בה את הכוח או את היכולת להמשיך בחיים בלעדי אחותה. על כן היא מעצבת את עצמה מחדש, בוראת רובי שמעולם לא הכירה ונשמה את פרל. כשנחשף הגילוי ומתחוורת האמת מוסר גם הלוט מעל כל אותן נקודות אפורות, מטושטשות שניקדו את המציאות החדשה שציירה לה, ומהווה הסבר לכל סימני השאלה שליוו אותה מילדות ועד בגרות, מבלי שהבינה ממה ומדוע הם נובעים.

כמו מרגרט לי, החווה שחרור אדיר ברגע ההשלמה עם דמותה הנוכחת – נסתרת של אחותה, משהו נרגע גם ברובי, כאשר זיכרונה שב אליה והיא מתוועדת להיסטוריה האומללה של המאורעות ולעובדת קיומה של אחותה. מרגע זה ואילך היא מתחילה לחיות את חייה באופן משוחרר ושלם, מפויס ומקבל.

מרגע שהבינו את זהותן כחלק מזוג, שלם המורכב משתיים, מצאו מרגרט לי ורובי את זהותן כאדם פרטי ושלם. הבנה ופתרון שהם אירוע מכונן בחייהן. היבט חשוב ומרכזי באמת הקיומית שלהן, בהווייתן הפנימית, מתיישב סופסוף ובא על מקומו.

סרטה של שרון אלוביק הציג תמונת חיים של שלושה זוגות תאומים; זהותו של כל תאום נבנית מתוך התמודדות עם התאום שלצידו ועם המקום שהתפנה עבורו במסגרת חיים צפופה ומצומצמת כל כך.

רובי ומרגרט לי, תאומות שנולדו למציאות של בת יחידה, מתמודדות אף הן עם אותה אישיות נעדרת - נוכחת התופסת את החלל החסר שלצידן. בלעדי הכרה בזהותן השלמה והמלאה, משהו מהותי מאוד מזהותן הפרטי מתערער ואובד.

לא לחינם אומרת שרון, הבמאית והתאומה - "אותם תשעה חודשים באותו שק היריון בונים את הגורל שלך, את הקארמה שלך. אתה מגיע לעולם עם בן זוג".

תאומים הם מערכת זוגית של הגדרה משותפת. האיחוד ביניהם הוא בראשיתי, קשר בין שתי ישויות עצמאיות המקיימות ביניהן הגדרת זהות מלוכדת. עוצמתו של הקשר אינה ערובה להצלחתו של הקשר, אך הבנתה היא תנאי הכרחי להבנת התאום את עצמו.

רק עם השתלבותה של הצלע החסרה החיצונית בתצרף המשפחתי – גנטי, יכול כל אח להגיע לכדי גיבוש עצמי שלם ואמיתי.

רק באמצעות הבנת התאום ויחסיו יוכל האדם להבין בשלמות את עצמו.

 
　שלושה שירים-אמנון להב

פסיפסים

אני כותב כִּתְמֵי צבעים, קִטְעֵי תמונות,
מְלַקֵּט נקודות הפזורות בגבעות ,

נוגעות לא נוגעות,

מילים ומשפטים,

מתחברים, מתאחים,

אבני צבעונין,

פסיפסים.

השועל

בסיור שעסק בתוואי קטע 18 של "חוצה ישראל", שאלתי את השר מתי ראה זוג חיוויאים דואים מעליו, או שועל חופשי בשטח.

הוא ענה: "שועלים על שתיים אני דווקא פוגש הרבה ....", והוסיף: "אבל כשאצא לפנסיה אשמח לטייל כאן, יחד אתך."

אני הולך בשדות ומונה אתרים:
פה יקום גשר,

שם תגבה סוללה,

ומעבר לגבעה יִבָּנֶה מֶחְלָף לתפארת.

כי בין שתי נקודות יעבור רק כביש מהיר אחד,

ואני הולך, הולך ונחרד.

הגשר- קושר קשר, מתנקש בנחל המבקש להמשיך לזרום בשלווה,

הסוללה תיסלל, תתגולל, תחלל מעיינות, תכסה סבך עֲרָבוֹת, תחסל חבורת נמיות,

וְהַמֶּחְלָף אדיש, לא מרגיש כלל, יחלוף על פניה של כלנית ראשונה.

אתה השועל, ידידי, לאן תברח ביום בו יקום הגשר? תגבה הסוללה?

יִבָּנֶה המחלף לתפארת?

ביום בו יחוללו המעיינות, יֵעָקֵר סבך הערבות, תיעלם הכלנית הראשונה?

רק כביש מהיר אחד יעבור בין שתי נקודות

ועליו מעוכה

תשכב נִבְלַת שועל סרוחה,

נִבְלַת שועל שמבקש לחיות

אבל כביש מהיר הוא לא ידע לַחֲצוֹת.
 
 

ברית עולם

כשירדתי במורד הגבעה הוא היה שם, סמוך למים, חבוי בִּסְבַךְ הַפֶּטֶל.

הוא הבחין בי ראשון, זינק, רץ וניתר לסירוגין מרחק מה, ואז עמד.

הבטנו זה בזה, אני והצבי.

צבי אחד בודד היה שם, ליד המעין.

הוא המשיך ורץ, עבר בקלילות את גדר התייל הדוקרנית, המתוחה,

ושוב נעמד, מביט בי מרחוק, כדרך הצבאים מֵאָז וּמֵעוֹלָם.

שתקנו. שנינו לבדנו, במרחב הגבעות.

בני ברית לרגע –

בני ברית לעולם הולך ונכחד.

הוא המשיך בריצתו בְּמַעֲלֶה התלול, תוך ניתורים וַעֲצִירוֹת לסירוגין.

צבי אחד חי, משוחרר, לא צבי. דוט. קום.

ממשי – כמו גור התנים העגלגל שחמק לִמְאוּרָתוֹ, כמעט ללא פחד,

בראותו אותי הולך, כמה דקות קודם לכן.

באותם רגעים ספורים הם היו שם, וְיִשָּׁאֲרוּ שם לתמיד

קבועים בתמונת הערב המחשיך והולך,

באור הרך, הנמוג,

במחשבתי.

* אמנון להב, משורר אוהב טבע, בן  קיבוץ גלעד, שיריו משלבים נאיביות ציורית ובצידה השתקפות חוויתית מורכבת על יופי הטבע הארץ ישראלי ההולך ומתכווץ בימנו לטובת היזמים  והקבלנים.

שיר:  מן קונכיה
אירית סולטן

מן קונכיה,

בזהב ועוני.

בתוך לב ים אילם,

בתוך שבר גל חרוט.

כדוהה ברמז,

מצפה לרשת הדייג.

חסרת איבר אנושי,

רק ניצנוץ שזעק.

מן קונכיה,

בזהב ועוני.

ללא יכולת לשקוע,

ללא כוח לצוף.

שמאלה או ימינה,

ברירה חסרת פשרה.

במניפת דג זהב,

נתלת תזוזתה.

נבעטת מצד לצד.

מעולם לא חשה,

מגע אנושי.

לא נשמטה מידו

של אדם.

מן קונכיה,

בזהב ועוני.

בין ביתה הימי

בתוך אמצע לב ים,

למגע מים גלי,

לבן-כחלכל.

מאירה היא דרכו

של סוסון ים נסיכי,

כמעט ונבלעת

אל תוך פיו של

לויתן פילאי.

מן קונכיה,

בזהב ועוני.

נקלעה למהותה

הלא מקרית.

מחפשת פשרה,

מחפשת רשת שחורה.

מה מרים חייה,

המתקיימים בתוך

אמצע של שממה.

שמאלה או ימינה,

ברירה חסרת פשרה.

קונכיה אבודה,

נקלעה למהותה

הלא מקרית.

החמצתי את האוטובוס, אולי בדקה או שתים. הבטתי בשעון חצות ושתי דקות, זה היה האוטובוס האחרון ממרכז העיר לפרבר, שם גרתי עם אשתי, חתול בשם מיצי וחותנתי, בילהה.

הרחוב, ששקק חיים כל היום היה עכשיו שומם, נפש אדם לא נראתה ולא נשמעה, רק הרוח שסובבה קרעי נייר וייללת חתולים השמיעו קולו, תריסי החנויות היו מוגפים,  פנסי רחוב מועטים היו מאירים, מעט מכוניות חלפו, תאורת הרחוב היתה קלושה , תחושה לא נעימה חלפה בגבי.

התחלתי לנוע לאורך הרחוב. במרחק של מספר רחובות היה אזור של בתי הקולנוע, אולי שם אתפוס מונית, חשבתי, בטח איזה נהג אורב למאחר בנשף.

שזה יהיה אני, אמרתי בליבי. בטח ייקח מחיר מופקע, המשכתי ללכת, מנסה לא להיכשל בין פחי האשפה ושלוליות הרפש. דימיתי עצמי לעובר בקניון, הבנינים היו קירות הקניון, פחי האשפה היו סלעים, החתולים וחיות קטנות אחרות ומהירות היו האוייב.

לנוע קרוב לקירות הקניון, בטוח יותר אבל חשוך ויש סיכוי סביר שאתקל באשפה, קרוב למדרכה יש יותר תאורה, אבל אז אני חשוף לכל אורב. טוב אני לא בפעולה ואין אוייב שאני חשוף אליו. חציתי סימטאות וכבישים, הבטתי ימינה ושמאלה, חושך, אי אפשר היה לראות את קצה הרחוב. מקודם זה היה קניון ועכשיו