ברושים – צליָניה של תפילה עולה / אמוץ דפני
הברוש ירוק העד מופיע כסמל אבל, זיכרון וחיי נצח בתרבות המערב. המשורר היווני אובידיוס (34 לפנה"ס – 17 אחה"ס). מספר (מטמורפוזות 10: 121) אודות עלם בשם סיפריסוס (Cyparissus) שהיה חברו הטוב של אפולו. יום אחד הרג סיפריסוס בשוגג איל ענק שהיה חביבו של אפולו. הנער סבל ייסורים כה רבים על אשר עולל עד כי פנה אל האלים כי תמשיך החרטה לייסרו לעולם. כתשובה לתפילתו הפכו אותו האלים לעץ ברוש שיהיה תמיד במקום בו שורר הצער. העץ הפך לסמל אלי השאול, בנות הגורל (שלושת האלילות האחיות הגוזרות גורל האנשים הן: קלוטו הטווה את חוט החיים, לכזיס המודדת אותו ואטרופוס הגוזרת את החוט במספריים) ושל אלילות הזעם. ביוון העתיקה נהגו לטעת את הברוש סביב בתי הקברות ולמראשותיהם של הקברים. כמו כן היה מקובל לשאת ענפי ברוש בזרי הלוויות כסמל למוות שאין להשיבו, זאת על שום כך שעץ ברוש שנכרת לעולם לא יחליף.
באירופה נהוג לטעת ברושים על קברים על שום צבעו הכהה המביע עצב ולכן נחשב כמסמל אבלות. באנגלית מכונה עץ ברוש "בתי קברות" (Cemetery Cypress על שום נטיעתו בבתי קברות בכל ארצות המערב וכן גם באזורינו.
*
דומה הדבר שמכל עצי הארץ צד הברוש את עין המשוררים יותר מכל עץ אחר, זאת על אף היותו קשור אך ורק למשכנות האדם ואין למוצאו כעץ בר בארץ. הברוש ניטע שורות – שורות כמשבר רוח להגן על המטעים ועל חצרות הבתים והן בבתי קברות.
צמרות הברוש הנעות ברוח כמו מתפללים המבקשים אודות המתים בשם החיים הבאים לפוקדם בימי הזיכרון.
"הם מוותרים על מי שלא עולה.
הם מאמץ ירק כהה – לגעת.
עונים לחקירות הרוח הקלה,
מודים הם כי דרכם אחת.
הם צליניה של תפילה עולה.
קראתי בספר עתיק שאיני זוכר את שמו
אך זוכר אני את ריח גויליו,
ובו נאמר, כי הם צל האהובים
שנלקחו…
צל אילן,
צלאילן."
(חיים גורי / ברושים).
כאן הברושים הם גם שלוחי המתים המתפללים למען החיים בתפילתם העולה וגם צל האהובים שאינם. הברושים המתאמצים כלפי מעלה הם קשר בין שמיים לארץ – בין העולם הזה לעולם הבא. כך גם רואה יחיאל מר את שליחותו של הברוש:
"וקו האדמה הזה –
זו חלקתך.
וכל שעשית בכאן ובזה
בשעתך,
כברת חיים צרה להתביית
מקום-רחב-ידיים
להניח ראש
לנטע ברוש
שיתנועע בתפילת המת.
וזה הרבה.
הרבה ולא אובד."
(יחיאל מר / מי שהזיז)
הברושים ניטעים בבתי הקברות בקפריסין, העץ זקוף ובעל שורשים מעמיקים ולפי האמונה המקומית "הנשמות עוברות מהקבר אל השורשים והצמרת כלפי מעלה אל השמיים". לפי אמונה פרסית עממית, הברוש קשור לזיכרון מאחר ו"מי החיים זורמים מטה לאורך הגזע". ריבוי נטיעתם של ברושים בבתי קברות מביא לידי כך שאמרת ברוש כאילו איזכרת את המתים.
"שקט – שלו בית הקברות.
עם רוח קל ברושים שחים.
דבורים וציפורים שרות. –
שם קבר קט עוטה פרחים- -
שם קבר קט דומם בצד – שם האחות."
(משה טבנקין / ספור)
אצל יהודה עמיחי מתמצתת שדרת הברושים (עם הפרדסים) את אבלו המתמשך, ללא נחם, על חבריו חללי מלחמת השחרור.
"ומאז כל הברושים וכל עצי הפרדסים
בין נגבה ויד מרדכי
הולכים במצעד אבל איטי,
ומאז כל ילדי וכל אבותי
הם יתומים ושכולים."
(יהודה עמיחי / מאז).
*
הברוש נאבק הן בחיים והן במוות, הוא כחץ צמיחה ירוי כלפי מעלה אל השמש מקור החיים אך הוא עצוב מוטה אל הקרקע ארץ החיים והמתים. הברוש השרוי במתח הזקוף שבין שני העולמות לא מגלה לנו דבר היכן הוא מצוי אך הוא תמרור בחיינו כנציב הקברים וכשומר המתים.
"הנה ברוש. חץ
ירוי מעלה אל
ארצות השמש. עץ עצב
מוטה אל ארץ
פולטת פרי בטנה, קולטת
פרי בטנה
לא יבהל על פיו
לבו לא ימהר
להוציא דבר. תמרור
על אם
הדרך, בראש
קברים."
(טוביה ריבנר / ברוש)
הברוש החץ הירוי מעלה הוא סמל לזקיפות קומה:
"לאט לכל מחט על בד: שירה, בני…
ובשטף השיר שגיבה ויגדל
ינע מכופף כשט על פני גל.
שני לו הברוש – וגם הוא בנגונו,
נמתח כזקיף, מתנודד על כנו,
כלו מתייפח, קובל כלפי על,
פורש השמימה דלים סעיפיו."
(שאול טשרניחובסקי / רוצה את לשמע)
על אף שהברוש זקוף וגאה הוא מתנודד מתייפח וקובל כלפי מעלה על אודות העולם הזה, זקיף צבאי העומד על מכונו אינו רשאי לנוע וכך לפנינו העומד על משמר המתים. כולו מתייפח בשם אלו עליהם הוא מופקד.
כאשר מבקש המשורר אודות בנו הקט הוא מקווה שיצמח כברוש:
"על בני שלי אני הוגה חרד,
על תינוקי ענג – הגוף.
מן הברושים אשאל
אשר יגדל
לי
בן זקוף!"
(משה טבנקין / על בני)
הברושים גאים וזקופים ויישארו כזקופים גם לאחר שימינו הולכים ונוקפים:
"מאז ומתמיד קנאתי בהם,
בברושים.
גאים וזקופים ישקיפו עלינו,
עטופי שתיקה,
שומרי סוד מפלא.
מעל ומעבר למשגי הזמן
יוסיפו לעמד איתנים על משמרתם
שומרי נפשי -
הברושים."
(אברהם בן זאב / ברושים)
ובאותה רוח של דברים הנעלמים מעיננו אך גלויים לברוש העולה מעלינו ושיח ושיג לו במרומים:
"מול חלוני עומד ברוש:
מיחס ונקי צמרת.
נדמה לי, הוא פוסל מראש
את הלשון המדברת.
בלילות הוא מחליף רשמים
עם כוכב ועם רוח.
יש לו שיג ושיח במרומים,
שבתי, לא של כל השבוע.
כשאני עובר מתחתיו, קטן,
עם חיים כואבים, בלי נחת,
הוא מתכנס קצת בתוך צמרתו
ככהן באדרת צחר.
...
אז נושא אני עיני ביראה
ורואה מעבר לברוש את שמיך:
נקיים פי שבעים ושבעה
מכל ברושיך וארזיך."
(משה דור / בלדה סנטימנטלית)
*
"מה שהאורן מנחש
הברוש יודע. כיצד
הוא קובע את הדרך
וכי בכלל יש ערך
להמריא כחץ שלוח
אל המקום בו הבטוח
מוטל לו בספק.
מה שהאורן מהסס
הברוש גומר. כיצד
הוא שומר על הקו
וחודר. וחוזר מאליו
גם הפעם, מה הטעם
להמריא כחץ שלוח
אל המקום בו הבטוח
מוטל לו בספק."
(אבנר טריינין / הברוש)
הברוש כסמל לסופיות והחלטיות הוא כבר יודע איזו היא דרכנו ומה סופה, הוא גם החץ השלוח - הניסיון שלנו להתרומם כלפי מעלה. המקום הבטוח (החיים, ההצלחה) שהברוש מסמל בצמרתו הגאה והזקופה הוא גם מקום משמרתו של הברוש על קברינו. כך הברוש הוא גם סימן להמראה בחיים וגם לשקיעתם. האורן פחות החלטי הוא מנחש והוא מהסס הברוש יודע (את החיים) וגומר (כציון על קבר). הברוש בצורתו כחץ שלוח ובזקיפות קומתו מסמל את ההחלטיות בעוד שצמרתו מתבדרת לרוחב וצמיחתו איטית יותר – הרי יש בכך מן ההססנות.
האורן הוא עץ קצר ימים, רוב האורנים אינם מגיעים לגיל של מעבר ל- 150 עד 170 שנה. הברוש, לעומת האורן, עשוי להגיע לזקנה מופלגת של כ- 450 שנה. כך, אפשר לומר שלברוש יש ניסיון חיים רב מזה של האורן ולכן הוא היודע בעוד האורן מהסס ומנחש.
היבט נוסף הוא שהאורן, כעץ ייעור מרכזי, ניטע בהמוניו בכל מקום אפשרי בעוד הברוש ניטע בעיקר ליד משכנות האדם ובבתי קברות "בתפקיד מאד מוגדר".
*
הברושים (מכל העצים) מצמצמים ומגבילים את המבט אל התחום הקרוב והמוכר וכאלו כולאים את האדם קרוב אצל עצמו.
"גבנו לברושים. אנחנו מסתירים
את ההרים מאחורי בתינו
אנחנו מתביישים לראות את הכוכב
חשים אל הרחובות הרוחשים
בל יסתבך לבנו במרחב."
(לאה גולדברג / גבנו לברושים)
הברושים אמנם נטועים מאחורי ביתנו, אך אנחנו אלו המפנים את הגב מהברושים אלינו פנימה אל הסגירות התוך-עצמית לבל יסתבך לבנו במרחב. הברוש קיים כגבול אנחנו החוסמים את המרחב ולא הברוש העושה זאת מעצמו, אפילו איננו מנסים להרחיק מעבר לגבולות הברוש וגבנו אל המערכה.
ויש והברושים תוחמים את שדה הראיה:
"בקצה השדה עמדו שניים ברושים.
אני חושב שהם עדין שם עומדים.
לפעמים היינו מסתכלים בהם הערב,
הם היו שנים כמונו בקרב
העולם הגדול."
(יהודה עמיחי / בקצה השדה).
למרות שהברוש תוחם את המבט אל האופק וכאילו יש בכך משום ההגבלה, מזדהים שני הצופים עם שני הברושים כנגד בדידות יתר העולם. על אף ריחוקם של הברושים בקצה השדה הם המקרבים בין השניים המחפשים נחמה בעולם הגדול הנמצא מעבר לברושים.
*
לברוש קוים משותפים עם החצב בהיותו נר זיכרון למתים:
"פה הסתיו הוא גבול האביב
והברוש הוא נר תמיד.
אל תראוני שאני חולפת
כי הברוש הוא נר תמיד.
בכרם נשרו העלים,
בהרים פרח החצב.
אל תראוני שאני חולפת
נר שחור דולק בהרים.
בהרים הקבר נחצב.
רך הדשא כעדר כבשים.
אל תראוני שאני חולפת
כי הברוש הוא נר תמיד."
(לאה גולדברג / חצב).
הברוש והסתיו מסמלים סופיות ויש כאן רמז ברור לחיים שכלו. האביב (סמל החיים) נחתם לא בקיץ אלא בסתיו שהוא סמל אירופי (מולדתה של המשוררת) לחדלון והברוש הוא נר התמיד לאביב שהסתיים לא בפריחה או בפרי אלא באבדון, ובמילותיו של יהודה עמיחי:
"אבל עלינו לשבח
לילה מכר. זהב משאל משאול.
ברושים עלו לנצח. עוד קולח
הרחק שער ארוך. אדון אבדן הכול."
(יהודה עמיחי / אבל עלינו לשבח).
המברך על הזיכרונות למרות האבדן, נשבח את הלילה השאול אי שם הרחק הרחק אך אנחנו עודנו מברכים והברושים כסמל חדלון למה שהיה והן כזכר לנצח הזכירה.
עתים מתכסים ברושים בפריחה הסגולה של הבוגנוילה הממתיקה את זיכרונות הברוש
אֵבֶל הברוש
בַּחֲצַר בֵּיתִי
בּוּגֶנְוִילְיָה לוֹהֶבֶת
מַאֲפִילָה עַל הַבְּרוֹשׁ
חָמוּר הַסֵּבֶר.
בּוּגֶנְוִילְיָה אֵינָהּ יוֹדַעַת
לְהַעֲצִיב פָּנִים
לְעֵת שֶׁבֶר.
בּוּגֶנְוִילְיָה חוֹגֶגֶת
אֵבֶל הַבְּרוֹשׁ
נָפוֹץ לְכָל עֵבֶר.
(אמוץ דפני)
adafni@Qresearch.haifa.ac.il
