מאמר:

עוד על "צוק איתן"/ משה גרנות

נקל להאמין לי שהתלבטתי קשות אם יש טעם להוסיף את דבריי למבול המלל ששטף את המדינה עם פרוץ המבצע (המלחמה?) "צוק איתן" בכל אמצעי התקשורת בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה וברשתות החברתיות. מה עוד שאינני מחשיב עצמי בר הכי בתורת הלחימה. בשל גילי המתקדם, באזור המסוכסך בו אנו חיים, הזדמן לי אמנם להשתתף במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים ובכמה גיחות אל מעבר לגבול בעיתות "רגיעה". חוויתי את האימה של שהייה במתחם ממולכד וממוקש, הייתי עֵד למראות מבהילים, אך קשה לומר עליי שיצאתי מכל אלה בתובנה אסטרטגית כלשהי, מלבד הכאב הנורא על חברים שלא האיר להם המזל לחזור הביתה בריאים ושלימים.

אחרי ההקדמה הקצרה הזאת מן הדין היה שאסיים כאן על פי עצתו הנבונה של הנביא עמוס: "המשכיל בעת ההיא ידום". כנראה, שאינני משכיל, כי השכל מתעמעם כאשר הרגשות גואים. והרגשות גואים משום עשרות הצעירים היפים, המוכשרים, המסורים, האופטימיים שחירפו נפשם במבצע "צוק איתן" כדי שאנחנו נוכל לנשום על האדמה ספוגת הדם הזאת. רק הדמעות יכולות לבטא קמצוץ מסערת הרגשות הפוקדת את כל עם ישראל לנוכח הדגלים העוטפים את גיבורינו, ונוכח השכול שהוא מנת חלקנו, כי הרי כל הנופלים הם בנינו האהובים.

רמז לאותה סערת רגשות נמצא בשורות הנפלאות של שאול טשרניחובסקי בשירו "ראי אדמה", אותן כתב בימי מאורעות תרצ"ט, וכך הוא פונה אל האדמה שכיסתה על ההרוגים: "הֵא לָךְ הטובים בבנינו, נוער טהור חלומות, / ברי לב, נקיי כפיים, טרם חלאת אדמות, / ואֶרג יומם עודו שֶתי, ארג תקוות יום יבוא, / אין לנו טובים מכל אלה, את הראית? ואיפה?"

האם הייתה ברירה? אני סבור שלא – כאשר נודע למרבה הזוועה מה המנהרות עלולות לעולל לאוכלוסיית יישובי עוטף עזה, ואולי ליישוב הישראלי כולו – וכי הייתה לקברניטי מדינתנו אפשרות שלא להיכנס לקן הצפעונים הזה הקרוי רצועת עזה? המודיעין ידע על איום המנהרות, אך אני משער שלא היה להם מושג איזה אסון נורא אורב לעם ישראל מתחת לאדמה. נכנסנו כי לא הייתה דרך אחרת, נכנסנו למרות שידענו שיהיו קורבנות רבים, קיווינו שאולי יהיו אלה מעטים, אבל התבדינו. החמאס מוכן להוציא לעצמו שתי עיניים, ובלבד שיוכל לשרוט לנו לפחות עין אחת. מי שמאמין שהייתה אפשרות אחרת – חי בעננים, לא במזרח התיכון. הם לא רוצים מדינה (אילו רצו מדינה – יכלו להשיג אותה ב1947, יכלו להשיג אותה ב 19 השנים שלפני מלחמת ששת הימים כשהיו תחת שלטון ירדן ומצרים), הם רוצים להשמיד אותנו כי כך כתוב בקוראן ובשאר כתבי הקודש של המוסלמים. הם ינקו את השנאה הזאת עם חלב אימם, והם מחונכים ומאומנים ממש מינקות להרוג יהודים – זאת מצווה דתית עליונה – בלעדי זה כאילו אין לקיום שלהם שום משמעות. לאיראן, לחזבאללה ולחמאס יש אותה תיאוריה כמו לגרמנים לפני מלחמת העולם השנייה: קודם יש להשמיד את היהודים, ואחר כך להשתלט על כל העולם. המעצמות החופשיות לא האמינו שהם מתכוונים ברצינות, והעניקו להם "שטחים" (שכמובן, לא היו שייכים להם...), אוסטריה, הסודטים, צ'כוסלובקיה – בתקווה שהקומץ הזה ישביע את הארי, וכי שלום ישרור בעולם לנוכח הוויתורים הנדיבים – חלומות באיספמיה! העולם לא התרגש ממש מכך שמיליוני יהודים נרצחים במיתות המשונות ביותר. גם לנוצרים יש אמונה שהיהודים אשמים בכל מדווי העולם – הם הרי גרמו לצליבת ישוע, והם בעונש עד סוף כל הדורות. הגרמנים היו אמנם אתיאיסטים, אבל השנאה הזאת, כמו אצל המוסלמים, מצויה כבר בחלב אימם.

בימים הנוראים ההם העמים "הנאורים" התחלקו בין אלה שהיו אדישים להשמדתם של היהודים, בין אלה ששמחו להשמדתם, ובין אלה שהתחרו עם הנאצים ברצח היהודים (למשל, האוקראינים, הלטווים, ההונגרים, הרומנים – רשימה חלקית). רק שני עמים הראו אצילות נפש ועמדו ליהודים באסונם: הבולגרים (המלך, העם, הכמורה!) והדנים שהעבירו בסירות את יהודיהם (תמורת שכר!) אל חוף מבטחים. שום עם מלבדם איננו יכול לרחוץ בניקיון כפיו. אדרבה, היו עמים שעשו כל מאמץ לסגור את היהודים במלכודת המוות (הבריטים והאמריקאים - שוב, רשימה חלקית).

איראן, חזבאללה, חמאס, מכחישי השואה, מבקשים להמיט עלינו שואה נוספת, וכפי שהעולם מתייחס אליהם – יש סיכוי ששוב לא ינקוף אצבע אם חס וחלילה חזון הזוועות הזה יתגשם.

אין לנו ברירה, אנו מקיזים דם כדי לנשום אוויר חופשי במולדת שלנו, ואנחנו מלאי כאב וגאווה על כך שבנים כאלה לנו, כדברי טשרניחובסקי בשירו הנ"ל: "ברוך קורבנם בצל מוות, כופר חיינו בהוד... / ראי, אדמה, כי היינו בזבזנים עד מאוד!"

אינני מגזים אם אומר שהאפשרות השנייה היא השמדה, ואל לנו לשכוח שביום "פעילות" אחד (יום אחד בלבד!!!) באושביץ הומתו יותר יהודים מאשר נהרגו גיבורינו בכל מלחמות ישראל מִקֹּום המדינה ועד היום.

אני מבקש לומר גם דבר מה על ראש ממשלתנו – מעולם לא הייתי מחסידיו, אבל כיום אני מלא הערכה למנהיגותו השקולה והחכמה. הסכמתו להפסקות אש שש פעמים (!) הייתה נכונה, למרות ההתלהמות שהביעו רבים משריו, ולמרות שהאקטיביסטים שבין המנהיגים, וגם סתם עמך, הביעו אכזבה מזהירותו המופלגת כביכול. מעשיו התבררו כנכונים, ודי לחכימא. מרגיע לדעת שבעתות משבר מנהיג אותנו אדם בשיעור קומתו של בנימין נתניהו, ומסייע בידו בתבונה – שר הביטחון משה יעלון.