פרק מספר:

הטיפה האנושית האחרונה/ דותן לוי

הקדמה

ביום הראשון, כשהרוח נשבה על הארץ והחול ליטף את הבריאה, הוא שבת מכל מלאכתו. כך גם ביום השני. ביום השלישי שבת מאכילתו, כי תהה מה הפֶּה עושה לטבע. ביום הרביעי יצא קצת לשוטט בין הבריות הטבעיות. ביום החמישי לשבוע הראשון הרעב הניע את מחשבותיו, הצורך. ביום השישי הראשון למסע הוא נרדם והָזַה, חושק בירח הטהור, בכוכבים המגרים.

בבוקר היום השביעי לשביתה, אור ראשון סנוור את עיניו. איש כבהמה נודף ריח של גוויה, נקודת האל-חזור הגיעה. ציפורים שרות בתפילת תקווה, תולעים מחכות למוות, לארוחה טרייה. הוא קם על ברכיים, כותב את גן העדן הנצחי שלו, לוח אבן ביד אחת, יד שנייה מסתתת מחדש. קול אלוהי? קול פנימי? אלוהים זה אתה? אני לא שומע דבר...

אופוריה, אוטופיה, מציאות, חלום, מודע, תת-מודע. הוא סיים רק כשנשמט על האדמה, נשימה אחרונה, אלוהים או הזיה, אני בא בעקבותיך. הוא סיים את שכתב – אתם יכולים לקחת לי את הכול, אבל לעולם אל תיקחו לי את החופש. העברתי את חיי בסגנון פרוזה ארס פואטית, הם נגמרו כשהפלתי את העט. שלום ולא להתראות, הטיפה האנושית האחרונה.

ארבעים שנה מאוחר יותר – אחד ויחיד בדורו. הוא נבחר, הוא הנבחר. אחד לדור, אחד בדור. היא אספה אותו, בחרה בו מבין כל האשפתות האנושיות. הוא הרגיש משיכה בלתי מוסברת אל ההר שבו היא נקברה. הוא היה ילד דרכים שבטח בדרך ותהה על משמעות התוצאה. לעולם לא סיים את מה שהתחיל ותמיד סיים עם מה שמעולם לא התחיל.

תר בין הר להר, בין עם לעם, בין היסטוריה להיסטוריה. מבולבל. כשהגיע אל ההר האחרון שאל עצמו, היכן טעינו ומה חסר לנו? מדוע לא הפסקנו כשהראשון מת מאגרוף הדם והשנאה? בין שמיים לארץ הוא צורח על ברכיו, היכן נעלמת? היכן נעלמת? הטיפה האנושית האחרונה, הטיפה האנושית האחרונה.

האדמה החלה לרעוד בעקבות עוצמת תוכן הצרחה. השמיים היו חצי לילה וחצי יום, הבזק אור התנגש אל תוך פניו. הירח, העין המשגיחה. הכוכבים, חיילי הירח. כל כוחות הטבע. הרוח, המים, האש והאדמה, עומדים מולו עכשיו. הם נתנו לו אותה בבטחה, כי אם חיפש אותה הנה הוא מצא.

פרוש ידיך קדימה, הם אמרו לו בקול נמוך, פרוש את עצמך לפנינו, צעד אחד קדימה, אל תפחד. אתה הנבחר, אתה האחד הנבחר. קח אותה, שמור מכל משמר, היא היחידה שנשארה. דע. הנך מושיע, הנך גואל. רד אל אחיך האנושיים, רד בבטחה. אנחנו מעניקים לך אותה, את הטיפה האנושית האחרונה.

* דותן לוי-סופר. זהו ספרו הראשון. יצא לאור בהוצאת צמרת.