מאמר:

ללכת על הקצה – האם אנחנו באמת צוק איתן?/ ד"ר ברכה קליין תאיר 

אני בטוחה שנצליח במלחמה המוצדקת הזאת כי יש לנו צבא מופלא...אנשים מדהימים. אבל, איך אנחנו יכולים לנצח כעם כאשר שני הקצוות של החברה מכתיבים סדר יום אלים ומבזה שמערער על הליגיטימיות הקיומית של האחר ועל הזכות שלו לחשוב אחרת? איך ההפרדה בין ימין – שמאל, דתיים – חילוניים, יהודים – ערבים, ספרדים – אשכנזים, סטראיטים – הומואים וכד',  שכל פעם מתעוררת מחדש, מגדירה אותנו כבני אדם? מגדירה את הקיום שלנו? מאפשרת לנו השגת איתנות בריאה?

כאשר שני הקצוות הופכים הכול לאישי במקום לענייני, הם מגיבים באלימות מפחידה כנגד האחר ושופכים קיטון מים רותחים על ראשו של המעז, בתקווה שיתפוגג (או יפוטר). מה אנחנו מבקשים להשיג בדרך זו? מה ביקשו העיתונאי לוי, או השר ליברמן, או חברת הכנסת זועבי, או הפסיכולוגית במערכת החינוך בלוד, או הזמר "הצל"...או הכדורגלן מב"ש, או עוד אלפי טוקבקיסטים לוחמניים להשיג; קונצנזוס? קורבנות?

זה שמחפש קונזנזוס, מחפש בעצם בוגדים על מנת להגדיר את עצמו כנאמן. זה שמחפש להיות קורבן, מחפש להאשים את האחר כשוחט. קונצנזוס אין משמעו לחשוב כמוני, להרגיש כמוני, להסכים איתי, אלא להתנהל ממקום שמכיל ניגודים, שמכבד שונות, שפועל על פי מצפון אוניברסאלי שיש בו אחדות, אושר, אחווה במקום סיווגים, הפרדות, שיפוטיות אישית (3 האימהות של הנערים שנרצחו הן הדוגמה המופלאה לכך). להיות קורבן אין משמעו שאני צודק ומגיע לי, אלא שאני נמצא בשעור חשוב שמזמין אותי לחזור ולקחת את הגה החיים חזרה לידיי.

נכון, מה שאנחנו עדים לו בחודש האחרון בעוצמה האדירה הזאת, הוא חלק מתהליכי האבולוציה שהחברה האנושית בכלל ומדינת ישראל בפרט, עוברות. חובת המשימה שלנו כאנושות היא להתכלל ולאחר מכן להתאחד כי אין דרך אחרת לממש פוטנציאל גדול יותר, לטפס לממדי מציאות אמיתית יותר, לקחת שליטה על הקיום ממקום של חופש ואושר. אם לא נעשה זאת, נטבע בלבה הגועשת של שליליות, הישרדות, צמצום ומחסור.

חובת המשימה המיוחדת של ישראל היא לפתוח את צופן השלום, הכבוד, האחווה האנושית לעולם כולו. אבל איך אנחנו יכולים להיות אור "לגויים" כאשר אנחנו בהפרדה, בשנאה, בביטול האחר? על כן, על מנת להעיר אותנו למשימה, מביאים לפתחנו התנסויות מאוד קשות כמו המערכה "צוק איתן". דווקא התנסות זו מעצימה את הקצוות ומוציאה החוצה את כל השדים השליליים המקוננים בה מבעד להסתה, פופוליזם, התלהמות בהמית, הכפשות (לינצ'טרנט). זה חשוב ומשמעותי. כי רק כך אפשר לטהר, לרפא ולהתכלל. אם לא נשקיע בהשגת אחדות הניגודים, הרי שלעולם לא נצליח לייצר שלם עוצמתי יותר. לעולם לא נצליח לייצר פלטפורמת טיפוס אל עבר מציאות השפע – מציאות "גן העדן" שמחכה לנו. גם בגוף שלנו ישנן אנרגיות מנוגדות, ישנם תהליכים מנוגדים כמו הנשימה, שאם לא היו, לא היינו קיימים. אבל מנגד, ההצפה של התכנים הנוראיים האלה משני הקצוות, מתארת חברה שסועה, לא מאוזנת, אלימה שעדיין לא התבגרה. אם לא נבין שעלינו לעשות מעשה, יזרעו בנתיב הקיום שלנו סלעים מכאיבים חדשים.

אישית אני יכולה להעיד שכבעלת מקצוע שתמיד סללה דרכים חדשות ועיצבה תיאוריות לא שגרתיות בתחום הארגוני – מנהיגותי והאבולוציה האישית, וכתלמידה של "ספר הידע", ספר מאוד חדשני שהגיע מממדי מציאות עליונה, שמציג אמיתות המנוגדות למוכר ולידוע, שמערער את היסודות הארציים של קיומנו, שפותח דלתות לידע ולחוכמה מפתיעים, שמזמין את האנושות כולה להתעלות מעל המפריד ולהתאחד כדי שכולנו נוכל לטפס ולממש את עצמנו כיצרי אנוש עילאיים, אני חווה מדי פעם דברי נאצה, בלע והשמצות בשם חופש הביטוי. זה בסדר לקחת צד. זה בסדר שאדם יחשוב וירגיש אחרת. אבל זה לא בסדר שיורדים לפסים אישיים במקום ענייניים, שלא מכבדים את השונה אלא מכבים אותו. שלא לומדים אלא מיד פוסלים בהשוואה למוכר.

מתוך הנאמנות שלי לחובת התפקיד האישית שלי, אני מנסה להפעיל חמלה אל מול בורות האנשים שרק מקבעת, תוקעת ומביאה פחד ענק לעזוב את המוכר והבטוח, להניח בצד את האל שלי, הדת שלי, העם שלי, הדיעה שלי, המודל שלי, הצבא שלי, ולהקשיב לאחר ולשונה בכבוד. רובינו מפחדים שאם נתכלל, נתאחד, נתחבר, נקשיב, נכבד את המנוגד והשונה, מה תהיה המשמעות הקיומית שלנו? לצערי, זהותנו תמיד נקבעת בהשוואה לאחר, בהפעלת אלימות מילולית או פיסית, בכיבוי האור של האחר, במקום לברוא את עצמנו כאוטונומיים עוצמתיים. על מצע זה גם המלחמה התפתחה וגם האלימות המכוערת של הקצוות התפרצה.

אנחנו נקראים לרגישות יתר דווקא בעיתות של מצוקה, מלחמה, אירוע בטחוני. מנהיגי הציבור של הקצוות חייבים להיות אחראיים יותר. הם נחשבים למעצבי דיעה. העוצמה האנושית איננה נמצאת במילים אלא במחשבות, ב- state of mind. הממטרות המופעלות מתוך הפה שלנו עלולות להטביע אותנו במרתפי החשכה במקום להבריא, לרפא, להצמיח. אנחנו חייבים לשנות פראדיגמות, להבין אמת גדולה יותר, להתנהל מתוך מצפן – מצפון אוניברסאלי שאיננו מחשיב דת, לאום, דיעה, ג'נדר, או כל סיווג והפרדה אלא אדם שבצלם אלוהים נברא. לכולנו יש תפקיד בתוכנית המוגדרת לאבולוציה. ובגלל התפקידים שנשמותינו לקחו, השמיכות מנוערות, הצעיפים מוסרים, פתחי המנהרות נפערות, ההרגלים שלנו מתערערים, האמיתות בהן אחזנו מתערפלות, כל הפרות הקדושות מנותצות. אז עם מה אנחנו נשארים?

עם מהות אלוהית שהיא אור, שאוהבת, מכבדת ומכילה כל דבר בבריאה כאור. עם מהות שפועלת על פי הפסוק האוניברסאלי: אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך (במיוחד אנחנו היהודים שחווינו מאה נוראית). היא זו שצריכה להיות המשענת שלנו בתהליכי ההתעוררות הקשים שאנחנו עוברים. ובגישה הזו, כל אחד אחראי רק על נתיבו שלו, ובעיקר רק על נתיב מחשבותיו שמעצבות את מציאות קיומו. בואו נפסיק לצפות שהאחר ישתנה. בואו נכיל אותו בכבוד, וכאשר נדרשת להאמר האמת המרה או לצדק להיעשות, היא תאמר והוא יעשה ממקום של חמלה ומלוא ההבנה של השעור שצריך להילמד.

אין אחדות אלא מתוך הניגודים. אין טיפוס מעלה אלא מתוך התכללות עם האחר והשונה. הנפת גרזני ההשתקה קוראת תיגר על הלגיטימציה שלנו להילחם על ביטחון המדינה, על היכולת להביא שלום, על היכולת לייצר אחווה. עלינו לגזור על עצמנו מתינות, בגרות ובשלות.

עם תקווה לעולם חדש, אדם חדש, חברה חדשה וכמובן שלום ואחווה,