מאמר:
רוח ריחנית בזהב הפרדסים / אמוץ דפני
אלכסנדר פן מתלבט "בין שתי המולדות: בין רוסיה וא"י" אך פותח את שירו "מולדת חדשה" בריח ההדרים וזהב הפרדסים. בשיר זה הוא מתאר את כל הקושי והצער הצפוי בארץ והרוח המשובבת היחידה היא רוח הפרדסים וכל השאר מדבר, שבריה, נבוט, יגון וסערה. זו כמעט הנחמה היחידה למי שקשר את חייו בארץ הזו וזרק מאחוריו את ארץ הולדתו.
"בעד מולדת זו, אשר לא ידעתיה
ורוח ריחנית בזהב הפרדסים -
השמתי את נפשי, בצחוק עליז שלחתיה
להישרף ביקוד חמסין."
(אלכסנדר פן / מולדת חדשה, "מבחר כתובים", ע"מ 15).
דוד שמעונוביץ (לימים שמעוני) מתאר את הווי הפועלים ביער בחדרה כבר בתמונת הפתיחה מהווי הכורתים, עולה באפם ניחוח הפרדסים שמסביב. מייד לאחר שהריח נפתלי את הפרדסים וחשקה נפשו בתפוחים, מהסה אותו רב פנחס לבל יחטא בלשונו ויודה לבוראו על העבודה המזומנת ביער...
"...
ועלים ישקו, יהמו. וריחות חריפים, משכרים
מרחבי פרדסים רחוקים על כנפי הרוח ינדפו
ונחירי נפתלי יתרחבו ונשם ושאף ונאנח:
"מי עתה בפרדס יתנני! בתריסר תפוחים אדירים
הייתי משבר צמאוני ומי אז ידמה וישוה..."
(דוד שמעונוביץ / ביער בחדרה, ע"מ 1)
נתן יהונתן מתרפק עלי ריחות השדה :
"דומני כי זה-לי ימים על ימים
שאני מחכה-לה, לרוח דרומית,
ממחוזות תפוחי-הזהב.
שתבוא לאטה חמימה וקלה;
רוח-ערב דרומית מרוחות-השפלה,
עם רשרוש גבעולי-החצב.
שתביא את ריחות-הדרום הכמוסים;
חרולים ואבק, אפלולית-פרדסים
וניחוח פרות-השיזף...
אל חלון הפייטן הכפרי שתבוא,
וזכר כל אותן השנים הטובות,
לספרן במחברת שיריו."
(נתן יהונתן / רוח דרומית קלה, "אשר אהבנו", ע"מ 99).
הרוח לה מצפה נתן יונתן היא רוח דרומית ממחוזות תפוחי הזהב שתביא את ריחות הפרדסים. העונה היא פריחת החצב בסוף הקיץ בעוד הפרדסים פורחים משך כל הסתיו. אל סוף הקיץ מצטרף ניחוח פירות השיזף (הם פירות ה"דומים"). ריח מתוק וכבד של הפירות הבשלים - התוססים הוא כבד ועדין כאחד ולרוב אינו נישא למרחוק. זה ריח אינטימי המורגש עם המגע הקרוב בפרי ודווקא ריח זה מצופה להגיע ליעדו.
וכך שני הניחוחות המתוקים; הפרדסי הכבד והעמוס והשיזפי העדין והמינורי הם זכר לשנים טובות לנוצרן במחברת השירים. אם נרצה להרחיק לכת הפרדסים הם נטע האדם והתחדשות החקלאות העברית ואלו השיזף נצר לצמחיה העתיקה ששרדה פה ושם כצמח צדי שדות הנושא שורשים עתיקים. ההדרים כוחם בפרחיהם שהם עדיין הבטחה בעוד ריח פירות השיזף זו יכולת שכבר נתגשמה. ההדרים משכרים בבושמן הכבד המוצע לכל דכפין ואל פירות השיזף עלינו לגשת בעצמנו...
שכרון ריח הפרדסים כמו מטריף את דעתו של ע. הלל הנוסע בדרכי השרון, בסיבוב כפר סבא, בחמישי באדר.
"ובחמישי לחדש אדר פרח עלי העולם בסערה
ואני זרקתי אל כותרתו צלוף בבשמים השמחים,
ושמעתי את כל פרחי-האור ואת צלצולי המים קוראים לי בשמי:
הנה, הנה!
...
אך בסבוב כפר-סבא תקפה עלינו פריחת העולם.
והפרדסים בלבלונו ברעם ריחותם
המתוקים-המתוקים-המתוקים -
...
הוי, כמה מגחך להיות ספרים ביום כזה,
ביום כזה נפלא להיות משהו.
ונפלא להיות טרף לפריחה המסתערת.
לנשם במאות החושים הנבהלים את פתאם-ענות-הך!
- כל מצלתי העולם!
הוי, בחמישי באדר, בסבוב כפר-סבא, נפלא להיות!
וככה להיות,
להיות ! ולהיות !"
(ע. הלל / בסבוב כפר סבא; "ארץ הצהרים", ע"מ 17-19)
*
ריח פרדסי ההדרים הוא אולי הניחוח ה"ציוני" ביותר ומאפיין את ההתיישבות בשרון ובשפלה. כל מי שגדל בחבלי ארץ אלו בשומת הפרדסים היא חלק משובל הניחוח של ילדותו.
שיר זיכרון האהובים של ש. שפרה אפוף ריחות הדרים:
"פקעות פקעות ניחוח
הדרים אורבות להתפוצץ
בחלון אל הרים באד
חלבי כמו ענפי
אפרסק סגל ורד בטן
אשה הרה מבעד
לשמלה סגל ורד מרמז חום
חום כהה לפני
עוד רגע -
באמת רק זכרי
ריחות
- לא יעירו
בלילה פני אהובי עולים
עם ניחוח הדרים כאד מן
האדמה אלי אבי משתופף על טוריה
בפרדס אהובי הזר גם הוא עמו בעפר
משתאה - אבא מפיס יפה
חי אחי יוסף נעוה
מובס גוזל
שצנח מן הגג כל
חייו המפספסים - בלילה
אהובי ניחוח
הדרים"
(ש. שפרה / זכר, " חצבים נרות נשמה", ע"מ 36).
בבית הראשון מופיעים ריחות המתפוצצים לצבעים, פקעי הפרחים של ההדרים הם לבנים ולעת פריחתם הפכו לאד חלבי - הריח שינה ממד מניחוח לצבע.
התפוצצות אדי הריח הפכו למחרוזת משתנה של צבעים - אד חלבי, אפרסק סגול ורוד, סגול ורוד לחום כהה. מהפריחה (הלבנה של ההדרים) אל הפרי (אפרסק סגול ורוד בטן ורמז עב לפרי בטן) אל הריון בשמלה סגולה וחום כהה של רגבי אדמה (של קבורה?) ואז אפילו זיכרונות ריח ההדרים לא יעירו את אשר איננו חי עוד.
בבית השני עולה זהותו של הריח במפורש "אהובי עולים עם ניחוח הדרים - האב עובד הפרדסים האהוב האובד וזכר האח שהובס כגוזל שצנח. ומול כל אלה, כמו אצל נתן יהונתן, יפיס הריח "אהובי ניחוח הדרים".
געגועי שלי לפרדסי ילדותי התעוררו בחריפות בעת נסיעה באוטובוס לרחובות. דווקא הצמחים שהשתלטו על עצי ההדר המוזנחים קוממו אותי בשפע הירק והפרחים הצבעוניים להכעיס אך ללא הריחות המתוקים האהובים והמפייסים.
פַּרְדֵּס נָטוּשׁ בְּנֵס צִיּוֹנָה
זְמוֹרוֹת הַלַּנְטָנָה וְהַשַּׁרְבִיטָן
בְּפַרְדֵּס נִשְׁכָּח,
נִפְרְשׂוּ לְאִטָּן
חוֹנְקוֹת בְּמַעֲטֵה
אָפֵל וְרַךְ
תִּקְווֹת מַזְהִיבוֹת
וּבְשֹׂמֶת הֲדָרִים
שֶׁהִבְשִׁילוּ בְּעִתָּן.
בֵּית הָאֲרִיזָה חָרֵב
מַשְׁאֵבָה אֵינָהּ נוֹקֶשֶׁת -
יָמִים אֲבוּדִים
בִּפְרִיחָה מְשַׁכֶּכֶת
זְמַן שֶׁעָמַד מִלֶּכֶת.
( אמוץ דפני, "זמן עלה", עמ' 103)
