מאמר:
מלח הרחוב טוב ממלח הארץ- על טרובאדור השירה אברהם שיין
מאת:ראובן שבת
במאה ה-11, אמצע ימי הביניים נולד בפרובאנס שבצרפת זרם תרבותי חדש. קראו להם טרובדורים-היו אלו, בדרך כלל גברים צעירים, שבעקבות אהבה נכזבת או מתוך כך שמשהו עז מאוד של רוח יצירה פעם בליבם והם החליטו להוציא אותוהחוצה ויהי מה.
לטרובדורים היה קול ערב, נפש פיוטית שיצרה שירי אהבה נפלאים, וכנראה גם כוח פיזי רב. אחרת כיצד אפשר להסביר את העובדה שהיו נוהגים לנדוד בין עיר לעיר כפר לכפר, כמעט ללא מנוח, לילות וימים וכל אותה עת גם לשמר בקרבם את אותה רוח נעורים, כמו נצחית שהולידה בקרבם שירי אהבה ומסע שאותם אהבו לשמוע ממילא- שועי ארץ, סוחרים, כהני דת, פרוצות, בתולות חסודות, נזירים וכמרים, איכרים ואבירים.פורקי עול, ואנשים ישרים. סגפנים ומופקרים.
ההנחה היא ששירתם של הטרובדורים דיברה כפי שהיינו אומרים כיום-"בגובה העיניים." היא נגעה בנימי נפש כולם, ללא הבדל. נאמר עליהם כי כאשר נשמע קול שירתם רטטו ברכות הלבבות כולם.
חלפו עברו פסו מאות רבות של שנים. הטרובדורים באותה מתכונת של ימי הביניים נעלמו בתוואי ההיסטוריה ולא שבו כמו שהם. אלא במעין תחפושות או תלבושות דומות של זמרי עם בארצות שונות. אבל אלו, כאמור, ברובם הגדול, אינם נוהגים לנדוד לאורכה ולרוחבה של ארצם, וללון מדי לילה במקום אחר, בלא בית, חפץ או אישה.
שירת הרחוב בת ימנו, היא במובנים רבים, המשך עקיף לאותה טרובדוריות מני אז. אבל מעטים מעטים הם משוררי הרחוב ועוד יותר מכך-מעטים בקרבם הם אלו ששירתם אכן יכולה לפלח ולהרעיד נימי לב ואושיות שכל כאחת.להיכנס לתוכם וללמד אותם חוכמה דעת בינה ו...דרכי אהבה.
שירת הרחוב, בהיותה מגדרית ממילא, מעוררת איזו שהיא מבוכת מה בקרב אקדמאי ספרות. אפילו, אלו היפי נפש מביניהם, עדיין מתפתלים במעין אי נוחות כאשר הם ידרשו "לנתח" אותה בכלי הביקורת שלהם. אבל אין אזמל המנתחים הקר שלהם דומה לחוכמת הרחוב, וחומו.
אברהם שיין-הוא בראש וראשונה משורר. משורר מופלא באמת. חכם, רב-אנפין.
העובדה שהוא בחר באומץ לב בלתי רגיל למשוררים בדרך כלל, והפנה את שירתו אל מחוץ למקובלות: מחוץ למדפי הספרים הרגילים בספריות (אף שחוברות שיריו נמצאות כנראה באלפי בתים בישראל), מחוץ לכתבי עת ממוסדים וידועי שם, מחוץ לקולגות ומחוץ לכיבודי מימסד.
לבדו, ( אבל עם הרבה אהבה מאהוביו, וגם ממכבדיו)-שיין הוא טרובדור שירה המכתת רגליו ברחובות תל-אביב: מנוכרת לעיתים, חמה לפרקים, שקרית וצבועה לא אחת, אוהבת בחום לפעמים.
הוא מחלק את חוברות שיריו, ובהם נגלים כבר שנים פניני שירה אמיתיים:
"גם האילן המתנשא ברוח/זקוק לפעמים לליטוף/ העשב בשדרה/ ולטפיחת ציפור / על כותפות צמרתו/ לחיבת פרפר על דש/כנפיו// גם הים המתעופף ברוח/ זקוק לעיתים לצביטת/הגל על מפרשי דבשתו"
הנגיעה היא אימפרסיונסטית, המשורר חש תוך כדי הליכתו בכל דבר המתרחש לנגד עיניו. אלו הם חומרי השירים בחלקם.
ובשיר אחר- הגעגועים הם הוויה של כאן ועכשיו פולחים את הזמן באותו כאב מינורי לכאורה, אבל זה המכיל בסופו של דבר את מהות הכאב והגעגועים כולם:"שיר שמוקדש לחדוה גלנטי/שהייתה שייכת לכיתה ד-2/ ולמלאכים// הראשונה שחלפה על ערוגות הסוף// בלקונים 1951 נהרות תורמוסים יתנפצו בסגול בין גדות החרציות/ שם דבורים חלתו את הרקיע,בפסי דבש."
שיר פרוסטייאני בהוויתו.
שירתו של אברהם שיין היא בסיכומו של דבר שירת "ציר" הציר הזה אינו אנכי, אלא רוחבי. הוא נע בדינמיות ולא בחיפושי עצמו וזהותו. לא בכדי שיין הוא משורר רחוב ולא מלח הארץ וככזה בוודאי גם ראוי לכינוי "מלח הרחוב" ולא "מלח הארץ". אלא שכאן מלח הרחוב טוב ממלח הארץ. באשר חומרי כתיבתו- קיומיים בכל מהותם והוויתם באים, מגיעים, ונוגעים ברחוב. באנשים קשיי יום, ובאנשים עשירים. בבודדים וגלמודי לב, באוהבים ונהנתנים.
לדידם של אלו, אפילו קריאה קצרצרה שיר כמותה כחגיגת אמת,מזככת, ומזקקת לנפש.
כך הוא- הדבר.
הציר הרוחבי הזה של שירת הרחוב של שיין נוגעת מאוד בבני דורו: ויזלטיר, וולך, יאיר הורוביץ. אלו למרות גדולתם, נותרו מגובלים בתחומי השירה שלהם. הם לא פרצו איתה לרחוב. שיין עשה זאת. הכתיבה שלו-מודרנית, נטוריילסטית, נוגעת היטב בחומרי הקיום: אהבה, תשוקה, מלחמה, מחאה, מלחמת קיום, שנאה, חמלה.
ושפת שירתו היא חגיגה הנעה לאורכו של אותו ציר רוחב ( שהוא ציר הרחוב למעשה..)- טבע ואורבניות, שפה רזה מאוד, ודימויים מופלאים.
שיין משלם לשירה את מיטבה. היא מרעיפה עליו ובצדק את אהבתה בצורת כשרונו הגדול.
וכך הוא כותב באחד משיריו:" אספי לי את הדמעות במשורה/ ציפור קטנה בתוך ידי/ מחלונך ראיתי את פרדס חיי/ אשכולות ימי// בלילות סרגתי לך אגדות/ במסרגות זהב// אספי לי את המנגינות/אחי לי את השברים."
אכן-טרובדור של שירה.
