מאמר:

פסיכואנליזה – שירים משיירים/ אבינועם חקלאי

המושג " ה- אחר הגדול " שהמציא לאקאן בא לתאר בהוראתו המוקדמת מעין מקום שהסובייקט הנו תוצר שלו . זהו אתר בו אנו מניחים שקיים ידע ובו מיוצגים התרבות והחוק . לדוגמא , אם מניחים , כפי שנהוג היום , שהידע טמון במדעים הנוירולוגים והגנטיים ומבטא עצמו באמצעות ה"מומחים" , הרי שכמעט בכל בעיה שתתעורר אפנה אליהם לקבלת תשובה . אם בחברה מסוימת מניחים שלאושר יש קשר עם ילדים , הרי שעשוי להתעורר בקרבי איווי לילד . כאשר קבוצה אתנית נושאת בשיח שלה זיכרון של שואה , באופן לא ידוע לה אבל בלוויית אפקטים ברורים , היא תגיב לאירועים בהם היא נתקלת מעמדה זו .

אלא , שלעיתים הסובייקט חש אי נחת בתרבות המתיימרת להיות ה- אחד , זה המספק את הפתרונות לחייו , שלא לומר , מועקה . ה"מומחה"  אינו מספק לו תשובה המשביעה את רצונו , הוא אינו מאושר כהורה לילדים וסובל מאיזו רתיעה מהתגובות הציבוריות , ההמוניות , האוטומטיות לאירועים . הוא אינו מוצא עצמו שם , ב – אחר . הוא מרגיש שהוא חצוי ,שקיים דבר מה נוסף ובכך , הוא גם מחלק את ה – אחר , פעולה היוצרת איזו שארית . יש איזה חסר ב – אחר , הוא אינו יודע לתת לי את כל התשובות , אינו יכול לומר לי מי אני מעבר להגדרות המגודרות בו , הבנאליות , ההופכות אותי לעוד אחד , זהה לאחר , לרעי , לאחי , לאויבי ( או תמונת המראה ההפוכה שלו ) . יש בי איזו שארית , שייר אשר נשר ממכלול הידע האנושי .

השארית הזאת מתבטאת בתצורות הלא מודע הפרוידיאני . היא מעיקה עליי , מכשילה אותי בדרכי - היא דרכו של ה – אחר , היא מתגלגלת בסימפטומים שלי , בחלומותיי , בפליטות הפה . במין . היא מעידה על משהו נוסף , שייר שנשר לאחר החינוך להזדהות והנקרא גם סוציאליזציה , אותה מכונה המתאימה את היחיד לסוציאלי . הסבל שהוא גורם לי מביא אותי לבקש להיפטר ממנה , לחזור אל האושר המאושר על ידי המומחים והסטטיסטיקות , להפסיק להיות המשוגע הסודי שהנני .

הנה , פרושה בפניי האפשרות לפנות אל המומחה שינסה לאלפה באמצעים המקובלים בחברה , יורה לי את הנתיבים בהם תוכל להתבטא לפי הידע המדעי שהצטבר במחקרים , ירשום לי תרופה זו או אחרת , שהוכיחה עצמה ברוב המקרים ( בהנחה שהמחקרים אינם מוטים על ידי חברות התרופות ) . הם מנסים לעזור לי , בעלי הידע , כל חייהם הוקדשו לצבירת הידע שיציל אותי מסבלי , הם נענים לתביעתי , לבקשתי , לתחינתי לעזרה . הם כל כולם כוונות טובות המובילות אותי אל .... הגיהינום . הם פשוט לא לוקחים בחשבון כמה משתנים זניחים : כל הידע שהצטבר לפניי אינו רלוונטי כי אני יחיד , בלתי ניתן להגדרה , ידע שאינו ידוע עוד ולכן אין תשובה מן המוכן למה שטרם נשאל . הם לא לוקחים בחשבון שתביעתי המוצהרת , שרצוני המבוטא בבקשה לעזרה , שונה מאוד מהאיווי הלא מודע שלי המכוון בעצם אל השארית . הם גם אינם יודעים דבר על האיווי שלהם , על הפנטזיה הסודית שלהם המנחה אותם , ללא ידיעתם בטיפולם בי . ואכן , אני כותב עליהם בלשון רבים כי הם עוד לא הוכיחו אחרת .

לפני כמה זמן יצא ספר שיריו הייחודי של סובייקט המבהיק במוזרותו והעונה לשם אתגר מויאל . הספר נקרא : " מין גנעדנום " . זהו השם שהוא נותן לאהבה , כפי שהוא מתנסה בה . האישה המוכשרת שניקדה את שיריו חוותה גיהינום , כי הם מלאי המצאות שאילצו את חוקי הדקדוק הכלליים להתעקם בהתאם למילים , להטיות ולשמות שיצר באופן פרטי מהשפה שהיא מה – אחר , נחלת הכלל . באחד משיריו ( עמ' 26 ) הוא כותב : " כשאני אוהב אותך // אני במעשה // מתאהב אותך ....."  בשיר אחר ( עמ' 22 ) : " אני עומד לחדור אלייך // לרסק לך את עמוד השגרה // לשמוע אותך מתפתלת // משתרפת אלי למדורה // ובוערת אותי אוגרת // מאתגר לאבער // אשאל אותך הכול ואת // תשיבי אותי לעפר // משם אחזור אלייך // לרסק לך את אמות המיטה // לשמוע אותך מתרחמת // הופכת אותי לאיתה " . הקסם של אתגר הוא ראשית לכל , הסירוב לקבל את ההגדרות המקובלות בחברה לאהבה , החל בתיאוריות המדעיות על פרומונים ,  אסטרוגן , טסטוסטרון , דופמין , אוקסטצין  , עבור בתיאוריות הפסיכולוגיות , בידע הפסיכואנליטי וכלה בשירי האהבה שנכתבו עד אליו . שנית , הוא מתעקש שעבורו , באופן פרטי , האהבה היא מין גנעדנום , מקום בו לא ניתן להפריד , כפי שהלשון עושה מטבעה , בין ההפכים : גן – עדן וגיהינום . היא גם וגם , ממשי שלא ניתן לומר בשפה , אך עם הניסוח הייחודי הוא מתקרב . במעשה האהבה הוא מתאהב אותה ואני קורא שם גם את התיעוב , אני קורא בשירו האחר את אירוע האהבה המרעיד את העצמות , את אמות הסיפים של הקיום , את הסובייקט ההופך לבערה , את האותי ההופך לאיתה . הוא עושה שימוש במילים הנמצאות ב – אחר ומשתמש בהן כחומר גלם לתאר את ייחודיותו באהבה וזה מדבר ללא מעט קוראים , שהעדות הזאת שוברת להם את עמוד השגרה ומרמזת על אהבתם שלהם הייחודית ועל האפשרות שהשפה הנה חומרית וניתן לעשות בה שימושים אישיים וייחודים  כדי לומר אותי עצמי באופן שלא ניתן להגיד באמצעות האוניברסאלי .

אם תשאלו מדוע אני ממקם את האהבה כשארית , אענה שבראש ובראשונה זהו שגעוני הפרטי מתוך התנסותי בחיי . לאחר מכן , אצביע על העובדה שכאשר שאל המשורר " מה זאת אהבה ? " הוא הצביע על העובדה , אולי אפילו אמת סטטיסטית , שלא היה מעולם אובייקט כה שכיח לשירה כמו האהבה . כמו כן , כאשר נעצרים לרגע משטף המחשבות והחיים , ניתן לשים לב שהאהבה אינה מתיישבת כלל עם השיח הקפיטליסטי . נכון שניתן לרתום אותה לעשיית רווחים בחגי האהבה למיניהם , אבל היא למעשה בזבוז משווע של זמן וכסף . אדם מאוהב לא מפסיק לחשוב על אהבתו , מפסיק לתפקד ביעילות , אומר הרבה שטויות שאין להן תכלית ... הוא חולה . האהבה מאלצת לפעול בחיים , היא החומר ליצירה המנסה ללכוד אותה בתמרונים יפהפיים ובכישלונה הצפוי מראש , מותירה לנו פסלים מקסימים בצידי הדרך . מובן ששיח היעילות הקפיטליסטי והפסוודו – מדעי נאלץ להתפשר עם הכוח הממשי האדיר שלה ומנסה להרגיעה , לנרמל אותה , להשיב לשאלה מהי , ולמכסם ממנה רווחים . אבל אין לו מושג שהיא גנעדנום וככזו היא מובילה אותו למחוזות משוגעים כמו הצרכנות היום המאופיינת פחות כבעלות על אובייקט והסיפוק מכך השם גבול ורווח לזמן מה , ויותר כהתנסות כמעט אין סופית בחוויית / סיוט הקנייה והרווח הפיננסי הבלתי פוסקים , לגזענות ולתוצריה הרצחניים , ולמלחמות .

הגוף של ההוויה המדברת , היא הסובייקט , הוא משטח התענגותי  התפוס במבנה של הלשון . ככזה , הוא אמור לבקש ולקבל סיפוק באופן קונסיסטנטי , כלומר באופן פאלי המבטיח הנאה שיש  לה התחלה וסוף , כמו ביחסי מין המסתיימים , במקרים המוצלחים בגמירה . ואכן , לסיפוק של ההנאה יש קשר עם הצלחה , הצלחה המולידה לעיתים סבל קשה . עם זאת , הלשון אינה יכולה לכלול הכול שהרי באופן לוגי חייב משהו להישאר בחוץ וגם ההתנסות בחיים מוכיחה זאת . ישנו סוג של התענגות שהוא אינו קונסיסטנטי , שלא נלכד במבנה הלשון ואני ממקם אותו באהבה ( אך לא רק . גם בנשי , בשיגעון ...) . אפשר לראות בטקס ברית המילה היהודי את הפרדיגמה של תפיסת הגוף על ידי החוק של המילה , בעוד שהחתיכה הנקטמת , האבודה , מהווה את הסיבה לאיווי , משחקת תפקיד עיקרי בהתאהבות ומופיעה בצורות שונות כאובייקט המועקה המפר את שלוות החוק החברתי , בצורה של הפרעה בראייה או קולות הנשמעים לפתע . המקרה של תומס איי אנדרסון , הוא ניאו בסרט " מטריקס " הנו דוגמא טובה לכך . את חייו חוצות תופעות קטנות ומטרידות של דה – ריאליזציה הפותחות לו דרך חדשה .

לפני זמן מה השתתפתי בפאנל עם הפרופסור אווה אילוז ואחרים , פאנל שנולד בשל ביקורתה על המטפלים בתחום הנפש המשרתים מבלי דעת , לדבריה , את השיח הכללי והאוניברסאלי ובכך תורמים לסבל ,לאשמה ולשקרים של היחיד . יש לא מעט בדבריה , בתנאי שמוציאים את הפסיכואנליזה הלאקאניאנית מתחום ביקורתה , כי היא , הפסיכואנליזה הלאקאניאנית , מכוונת לכך שיכתבו שירים ודרכי חיים מהשיירים הנושרים מה – אחר . לקראת הפאנל , צפיתי ביוטיוב בראיון שערך קובי מידן עם פרופסור אילוז בתוכניתו " חוצה ישראל " . בסוף דבריה אמרה , מה שרק אישה יכולה להגיד . היא טענה שהניסיונות המדעיים והממוחשבים להתאים בין בני זוג לפי קריטריונים המשערים את הצלחת הקשר , הם טמטום גמור , כי מתאהבים בגלל איזה אובייקט טיפשי ולא ניתן לחישוב , כמו חיוך . היא צודקת . כמה שירים אפשר לכתוב על החיוך הזה , כי שם בדיוק נכשל ה – אחר להסביר את סיבת האהבה .

במסה הבאה , אנסה להסביר מתוך ידיעה של כשלון ידוע מראש , על האופן שבו כתיבת שירה באנליזה נוגעת בממשי ומצליחה ללכוד את ההתענגות , את  תנאי האהבה ולטפל באופן רציני בסבל . ובינתיים הנה רמז , קצרצר מאת דוד ז'ליכובסקי :

חפרפרות לשוניות

-------------------

הלשון מתחפרת במילים ובביטויים שכבר אמרה , אחר התגלגלה לחפירות ולאויב התוקף אותן כאחד , לשון הלשינה  על המגנים שהפכו לחפרפרות מרגלות .