מאמר:

חוק הצד השלישי/ ל. רון  האברד

כלים לטיפול בסביבה מסוכנת

ליקוט מתוך עבודותיו של ל. רון האברד

חוק הצד השלישי

אלימות וקונפליקטים בקרב יחידים ואומות היו בקרבנו במשך עידנים, והגורמים להם נותרו מסתורין גמור, מסתורין שבא על פתרונו לבסוף בסיינטולוגיה.

אם כלדיאה* היתה יכולה לחלוף ולהיעלם, אם בבל היתה יכולה להפוך לאבק, אם מצרים היתה יכולה להפוך לאיזור צחיח, אם לסיציליה היו יכולות להיות 160 ערים משגשגות שהפכו לחורבות שנבזזו לפני שנת אפס והפכו להיות כמעט מדבר מאז – וכל זאת למרות כל העבודה והחוכמה והרצון הטוב והכוונות הטובות של בני אדם, אז חייב להשתמע מכך, כפי שבעקבות השקיעה באה חשכה, שמשהו חייב להיות לא ידוע לאדם בנוגע לכל עבודותיו ודרכיו. וחייב להשתמע מכך שהדבר הזה חייב להיות כל-כך קטלני וכל-כך מתפשט שהוא יהרוס את כל שאיפותיו וסיכוייו הרבה לפני זמנם.

דבר כזה חייב להיות איזשהו חוק טבע שהאדם עצמו לא העלה בדעתו.

ומסתבר שישנו חוק כזה שעונה על התנאים האלה של היותו קטלני, לא ידוע ומקיף את כל הפעילויות.

נראה שהחוק יהיה:

צד שלישי חייב להיות נוכח ולא ידוע בכל מריבה כדי שקונפליקט יתקיים.

או

כדי שמריבה תתרחש, צד שלישי לא ידוע חייב להיות פעיל ביצירתה בין שני יריבים פוטנציאליים.

או

בעוד שבדרך כלל מקובל להאמין שנדרשים שניים כדי לריב, חייב להתקיים צד שלישי והוא חייב לפתח את הריב כדי שיתרחש קונפליקט אמיתי.

קל מאוד לראות ששניים שנמצאים בקונפליקט רבים זה עם זה. הם מאוד גלויים לעין. קשה יותר לראות או לחשוד בכך שהיה קיים צד שלישי שטיפח באופן פעיל את המריבה.

הצד השלישי, שבדרך כלל לא חושדים בו והוא “הגיוני”, שעומד מהצד ומכחיש שיש לו איזשהו חלק בכך, הוא זה שהביא לקיומו של הקונפליקט מלכתחילה.

מתברר שהצד השלישי הנסתר, שלעתים נראה שהוא תומך בצד אחד בלבד, הוא המסית.

זהו חוק מועיל בתחומים רבים של החיים.

הוא הגורם למלחמה.

מישהו רואה שני חברים מקללים זה את זה ומטיחים כינויי גנאי זה בזה, רואה אותם מגיעים לידי החלפת

מהלומות. אף אחד אחר לא נמצא בסביבה. לכן הם, כמובן, ״גרמו למריבה״. אבל היה שם צד שלישי.

כשמנסים למצוא את שורש העניין, נתקלים בנתונים בל-ייאמנו. זאת הצרה. הבל-ייאמן נדחה בקלות רבה מדי. אחת הדרכים להסתיר דברים היא להפוך אותם לדברים בל-ייאמנו.

פקיד א׳ ושליח ב׳ מסוכסכים. הם מתלהטים לתוך קרב ישיר. כל אחד מהם מאשים את השני. אף אחד מהם לא צודק ולכן המריבה לא נפתרת כי הגורם האמיתי לה לא נקבע.

כשמישהו בודק מקרה כזה ביסודיות. הוא מוצא את הבל-ייאמן. אישתו של פקיד א׳ שכבה עם שליח ב׳ והתלוננה בפני כל אחד מהם על השני.

חקלאי ג׳ וחוואי ק׳ קרעו זה את זה לגזרים במשך שנים בקונפליקט מתמשך. יש סיבות ברורות והגיוניות למריבה. עם זאת, היא נמשכת ולא נפתרת. חיפוש מדוקדק מגלה את בנקאי ל׳, שעקב ההפסדים שלהם במריבה מסוגל להלוות כסף לכל אחד מהצדדים, בעודו שומר שהמריבה תימשך, והוא יקבל את כל אדמותיהם אם שניהם יפסידו.

זה מתרחב עוד יותר. הכוחות המהפכניים והממשלה הרוסית היו בקונפליקט ב-1917. הסיבות לכך הן כל-כך רבות עד שתשומת הלב מתמקדת בהן בקלות. אבל רק כשהמסמכים המדיניים הרשמיים של גרמניה נתפסו במלחמת-העולם השנייה נחשפה העובדה שגרמניה טיפחה את המרד ומימנה את לנין כדי שיצית את המרד, כשהיא אפילו שולחת אותו לרוסיה ברכבת תחת איפול!

כשבודקים מריבות “אישיות”, קונפליקטים קבוצתיים, קרבות לאומיים, אפשר למצוא, אם מחפשים, את הצד השלישי, ששני הצדדים הלוחמים לא חשדו בו או, אפילו אם הם כן חשדו בו, הם התעלמו ממנו כי הוא היה “דמיוני”. עם זאת, תיעוד מדוקדק מאשר את זה בסוף.

הנתון הזה שימושי במידה מדהימה.

במריבות של נישואין, הגישה הנכונה של כל מי שנותן ייעוץ היא לגרום לשני הצדדים לחפש היטב ולמצוא את הצד השלישי. בהתחלה ייתכן שהם יעלו הרבה סיבות. הסיבות האלה הן לא beings (אנשים). אנחנו מחפשים צד שלישי, being אמיתי. כאשר שניהם מוצאים את הצד השלישי ומבססים הוכחות, זה יהיה סוף המריבה.

לעתים שני צדדים, בעת מריבה, מחליטים פתאום לבחור being כדי להאשים אותו. זה עוצר את המריבה. לפעמים זה לא ה-being הנכון ולאחר מכן מתרחשות עוד מריבות.

שתי מדינות שנמצאות במחלוקת קשה צריכות לבקש התוועדות זו עם זו כדי לנפות ולאתר את הצד השלישי האמיתי. הן תמיד ימצאו כזה אם הן יחפשו, והן יכולות למצוא את האחד הנכון. כי יתגלה שהוא באמת קיים.

קיימות, קרוב לוודאי, גישות טכניות רבות שאפשר לפתח ולתאר בעניין הזה.

קיימות תופעות מוזרות רבות שקשורות לזה. בדרך כלל כאשר הצד השלישי מאותר במדויק, אף אחד מהצדדים לא יתקוף אותו, אלא רק ירחיק אותו ממנו.

קונפליקטים של נישואין הם דבר שכיח. אפשר להציל נישואין כאשר שני הצדדים מבררים ובאמת מוצאים מי גרם לקונפליקטים. ייתכן שהיו כמה כאלה (במשך כל תקופת הנישואין), אבל רק אחד בכל פעם.

מריבות בין אדם לבין ארגון נגרמות כמעט תמיד על-ידי צד שלישי אינדיבידואלי או על-ידי קבוצה שלישית. הארגון והאדם היחיד צריכים להיפגש ולבודד את הצד השלישי על-ידי כך שיציגו זה לזה את כל הנתונים שבהם הוא ״האכיל״ כל אחד מהם.

ניתן היה להביא שוב להסכמה בין מתפרעים במהומות לבין ממשלות אילו אפשר היה לגרום לנציגים משני הצדדים למסור זה לזה את מה שנאמר להם ועל-ידי מי.

התוועדויות מהסוג הזה נטו לעסוק אך ורק בהאשמות-נגד או בתנאים או בהעלבות. כדי להצליח, הן חייבות לעסוק רק ב-beings.

אפשר לחשוב על התיאוריה הזאת שהיא גם טוענת שלא יתכן שתנאים גרועים יהיו הגורם לקונפליקט. יש כאלה. אבל הם בדרך כלל ניתנים לתיקון באמצעות התוועדות אלא אם כן צד שלישי מטפח קונפליקט.

בנושא ההיסטוריה קיימת דעה רעה מאוד על העבר כי הוא מסופר באמצעות האשמות-נגד של שני יריבים מבלי שהצד השלישי יאותר.

״גורמים נסתרים״ של מלחמה צריכים להיקרא ״יוזמים חבויים״.

לא קיימים קונפליקטים שאי אפשר לפתור אותם, אלא אם כן היוזמים האמיתיים שלהם נשארים חבויים.

זהו חוק הטבע שלא היה ידוע לא לקדמונים ולא לאדם המודרני כאחד.

ומאחר שהוא לא היה ידוע, ציוויליזציות שלמות נכחדו אחרי שהן הובלו אל ״סיבות״.

כדאי לדעת את זה.

כדאי לפעול עם החוק הזה בכל סיטואציה שבה מישהו מנסה להביא שלום.

סוחרי התוהו ובוהו

ישנם אנשים שניתן לקרוא להם “סוחרי התוהו ובוהו”. אלה הם אנשים שרוצים שהסביבה תיראה מאוד, מאוד מטרידה. אלה הם אנשים שמשיגים יתרון כלשהו, כך הם מרגישים, אם הם גורמים לסביבה שתיראה יותר מאיימת.

דוגמה ברורה לכך ניתן לראות בעיתונים. אין כתבות טובות. עיתונאים דוחפים את הסביבה בפרצופם של אנשים ואומרים “תראו! זה מסוכן. התבונן! זה מעיק. התבונן! זה מאיים”. לא זו בלבד שהם מדווחים על החדשות המאיימות ביותר, אלא שהם גם מעוררים סנסציות בקשר אליהן, הופכים אותן לגרועות יותר משהן באמת. מה עוד אתם רוצים כהוכחה לכוונה שלהם? זהו סוחר התוהו ובוהו. משלמים לו במידה שבה הוא יכול להפוך את הסביבה למאיימת. הכמיהה לחדשות טובות היא נמהרת ואווילית בחברה שבה סוחרי התוהו ובוהו שולטים.

לסוחר התוהו ובוהו יש גייסות רבים בקרב אנשים אינטרסנטים.

ואל תחשבו שזה מקרה, שמערכת הצדק הנוכחית תיקח פושע מסוכן, תזרוק אותו לכלא, תהפוך אותו לאנטי-חברתי יותר ולמסוכן יותר ואז תשחרר אותו לחברה. ככל שיש פשע רב יותר, כך המשטרה נחוצה יותר.

רעיונות מסוג זה נמצאים בחברה במידה רבה. אין זה רק כתב העיתון או הפוליטיקאי; פה ושם, גם יחידים עוסקים בכך.

הרבה אנשים מבלים את כל חייהם כסוחרי תוהו ובוהו מקצועיים; הם מדאיגים את אלה שמסביבם למוות. אחוז האנשים שעושים זאת עשוי להיות גבוה עד לאדם אחד מתוך ארבעה. לדוגמה, עקרת בית, שפועלת כסוחרת תוהו ובוהו בתחום השפעתה, חושבת על בעלה “אם אני רק אוכל לשמור ששמואל ימשיך להיות מודאג מספיק, הוא יעשה מה שאני אומר לו”. היא פועלת על סמך הרעיון שהכרחי להפיץ בלבול ומורת רוח. וזה הולך יחד עם “מעניין למה צביקה לא מתקדם?” כמובן, היא פשוט הופכת אותו לחולה.

אולם, האמת היא זו: הסביבה לעולם אינה מסוכנת כפי שגורמים לה להיראות. תחת זאת, מספר עצום של אנשים וכמויות אדירות של כסף מייצרים סביבה מסוכנת. למעשה, בשנות ה-60 של המאה ה-20, חלק עצום מהתקציב הלאומי של ארצות-הברית הוקדש למלחמה גרעינית. אבל אם הם לא היו מפתחים את האִיום מלכתחילה, הרי שלא היה איום. הכסף שמימן את הזוועה הוזרם לתמיכה בזוועה.

יצירת סביבה שלווה אינה מביאה תועלת לאלה שמקבלים את הכנסתם, את הקצאותיהם או את העניין הציבורי בהם מכמות ההפרעה הקיימת.

© 2014 המרכז לסיינטולוגיה ישראל (חברה לתועלת הציבור). כל הזכויות שמורות. ניתנת בזאת הוקרת תודה לספריית ל. רון האברד עבור מתן הרשות לשעתק קטעים נבחרים מתוך עבודותיו בעלות זכויות היוצרים של ל. רון האברד.

* כלדיאה: מקום מושבם של שבטי הכשׂדים (שבט ארמי קדום) בדרום מסופוט