מאמר:
ניחוח החבצלת. נשימת האושר משוש החולות / אמוץ דפני.
מכל הצמחים המוזכרים במקרא רק שני מינים מוזכרים בשמותיהם המלאים "אני חבצלת השרון שושנת העמקים...כי חולת אהבה אני." (שיר השירים ב', ו'). למרות אזכור מפורש זה, כלל לא מחוור לנו, עד עצם היום הזה למה בדיוק התכוונו קדמונינו.
כיום אנחנו מכנים בשם "חבצלת החוף" את הצמח בעל הפרחים הלבנים, המופלאים והריחניים המופיעים בחולות חוף הים בסוף הקיץ. אחד הסימוכין לשם חבצלת נגזר מהמילים "חצי" ו"בצלת" לציון הבצל השטוח מצד אחד וקמור מצידו השני כאלו נחתך לאורכו לשניים (עמנואל לעף, צמחי היהודים). הציטוט הנוסף "ותגל ערבה ותפרח כחבצלת" (ישעיהו ל"ה, א'), אינו מקשה עלינו במיוחד מאחר ומין נוסף בשם "חבצלת המדבר" מופיע בערבות ובמדבר. צמחים רבים הוצעו לתאר חבצלת השרון ואין הסוגיה פתורה.
"שושנת העמקים" נושאת עימה שובל מחלוקת ארוכת ימים ולמען הדיוק אין כיום אפילו הצעת פתרון אחת המניחה את דעתם של החוקרים העוסקים בנושא. לכתר "שושנת העמקים" הוצעו צמחים רבים החל מצבעוני השרון ועד נרקיס מצוי, הגדיל עשות מכולם אותו צייר ששרטט את דיוקן "שושנת העמקים" בסדרת בולים שהוקדשה לראש השנה תשי"ג בהמציאו פרח שאינו קיים במציאות, מעין הכלאה בין שושן לבין כרכום...
בלועזית יוחד השם "Lily" הן לשושן ( המזוהה כיום, ע"י רוב החוקרים, כ"שושן צחור" הגדל בר בכרמל ובגליל) והן לחבצלת.
השושן הצחור נעלם מעיניהם התרות והכלות של חוקרי צמחיית הארץ משך עשרות בשנים ועצם היותו כאן כתושב חוקי היה כרוך בסימן שאלה גדול ובמחלוקת עזה.
עטים רבים נשברו בסוגיה זו ורק בשנת 1925 נפתרה התעלומה כאשר נח נפתולסקי (מחלוצי העלייה השנייה, רעה של רחל המשוררת וטייל חד-עין) מצא לראשונה את השושן בבור ליד פקיעין. לימים נמצא השושן גם בכרמל ע"י טוביה קושניר (אחד מהל"ה שנפלו בדרך לגוש עציון במלחמת העצמאות ובוטנאי מופלא) וכיום אין מחלוקת אודות המצאות השושן בארץ. אם כי עדיין לא שככה לחלוטין המחלוקת אודות זהותו של השושן המקראי.
לפני מספר שנים העלה עזי פז הצעה מרחיקת לכת שאין השושן אלא איריס מקבוצת איריסי ההיכל ההדורים ואחד מנימוקיו המשכנעים הוא שלא ייתכן הביטוי "שפתותיו שושנים נטפת מור עובר" (שיר השירים ה', י"ג). השושן צח ולבן ושפתיו של האהוב ודאי אינן חיוורות אלא לוהטות בתשוקתן ולמען האמת השושן עינו כעין הגביע בעוד לאירוסי ההיכל לע צבעוני ושוליו מעין שפתיים צבעוניות וחושקניות...
תהיה המחלוקת אשר תהיה, כיום מקובלים השמות "חבצלת השרון" ו"שושן צחור" לצמחים מסוימים ביותר גם אם אין לכך הסכמה מלאה. שני מינים הפרחים צחים כשלג, גדולים במיוחד יפים ובשומים ודי לנו בכך כדי ששובל עתיר ספורים וניחוח נותר ימים רבים לאחר שפרחו ונבלו...
"כאשר תראה את החבצלת נפתחת
וראית אותה לבנה וצהבה ואדמה.
ועוד תראנה והנה היא זהב וגם כחלה.
וראית איך באספקלריות-אין-קץ משקיפה על עצמה האדמה.
כרע איפוא על ברכיך.
ואמר: הו כלת אלוהים.
הו החבצלת הבתולה."
(פנחס שדה / שבע שורות: כאשר תראה את החבצלת נפתחת; ספר השירים
1947 - 1970, שוקן, 1970).
עבור המשורר החבצלת (רבת הצבעים בעין המסתכל) היא כלת האלוהים שאין כמוה לטהר ("הו החבצלת הבתולה").
בפולקלור הנוצרי נקשר שמה של הבתולה הקדושה דווקא בשושן הצחור המסמל טהר וקדושה העולים מתוך שירו של פנחס שדה, למרות שהוא נוקב בשם חבצלת עולה מתוך השיר רוחו של השושן במסורת הנוצרית.
מצויים פרחים כבדי ניחוח שכל הוויתם מתמצית בריח המשכר הנשאר באוויר גם לאחר שהם נעלמו זה מכבר...
"היא רק חבצלת אל
תהפוך אותה לשיר קל
להיפרד בזרם המהיר
אל תהפוך אותה למשהו אחר
מוטב כך באוויר
רק הניחוח יישאר".
(נתן יהונתן / * ; שירים עד כאן, עמ' 73)
הריח הוא בבחינת מציאות מדומה הנשארת לאחר העלמות הדבר האמיתי מעין "החבצלת מצ'סייר" שניחוחה עדיין מחייך אלינו, היא לא שיר, היא לא משהו אחר, היא רק תמצית הניחוח של חבצלת החוף שהוא כבד וקסום במיוחד.
"קרבי, לבי, נפשי -
יוצאים אל ניחוח החבצלת.
נשימת האושר
משוש החולות.
הנה היא עולה אלי מן הטחב
מן הריק
מאין אופק.
פורחת בכנפיה הלבנות.
שוב העולם ממשות מלטשת
מזל עליון
בעל-קדשה ודאי."
(זלדה / חבצלת השרון; שירי זלדה, ע"מ 58).
חבצלת החוף הפורחת מול החולות השוממים משובבת כל נפש הן בריחה הנפלא והן במראה הענוג. כאילו עולה מן הריק אל מציאות המציאות כשליחת עולמות עליונים של קדושה. החבצלת היא מקור אושר מול עתיד לא ודאי (אין אופק) והריקנות ופורשת לנו כנפיים מהמציאות שלנו המלטשת (שלמות הפרח כליל היופי?) למזל עליון. ניחוח החבצלת הוא נשימת האושר ומי שחווה את ריחה העז שלפני שקיעה וודאי יסכים עם קביעה זו ובין השמשות (מועד פתיחתה של החבצלת ועיקר יפעתה כפרח לילה) ובין חולות חוף הים (מקום גידולה) קל להינשא במחשבות מהעולם הזה למה שנמצא מעבר לנו, על כנפיה הלבנות של החבצלת.
*
בכפר הערבי שותלים בבתי קברות פרחים לבנים (או בעלי צבע בהיר) כמו: חצב וחבצלת החוף. גם בבית הקברות הבריטי בהר הצופים של חללי הכיבוש על הארץ נטעו חבצלות החוף שאין גדלות כלל באזור זה והובאו המיוחד מאזור חוף הים בית גידולה הבלעדי של החבצלת. הפרחים הלבנים נועדו להעיד על צדקת המת.
"בדמדומים הייתה הארץ
מפורקדת זמן-מה
בין החצבים וחבצלות-החוף,
כפות-רגליה החוליות
טובלות בים.
מהרהרת הייתה
בבני-האדם הבלתי מתחדשים
השוכבים לבדם בארונות העץ הקטנים
בתוכה
אחרי שההלוויות נגמרו
וכולם הלכו הביתה.
הפרחים הלבנים נעו רגע
באי-נוחות.
אחר ראתה אישה בגיל העמידה
רוכנת וחותכת באולר
חבצלת אחת מתוך החול.
טקסים, הרהרה,
במה שיכול היה להיות עצב,
אילו הייתה מסוגלת
לעצב;
אבל היא הייתה רק רחבת-ידיים מאד
מכסה חצבים וחבצלות-חוף
שיתכנסו עוד מעט פנימה
אל אפלת הבצלים השותקים בחשך
לא הרחק
מארונות העץ הקטנים.
אהבה, הרהרה, יפי,
כל הדברים הקלים האלה
שהמציאו בני-האדם
כנגד המוות הגדול המולך בכל,
החזק אפילו ממני.
היא זעה במה שיכול היה להיות צער
אבל היה רק נשימה חרישית לבנה
שחלפה בחצבים
ובחבצלות-החוף."
(יהודית כפרי/בדמדומים; אשה איש צפור ע"מ 68-69).
החצבים והחבצלות הם רב שנתיים ופורחים מדי שנה בעוד בני האדם בלתי מתחדשים. בעוד הבצלים יחזרו ותחדשו בשנה הבאה ממחשכי האדמה, הרי אפלת ארונות העץ הקטנים - מות הילדים - היא סופית.
היופי עשוי להמתיק את המוות החזק אפילו מהאשה השכולה וכל נהימת לבה נשימה חרישית לבנה המתנחמת בחצבים ובחבצלות.
תחילה היה שדה חבצלות וחצבים שלאור מות הילדים חשו אפילו הם, סמלי האבל, אי-נוחות. החבצלת הקטופה לשימה על הקבר היא חלופת העצב ונשימת האם מרעידה חצבים וחבצלות בתמורת הצער.
