טוענים שכבר אי-אפשר להציג השקפת עולם כי העולם מורכב מדי; כי הוא צפוף; כי אין נקודת תצפית שממנה אפשר באמת להשקיף עליו; כי גם אם נצא לחלל כל מה שנראה זה כדור כחול גדול. ומכל מקום לא נוכל אלא לראות שהוא קטן, צדדי ומקרי באוקיינוס האינסופי של מאות מיליארדי הגלקסיות. הכול נכון. אבל כל אלה הן דווקא עוד סיבות מצוינות לכתוב ספר קצר על השקפת עולם. סיבה נוספת היא שיש לי השקפה - והיא מוצאת חן בעיניי. ואני לא מפסיק לשתף אנשים קרובים בחלקים ממנה. ומכיוון שהיא הולכת ומתגבשת אצלי כל הזמן, ואני מוסיף כל העת לשתף אנשים קרובים בחלקים ממנה, בא כנראה הזמן לרכז את כל מרכיביה במסגרת אחת: בין שתי כריכות, בקובץ אלקטרוני, בזה ובזה, מה שיֵצא. אני משוכנע כמו כן שהיא מעניינת מספיק ויש בה כדי לדבר אל יותר מאשר אל אנשים קרובים, והיא חשובה ויש בה משום הבטחה לפוריות חינוכית, חברתית, קהילתית, פוליטית.ובכלל, כל הטיעונים האלה נגד עצם האפשרות להציג השקפת עולם הם ביטוי להשקפת עולם רווחת בימינו שאפשר לסכמה בשתי מילים: בריחה מאחריות. אין להבין מכך שקבלת אחריות משמעותה הצגת השקפת עולם הרמטית. ולפיכך השקפת העולם שאציג בספר הזה איננה חפה מפינות או מאזורים שלמים שאינם בהירים ואינם חד-משמעיים, אבל יש הבדל עצום בין אי-בהירות וחוסר חדות הנובעים מתוך השקפת עולם מאורגנת ומחוּיבת שמתייחסים אליה - לבין אי-בהירות וחוסר חדות כשיטה, כעיקרון, כנקודת מוצא. למשל, אם ידיעת שוליותו האסטרונומית של כדור הארץ אמורה להביא אותנו לצניעות )״ענווה קוסמית״(, כמו שהמליץ לא מזמן הסופר מישקה בן-דוד בספרו מ2011- החיים, האהבה, המוות: מסעלגיבושהשלפילוסופיהעלפיהמדע, או כמו שהמליצו חז״לינו כבר בפרקיאבות)"דע מאין באת..."( או בתהלים)"מה אנוש כי תזכרנו..."(, אז מדובר בתודעת יחסיות פורייה ומועילה. תודעה כזו אמורה לחזק בכל אחד מאתנו את חוש הפרופורציה, האמוּן מעצם הגדרתה על הבחנה בין עיקר לתפל, בין כלי למטרה, בין דרגות של רוע וכן הלאה. דבר אחר לחלוטין הוא להסיק מקטנותו של כדור הארץ מסקנה שממילא 'הכול יחסי', ולכן אין שום חשיבות לפעולה כזו או למחדל

8 | השקפה אופטימית: מבט היסטורי סובייקטיבי מנקודת מוצא אובייקטיביתאחר; ואין שחר לתביעה לאחריות חברתית; ואין מוסר, אין טוב, אין רע, אין ערך לחיי אדם. בשורה התחתונה חובת ההוכחה מוטלת על השוללים את הטענה הזאת: האדם הוא בין השאר יצור מחפש משמעות. משמעות היא צורך קיומי לאדם. אני רוצה להאמין שאין אדם u1513 שאינו מעסיק את עצמו בשאלת הטוב והרע, תכלית החיים והאופן שבו הוא אמור להתנהל בתוכם. אין לי דרך לתמוך באמונה הזאת, אבל היא בסיס לאופטימיזם המאפיין את השקפת העולם שלי. יש דרכים שונות לנהל את כל העניין המחשבתי הזה. יש שיטות שונות לסרטט מפות של משמעות, וקרוב לוודאי שאצל רוב האנשים החיים כמוני חיים של שפע כלכלי, חיים שאין בהם איום קיומי של ממש, בוודאי לא מהסוג שאִפיין את קרובי המשפחה שלי לפני ארבעה דורות לכל היותר, יש למפות המשמעות האלה צורות שונות, מסקנות מנוגדות וכן הלאה. אבל האדם הוא יצור המשקיף על העולם, ולכן מדי פעם, אף שאין זו חובה, יש לי ממש רצון לעשות זאת - לתת דין וחשבון על השקפת העולם, שהיא קודם כול שלי. אבל כמו שיתחוור בפרקי הספר, לא רק שהיא משותפת בכמה ממרכיביה המהותיים לציבור רחב מאוד של אנשים, אלא שהשקפת עולמי לא הייתה יכולה להיות 'שלי' בלי המגע התכוף והשגרתי, ההכרחי קודם כל לקיומי הפיזי - המגע שלי עם זולתי. למבוא הזה שני חלקים. החלק הראשון הוא דיון מופשט בשני עניינים מוחשיים למדי: עולמנו החומרי ועולם הידע, או ליתר דיוק מערכת החינוך שלנו. החלק השני מתאר באופן שיטתי ותמציתי את עניינו הספציפי של כל אחד מפרקי הספר. הקורא קצר הרוח מוזמן לדלג ישירות לחלק השני: רפרפו בעיניים לאורך הפִסקאות וחפשו את המילים 'הפרק הראשון' המופיעות בהמשך. אני רוצה בכל אופן להמליץ בחום על החלק הראשון של המבוא משום שהוא חיוני להבנתם של כמה מפרקי הספר. ולכן הנה פשרה סבירה: הקורא הסבלן ימשיך כרגיל, כאילו לא כתבתי את השורה האחרונה הזאת כלל. הקורא קצר הרוח ידלג כאמור כמה פִסקאות קדימה. ואחרי שיקרא את כל תיאורי הפרקים לפי הסדר, ישוב לנקודה הזאת ויקרא את החלק הראשון של המבוא. ובכן הנה אנו מתחילים: מאות סטודנטים שזכיתי ללמד בקורסים אקדמיים, ועוד מאות רבות עוד יותר של אנשים שהיה לי הכבוד להרצות לפניהם, ועוד מאות ואולי אלפים שקראו את הבלוגים שלי, כבר מכירים אולי את 'תרגיל החפץ'. זה תרגיל מחשבתי שווה לכל נפש, שקשה לדמיין איך אפשר שלא להצליח לבצע אותו בקלות ומטרתו לשמש נקודת מוצא להרבה מאוד דברים הקשורים

םלו?' תשקפה'םתפוהא וא- מ | 9 מעב בהשקפת עולם ונובעים ממנה. התרגיל המחשבתי הזה מאפשר נקודת מוצא אובייקטיבית לדיון באופי המסוּים של המציאות שבה אנו חיים. חשוב להדגיש כי אין מדובר בתרגיל הישרדות, או בשאלון טריוויה, אלא בתרגיל המתחיל בחפץ מוחשי ומנסה לעבור ממנו אל המופשט, הכללי, הציבורי, החברתי, הפוליטי, הכלכלי והתרבותי, שהם למעשה הפרקים המרכזיים של השקפת העולם, ולכן גם הפרקים של הספר הזה. ועוד: חשוב להדגיש כבר בנקודה זו כי למרות הנטייה הרווחת והמבורכת לראות במסקנותיו היסודיות ביותר של ‘תרגיל החפץ' בסיס להשקפת עולם פרוגרסיבית ששוויון ערך האדם הוא הערך המרכזי שלה, אפשר לעשות שימוש באותן מסקנות בדיוק כדי לבסס השקפת עולם ראקציונית שגזל וחמס ורדיפת בצע וכוח הם הפרקטיקות המרכזיות שלה. התרגיל הוא אישי, והוא מתבצע באופן הזה: על המשתתף לבחור בחפץ כלשהו. החפץ הזה מייצג למעשה שורה אינסופית כמעט של חפצים. זה יכול להיות מחשב, כוס זכוכית, מברשת שיניים או אייפון. באופן תאורטי היה אפשר לעשות את התרגיל הזה עם כל חפץ המשמש אותנו בחיי היום-יום. מכיוון שאין זה אפשרי, כי אין לנו כל כך הרבה זמן, אנו מסתפקים בחפץ אחד. כמו שתראו להלן, זה בהחלט מספיק. ובכן, לאחר שבחרנו חפץ אחד, עלינו לשאול לגביו שלוש שאלות, שהתשובות האפשריות עליהן הן שתיים בלבד: “כן״ ו״לא״. התרגיל הוא אישי, ולכן השאלות מנוסחות בהתאם. שאלה ראשונה: האם ידוע לי ממה עשוי החפץ שאלה שנייה: האם ידוע לי כיצד עושים את החפץ ושאלה ?? שלישית: בהינתן תשובות חיוביות על שתי השאלות הקודמות, האם ביכולתי לייצר את החפץ כמו שהוא, בעצמי ובכן, אין זה משנה מה הן התשובות על ? השאלות הראשונה והשנייה, התשובה על השאלה השלישית היא בהכרח, ותמיד, שלילית. עולה מכך כי בציוויליזציה הנוכחית, במציאות חיינו הממשית, כל אחד מאִתנו תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט. זאת טענה אובייקטיבית. אם אף אחד אינו מסוגל לייצר לעצמו אף חפץ המשמש אותו לצורך קיומו, והואיל והחפץ, כלומר כל החפצים, בהחלט קיימים ובהחלט ממלאים את תפקידם, הרי שמישהו אחר עשה אותם. ומכיוון שכשם שאני או אתה איננו יכולים לעשות דבר לבד, הרי שגם ‘מישהו' אחר אינו יכול לעשות דבר לבד. ואז או שהחפצים צצו כך סתם משום מקום, או שהם הופיעו כאן בתהליך הכולל הרבה מאוד אנשים: גם מישהו, גם אני, גם אתה וכמו שיסתבר להלן וכמו שכל אחד מאִתנו בוודאי כבר מבין – רבים, רבים אחרים שותפים לעשייה. קשה להגזים בחשיבותה של התובנה הראשונה

10 | השקפה אופטימית: מבט היסטורי סובייקטיבי מנקודת מוצא אובייקטיבית

העולה מ'תרגיל החפץ'. כי מסתבר שבניגוד גמור למה שאומרים לנו מבוקר עד ערב, ובניגוד למה שרובנו אומר לעצמו מערב עד בוקר, אולי כל אחד מאִתנו יחיד ומיוחד, אך במקביל ובעוצמה לא פחותה של חשיבות, כל אחד מאתנו תלוי לקיומו בזולת באופן מוחלט. הטענה המדעית הקרה הזאת על התלות האישית של כל אחד מאִתנו בזולת, אולי מלבּה רגש מסוים אשר ייתכן שקיים בכל אחד מאתנו - הוא רגש הסולידריות או לפחות רגש הקִרבה או האמפתיה כלפי בני האדם כולם. אבל כאמור לעיל, יש ביכולתה של הטענה המדעית הקרה הזאת לשמש בסיס לתפיסות עולם מנוגדות בתכלית. הנה למשל בניגוד לימי הביניים או לעת העתיקה, שאז גזל וחמס היו חייבים לקבל צידוק מגבוה, רצוי שמימי )“זהו רצונו של האל״(, הנה בימינו כאשר כולם מדברים על ‘צדק' ועל ‘שוויון', כלפי חוץ לפחות, אי-אפשר, או לכל הפחות קשה יותר, להצדיק חמס וגזל. דווקא ‘תרגיל החפץ' מקל על כך, שהרי ‘הזולת' בימינו הוא אנונימי לחלוטין. ולכן אם מנכ״ל בנק ידוע בישראל משלשל לכיסו כ10,000- ₪ בכל שעה, הוא אינו גוזל וחומס אותם מאף אדם ספציפי. סביר להניח שגם מנהל הבנק יודע שאין הסבר כלכלי לשכר של 10,000 ₪

לשעה. את עובדת קיומו מצדיקים בימינו באמצעות קלף מנצח: ‘חופש החוזה'. ‘'הדירקטוריון של הבנק החליט'' וזה סוף פסוק. מעטים יטרחו אם בכלל לשאול את עצמם כיצד נוצר העושר של הבנק המאפשר לדירקטוריון לחלק שכר גבוה כל כך. ‘תרגיל החפץ' תומך בעִרפול הזה מכיוון שמה שאפשר ללמוד ממנו בהקשר הזה הוא שהעושר העולמי נוצר בדרך אבסטרקטית קשה מאוד לפִענוח. אמנם כאמור לעיל מסקנה מתבקשת היא חלוקה שוויונית או לכל הפחות הוגנת של העושר המשותף הזה. אבל כאמור לעיל, האבסטרקציה הזאת תומכת גם באפשרות ההפוכה: צבירה פרטית מקסימלית של העושר הזה. כאשר גורשו היהודים מאנגליה בשנת 1290, רכושם נלקח מהם קודם לכן. הצידוק היה כמובן אלוקי: הם כופרים ואנחנו נבחרי האל. כאשר אדם מסולק מביתו ב1990-, עושים זאת ‘כוחות השוק'. אין כאן שום עניין אישי. לא מנקודת מבטו של הנובו-ריש, וגם לא מנקודת מבטו של ה'נובו-הומלֶס'. בנקודה זו נותיר את האופציה הראקציונית לנפשה. אפשר לסמוך על המולטי-מיליארדרים שהם ידעו לתת לעצמם ולציבור הסברים על אופן יצירת עושרם ומשמעותו החברתית והפוליטית. מן הסתם הם גם סומכים על העובדה שיצירות כמו מרדהנפילים)איין ראנד( עדיין זוכות לפופולריות רבה, כמו גם על העובדה שאזרחים רבים אינם עושים את המאמץ להבחין בין ‘זכות הקניין' על