ההשוואה ביו מלכות-האור ולמלכות-החושך שנתבצעה בשני הפרקים האחרונים צריכה לעורר הדהוד במעמקיו של כל בן-אור, שלא שכח לחלוטין את שורשו. ההדהוד הזה יתחזק במשמעותו, אם בן-האור יקשיב למוזיקה של בטהובן, מוצרט, גריג, רחמנינוף, צ'יקובסקי, קיטארו וכיו"ב. החוויה של המוזיקה הזאת באה מעולם אחר, העולם שאבד.

אבל קוראים רבים עשויים למצא את הניתוחים בשני הפרקים הקודמים שרירותיים מבחינה שכלית. ושוג, כדי למנוע משכלם האנליטי לשמש כמכשול להבנתם הרוחנית, אקדיש את הפרק הזה לבירור מושגי מחשבתי, שיחשוף את ההכרח שברעיונות-היסוד שהוצגו בשני הפרקים הקודמים. ראינו כבר בפרק הראשון, שחווית-הסופיות היא חוויה של אינסוף אבוד, אינסוף נעדר. ראינו גם שהיא מחייבת את ההכרח בקיומם של שני אינסופים אויבים זה לזה כדי להיות באפשר.

אבל הניתוח הזה לא מוצה. הבה ונחזור אליו. הבה נתבונן בכל חוויה של סבל - נומר חוויה של בדידות.

לכאורה, בדידות היא חוויתו של מי שמשולל-חברה, שנמצא "לבדו". אבל לאמיתו של דבר, חברה איננה מרפא לבדידות: יחסה לבדידות היא כיחסו של האספירין לכאב-הראש. נוכחותם של אנשים אחרים והשיחה הטפלה איתם היא מכשיר להסיח את הדעת מהבדידות, לברוח ממנה, לדכא את משמעותה ואת נוכחותה.

לשון אחר, חווית-סבל, כמו בדידות, היא חוויה מתמדת. אין היא חוויה המושרשת בנסיבות חיצוניות, נסיבות חיצוניות (העדר חברה) מאפשרות לה לצוף משולי התודעה אל מרכזה. אבל, במהותה הבסיסית היא חוויה מתמדת של כל בן-אור בעולם-החושך.

למסקנה דומה נגיע אם נתבונן למשל בחוויה של עצב. לכאורה, עצב הוא ביטוי לאבדן. אהבת-מישהו/מישהי והנאהב אבד לך, בדרך זו או אחרת, נוכחותו/ה נשללה ממך, ו"לכן" אתה מרגיש עצוב.

אבל לאמיתו של דבר, חווית האבדן שביסודו של העצב קודמת למגע עם האהוב. נוכחותו של האהוב מדכאת זמנית את חווית-העצב, וכשה"אספירין" נלקח המחלה חוזרת ועולה. הווה אומר, העצב הוא יסודמהותי של החוויה של בן-האור בעולם החושך.

למסקנה דומה נגיע בכל מקרה ומקרה. רעב איננו "העדר מזון": רעב הוא ביטוי למגבלה על אנרגיה; ומזון איננו אלא מכשיר זמני לדיכויו של הרעב, כשם שחברה היא מכשיר זמני להסוואת הבדידות, ואהבה מכשיר זמני להסוואתו של העצב. הסבל האנושי איננו בא חבחוץ ואין מקורו בנסיבות חיצוניות. נסיבות אחרות מדכאות אותן זמנית. וכפי שאמר סוקרטס, מה שקרוי "הנאה" איננו אלא החוויה הזמנית של הפחתת-חדותו של הסבל. מי שאיננו סובל רעב, איננו יכול להנות מאכילת מזול. הנאתו מהמזון אותו הוא לועס נמשכת רק כל-עימת שהוא עדיין סובל רעב. הסבל הוא תנאי לאפשרותה של ההנאה, משום שההנאה איננה אלא חוויה זמנית של דיכוי של היבט מסויים של סבל.

ניתוח פשוט זה כבר כשלעצמו מספיק להראות שאין שחר ב"חיפוש הנאה" כ"מטרת-החיים". ההסוניסט פשוט מודה בכך שהוא בבריחה מתמדת מהסבל שמהווה את מרכז חוויתו.

מהו, איפה מקורו המדוייק של הסבל? מה משמעותו?

ראינו כבר שחווית-הסופיות היא חוויה של סבל. אבל, כפי שנראה עתה, ההיפך גם הוא נכון. כל סבל הוא היבט של חווית-הסופיות. כדי להבין נקודה זו עד למעמקיה, הבה ננסה לדמות בנפשנו מציאות, שבה הסבל איננו אפשרי.

חשוב להשתחרר מייד מדרך פשוטה לא-להבין את הטענה הזאת. המושג של "קידמה" שבו תוכנתנו במאות האחרונות הבטיח לנו עולם שבו "אין סבל" משום שלכל מכה יש תרופה מיידית. כל רעב מסופק מייד על ידי מזון, כל קור מאוזן על-יד חימום וכיו"ב וכיו"ב. אבל, מאחר ומקורו של הסבל איננו חיצוני, הרי ששינוי-נסיבות חיצוניות על דרך ה"קידמה" איננו רלונטי כלל לשאלת-ממשותו וקיומו של הסבל.

מה שאנו מתמקדים בו הוא מציאות שבה בדידות, למשל, איננה אפשרית, איננה ניתנת להשגה. מה פניה של מציאות כזאת?

הבה נעמיק את התבוננותינו בבדידות. הבדידות היא חוויה של נוכחות ישותית של עצמי ה"מוגלת" בצורה קשוחה על-די גופי. תודעתי כלואה בגבולות קשוחים, ושום תודעה אחרת איננה מסוגלת לנגוע בה במישרין. ההיפך המוחלט מהבדידות הוא המיזוג. המיזוג המוחלט והשלם בין שתי ישוןיות-תודעות -אנרגיות. דמה בנפשך שישנה תודעה אחרת, שונה משלך, שחודרת אותך עד למעמקיך, יודעת אותך עד למעמקי-מעמקיך, ומקבלת אותך כפי שאתה באופן מוחלט- מחייבת ומאשרת באופן מוחלט את ישותך בכל היבטיה. ודמה בנפשך שיחסך לתודעה זו הוא יחס הדדי וזהה: אתה יודע אותה ידיעה מלאה, חודר את ישותה בישותך, מתלכד איתה בכל פרט ופרט. יחס כזה בין שתי תודעות הוא יחס של אהבה מוחלטת- ואהבה מוחלטת היא ההיפך המוחלט מבדידות. אבל כדי שאהבה מוחלטת תהיה באפשר, יחסה של כל תודעה לחברתה חייב להיות אינסופי. כל מגבלה ביכולתי להבין אותך, לחדור אותך, לקבל אותך, להיות נוכח בכל נקודה ונקודה במרחב ישותך היא מגבלה על אהבה מוחלטת, היא מחסום בין שתי התודעות: היא בסיס לאפשרותה של בדידות. לשון אחר, חווית-הבדידות היא אפשרית רק בהקשר של סופיות. בעולם של תודעות אינסופיות החודרות זו את זו באופן מוחלט, המתמזגות כליל זו עם זו, ובכל זאת שומרות על ייחודן, הבדידות איננה אפשרית. כמובן, שמושג הישות בעולם הזה איננו יכול להיות חומרי בשום מובן. החומר, בעצם מהותו, הוא קשיח. כל חומר מציב גבולות לנוכחותו של כל חומר אחר. רק בעולם של ישותזורמת, בעולם שבו כל יש כמוהו כגל אינסופי באוקינוס אינסופי של תודעה-אנרגיה, הבדידות איננה באפשר. נחזור עתה את חווית-העצב, חווית-האבדן. ושוב, חוויה זו אפשרית רק אל מול פני המרחק. מרחב וזמן יוצרים מרחק שמונע מגע ישיר בין תודעות. המרחב המבודד הזה הוא בסיס לחווית-אבדנו של האהוב.

אבל מרחק וזמן כגבולות ומחסומים אפשריים רק בעולם של סופיות. מרחק הוא סוג של "לא": הוא "לא" שאומר לך שאינך יכול להמצא בעת ובעונה אחת בשני מקומות. זמן הוא סוג אחר של "לא"- משום בשזמן הכל אובד, הכל מתאיין. כל מה שנולד בזמן מת בזמן. הזמן הוא המימד של אבדן החוזר. מרחב וזמן הם לפיכך, כפי שסארטר גילה (בעקבות פרמנידס) סוגים של אין. הם ריקויות שיוצרות תנאי-יסוד של סבל: עצב ואבדן.

אבל בעולם שאין בו אין, אין בו מרחקים. האבדן איננו באפשר. אין מרחק ביני לבין זה\ו שאהבה נפשי - משום שאין מרחק בכלל. אין אפשרות לאבדן משום שרק האין מסוגל לכלות ולאיין. בעולם כזה, שבו הנצח הדינמי ממלא את מקום-הזמן, וכל המרחב איננו אלא נקודה אחת של נוכחות אינסופית דחוסה של ישות -נקודה שיכולה להתפרט לאינסוף של נקודות בסימפוניה של צבעים ואורות, בלי להפסיק ולהיות אותהנקודה - בעולם כזה עצב איננו אפשרי.

ושוב, חוויות של עייפות, רעב וצמא אפשריות רק בעלם שבו כל יש הוא סופי מבחינת יכולתו לאכסן אנרגיה, ושהאנרגיה שלו לפיכך באה מחוצה לו. סופיות פירושה תלות אנרגטית. משהו שהוא מקור האנרגיה של עצמו איננו יכול להיות מוגבל בכמות האנרגיה העומדת לרשותו- הוא כמעיין המתגבר. בעולם שבו חוויות סבל פיזי כאלה אינן אפשריות, כל יש הוא אינסופי וישותו -האנרגיה שלו- מעוגנת במעמקיו, באה מתוכו.

וכמובן כל סוג של כאב פיזי אפשרי רק בתנאים של חומריות קשוחה שגבולותיה עשויים להפגע. ישות-זרימה איננה יכולה להפצע על-ידי ישות אחרת. לא עוד, אלא שכל סוג של כאב מקורו באין הזורם אל תוך היש ופוגע בו. בעולם שאין בו אין, ולפיכך בעולם אינסופי, אין שום כאב בכלל מן האפשר.

הווה אומר: כל סוגי הסבל האנושי, בכל הרמות הם ביטוי לסופיות. לא רק שהסופיות עצמה היא חוויה מיוחדת של סבל. כל סבל הוא ביטוי לסופיות. אבל הסופיות אפשרית רק בשל נוכחותו של האין האינסופי והתקפתו על היש האינסופי. וכשעקרונות אלהנ מובנים, כל המסקנות הספציפיות יותר שנוסחו בשני הפרקים הקודמים נעשות מובנות מאליהן.

עולם האור הוא עולם אינסופי. החושך הוא אינות אינסופית פעילה. העולם שבו אנו חיים הוא עולם בשליטת החושך פשוט משום סופיותו. תודעתנו התנתה ותכנתה לחשוב שהסופי הוא "נורלי" ושהאינסוף הוא סוג של מיסתורין מעורפל שמעניין מתימתיקאים, פילוסופים ומיסטיקאים. ההתניה הזאת היא בדיוק ההתניה לקבל את קימנו בעולם הזה, על כל האספקטים שבהם דנו בשני הפרקים הקודמים, כ"נורמלי ".

אבל הסופי איננו נורמלי. במהותו כל יש הוא חסר-גבולות. מחשבה פשוטה תבהיר את הנקודה הזאת. כל צבע, או צליל, הוא בטהרתו מהות אינסופית. האדום מפסיק להיות אדום ונעשה ירוק, למשל , לא משום שמשהו בתוך האודם שבו מגביל אותו, אלא משום שהוא מוגבל מבחוץ.

ה"אני" שהנני אף הוא איננו סופי במהותו. חווית- ה"אני" היא חוויה שאין לה גבול. חווית-גבולות-תודעתי, הגבולות של בורות, ערפול, בלבול, ספק, כאב, סבל ותשוקה אינם באים מתוך חווית-"אניותי". הם מוטלים עליה מבחוץ. הסופיות היא סוג של מחלה שהאינסופי סובל ממנה. וה"חיידק" שמחולל את המחלה הזאת הוא האין.

וכאן ניתן להבין ביתר-עמקות את תודעתם של בני-החושך. כשאני חווה את עצמי כסופי, אני חווה את עצמי כאינסוף מקוטע, פצוע, כאינסוף שאיבד את אינסופיותו בשל גבולות זרים שהוטלו עליו מבחוץ. אבל בן-חושך חווה את ה"אני" שלו כאינות, לא כישות. בן-חושך איננו סובל, משום שאין שם ישות אינסופית חיובית המוצאת עצמה מדוכאת על-דיד השלילה והאין המגבילות אותה. נהפוך הוא: בן-החושך הוא סבל במהותו. תודעה-שדית איננה תודעה סובלת: היא סבל במהותה.

ניתן להבין זאת יותר אם נחשוב על תודעתו של בן-החושך כמין "חור שחור"- ריקנות סופגת, כעין שואב-אבק. בפנים אין כלום: יש רק אין המודע לאינותו, אבל מאחר והוא אין, מאיין אותה בעת ובעונה אחת על-ידי שהוא בורח ממנה.

בן-האור יכול לפנות פנימה ולגלות במרכז סבלו את ה"ניצוץ" ששרד מהלהבה האינסופית של האור שהי פעם, במלכות-האור שאבדה.

אבל כשבן-החושך פונה פנימה כמוהו כנחש המנסה לאכול את זנבו: זהו אין המתמוטט פנימה אל תוך עצמו. זהו היסוד של חווית ה"וורטיגו"- נפילה חסרת-גבול אל תוך תהום אינסופית. ה"אני" השדי הוא תהום אינסופית של ריק.

ולכן בן-החושך במהותו, חייב לבזוז את בן-האור. אין לו קיום בלא אור. אבל מאחר והוא במהותו אין, הרי שאין לו קיום מתוך עצמו. הוא בהכרח טפיל.

הטפילות שלו יכולה להתבטא ברמות שונות: פיזית, כספית, רגשית, שכלית. אבל העיקרון ביסוד כל ההיבטים האלה הוא אותו עיקרון. בן-החושך ריק מבפנים. הריקנות הקיומית שמאפיינת את החיים בעולם הזה- המעגליות חסרת-השחר של "לאכול כדי לעבוד ולעבוד כדי לאכול" היא חיצון של ריקנות זאת.

בן-החושך הוא ציפוי של "יש" המסתיר גרעין של אין.

לפיכך, המגע בין בן-אור ולבן-חושך היא בהכרח מקור של סבל לבן-האור, משום שסבל הוא מגע עם האין, ההופך את האינסופי לסופי. בן-חושך הוא סבל- והא יכול להמלט מזוועת-קיומו רק על-ידי בריחה מתמדת מעצמיותו. בן-החושך יכול להתקיים רק על זמן שהו מחצן את תודעתו בהתקפה על בני-האור. ברגע שהו נותר עם עצמו הוא נותר בעימות עם החדלון, הזווועה, הריקות, האין והתהומיות חסרת-התחתית המגדירה את עצם-ישותו האינית. ולפיכך ברור מה משמעותו של "יום-הדין". יום-הדין הוא היום בו בני-האור יחזרו לביתם: לאינסופיותם, למהותם; ובני-החושך יאבדו את רקבנותיהם ובלא קרבנות, בני-החושך נמצאים בעימות הנורא ביותר עבורם: העימות עם עצמם. ומעימות זה אין מפלט: הוא זוועה נצחית שממנה אין מוצא.

ושוב יום-הדין הזה, ההפרדה הזאת בין אור לחושך, היא הכרחית. האין הפעיל שהוא החושך, שהוא הרוע הקוסמי, מאיים בעצם-קיומו על היש האלהי. הרע זולל את האור ובולעו אל תוך מעמקיו האינסופיים. לו הרע לא היה נבלם-האלהות כולה, האינסוף כולו, היה מתמוטט אל תוך האין. הזוועה לא היתה ידעת גבולות האלהות היתה מושמדת על-ידי הנסיון הכושל שלה-עצמה למתן-ביטי פעיל לעיקרון של השלילה.

באנלוגיה רפואית, הרע כמוהו כסרטן, המאיים על כל הגוף האלהי. את הסרטן הזה אי אפשר פשוט ל"אתר". האין במהותו זולל את היש, החושך בולע את האור, ומאחר והוא אין אינסופי הרי שלא ידע-שובע.הרוע הוא "אימפריליסטי". הוא זולל את קורבנותיו, מכלה אותם, וזקוק לקורבנות נוספים.

כל זמן שיש חלקיק אחד של רוע בכל מרחבי הקיום, האלהות כולה עדיין בסכנה.

ולכן, עצם קיומו של האינסוף תובע בהכרח השמדה מוחלטת של הרוע בכל גילויו ובכל היבטיו. האין חייב להתאיין. אין שום מקום ל"דו-קיום בשלום" בין אור לחושך, טוב ורוע. המלחמה היא מלחמת-חורמה.

ומאחר והרע הוא טפילי, ומאחר והרע ישמיד את עצמו כשיאבד את קורבנותיו, תוצאתה של המלחמה הזאת ברורה מראש: השמדה מוחלטת של הרע. חזרה לאינסוף.