סיפור:
ליל קיץ/ עמית פז
הרן, אני אומרת לו כשאני שוכבת במיטה שלנו על הגב, אני רוצה אותך.
הרן ממשיך לשכב לו על הצד שלו ומעמיד פני ישן. אני שומעת את הנשימות שלו הקצובות ויודעת שהן קצרות מדי מלהיות שינה. אני נוגעת בו בכתף...
הילדים שלנו, רועי ואביעד ישנים להם. אביעד נגמל מהמיטה שלנו וישן במיטה שלו.
הם חברים טובים הילדים שלנו רועי ואביעד, הם ישנים להם במיטת הקומתיים שלהם, רועי קרוב אל הנוצצים הקטנים ששמנו בתקרה ומאירים להם באור כתום ורך את החלומות, זה טוב ששני אחים ישנים להם בחדר.
אני נוגעת להרן בעלי בכתף, הוא מסתובב אלי באיטיות, הלב שלי דופק מהר. אני רוצה שהוא ירגיש אותו. אני שמה את היד שלו על החזה שלי ומניחה את הפנים שלי על החזה שלו ומלטפת.
אֶף, ככה הוא קורא לי, אני עייף, הוא ממהר להסתובב לצד שלו.
אני עוטפת את גופו בכפות ידיי, מצמידה את צווארו אל שפתיי, נוגעת בגב שלו בעדינות ומחבקת.
הרן שלי מסובב אלי רק את הראש שלו, אני מבחינה רק בשיניים הצחורות שלו בחושך, הוא מחייך. אני נוגעת לו בבטן, בוא נתחיל את זה יותר לאט, אני אומרת לו, אין מה למהר, יש לנו את כל הלילה. הרן אומר שאין לו חשק ושננסה אולי מחר כי זה יהיה יום חמישי והוא לא צריך לצאת לעבודה בבוקר. לא, אני אומרת לו, לא, היום אני רוצה.
אֶף, ככה הוא אומר לי בקול הבס שלו, השעה אחת בלילה ואני חושבת לעצמי שאם הייתי יכולה רק לאזוק אותו אלי. אני זורקת את השמיכה שמפרידה בינינו, נאחזת בו ומסתכלת בפניו הגבריות בחושך. הגבריות שלו שוב לא משחקת איתי במחבואים וגם לא בתופסת, אני מרגישה אותה קרוב קרוב, עולה, בוקעת מתוכו, לא מהססת . הנשימות שלו נעשות קצרות יותר, הוא אוחז בי במותניים וממריא כמו מטוס. הוא אומר לי שוב ושוב בקול בוטח את הכן הזה שלו שאני כל כך רוצה לשמוע, והוא רועד ומביט בי בעיניים נוצצות של ילד ואני בתוך עיניו שמחה.
