מסתר המגרה / משה צבי נריה ורחל גיטלסון
( חליפת מכתבים)
בעז"ה, כ"ז ניסן, י"ב לעומר, ת"ש
"היטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם"
תהילים קכ"ה*
רחלה חביבה!
אמרנו לא נכתוב ולא נתפלסף, אבל כשיש רצון לכתוב אין לכלוא את הרצון. הרי כך לימדתיני: אין להתנגד לאמת הפנימית...
אני כותב מפני שיש בי רצון שתדעי כי אני חושב עלייך הרבה, ועוד: כדי שתקבלי ממני מכתב, מה שוודאי נחוץ לך מבחינה נפשית. ראויה את לזה, ולהרבה יותר מזה.
יצאתי אפוא ידי חובתי, ידי חובת האמת הפנימית, אם כי לא יצאתי ידי רצוני, זה הרצון הממריץ, שאין אנו משגיחין בו...
ועכשיו – אתנחתא. אתנחתא בתחילת פסוק, בתחילת הרבה פסוקים שאני רוצה לפסוק לרחלה.
ד' עמך
שלום רב לך,
שלך
משה צבי
*
ב"ה, כ"ז ניסן, י"ב לעומר, תהילים קכ"ה, ת"ש
כפר הרואה
ד' עמך, רחל יקרה!
אור ליום חמישי שעבר באתי הביתה וסיפרתי לאבא-אמא על שיחותינו. הם כמובן שמחו מאוד על כך, וישמחו לראותך אצלנו באחת השבתות הקרובות.
מכיוון שחלק מן החברים לא הגיע לשבת זו לישיבה, הרי תהא השבת הבאה השבת הראשונה אצלנו, ומסופקני אם אוכל להיעדר כאן.
השבוע אהיה בתל אביב ביום חמישי – ישיבה ראשונה של ההנהלה הארצית החדשה. בדרך כלל הכול בסדר. הישיבה נכנסת למסלולה. נוספו כמה תלמידים ואנו מונים כבר כ"ה חברים, כן ירבו.
מה שלומך? מה שלום העבודה הסמינריונית? לתשובתך אני מחכה.
יהיה זה שלום
בידידות ויקר,
נרי'ה
*
ב"ה, ירושלים, א' אייר, תהילים קכ"ט
"ולא אמרו העֹברים: ברכת ה' אליכם בֵּרכנו אתכם בשם ה'"
(בלי שום רמז וסוד, רק סתם פסוק יומי)
נרי'ה יקר, ה' עמך!
את שני מכתביך קיבלתי. את הראשון הראיתי לאבא ואת השני השארתי לעצמי. אבא תחילה לא רצה לקרוא, ויעץ לי שלא ארגיל אותו בכך, כי יכול להיות שיהיו מכתבים שלא ארצה להראות לו. רק משסיפרתי לו שיש לי עוד מכתב שאותו אין אני מראה, וזה כנראה נועד לכך, הוא קיבל את המכתב הראשון מבלי שייעלב על שלא הראיתי את השני.
כיוונת בכתיבתך. באמת חיכיתי. היתה בי חרדת מה, ואילו לא הייתי מקבלת מכתב, אולי היה דבר זה פוגע בי קצת. אך כתבת קצת יותר מדי (אל תיפגע). כל מה שכתבת כדי לצאת ידי "חובת האמת הפנימית" היה טוב ונתקבל יפה, אך הפִּסקה על "הרצון הממריץ" עושה רושם כאילו נכתבה בחלקה מתוך שטף הכתיבה והמליצה. (תסלח לי, אינני מתכוונת לומר שהכול רק מליצה.) לפעמים אני חוששת שישנה קצת דיפלומטיה מצדך (המכתב הבנוי כל כך יפה מחזק את זה), בו בזמן שהייתי רוצה שהכול יהיה רק אמת, ואם גם אמת פשוטה יותר.
ביחס למכתב השני, דעתנו שעדיין מוקדם מדי לבוא לפתח תקווה. לפני כן אבא היה רוצה להיפגש איתך בירושלים או בתל אביב באחד מששת ימי המעשה. מובן שהשיחה רק תברר מה יחס הבית, ואם לא תהיינה מניעות, אוכל לבוא לפתח תקווה. שם ארצה להכיר אותך יותר, לא בשעת שיחות ונאומים, אלא בשעת חיים ממש, חיים פשוטים ופרוזאיים, אם כי יהיה זה בשבת. תצטרך להיות אמיתי וטבעי, ממש "כמו בבית", ואף אני אבוא בפשטות, כאורחת סתם, כשם שבאתי לפני שנתיים ושלוש שנים, וכך אני רוצה שתראוני גם אתם. אין לסדר הכול מתוך בולמוס של חיפזון. בשקט, לאט וביישוב הדעת. אין מה למהר. מהירות כזאת מבלבלת אותי וגם מפחידה אותי קצת (סוף-סוף "תינוקת"). נחכה לפגישתך עם אבא ואז נראה. אתה מסכים? כתוב.
בינתיים אצלי-אצלנו הכול בסדר. התחלנו כבר ללמוד [באוניברסיטה], ואני מוכרחה להודות ששבוע לימודים זה היה מוצלח ביותר. יש לי דווקא רצון ללמוד, ואני נהנית. אני חושבת שזו ריאקציה לחודשיים חופש, ימי בטלה, שאז לא לקחתי ספר לימוד ביד.
הקראתי אצל פרופ' גוטמן (הרמב"ם, חלק ב' פ"א) וגם אצל פרופ' שלום בתרגילים, והצלחתי. מכיוון שזה מקצוע קשה, נוהגים לא לתת לקרוא בסמסטר הראשון, ואצל שלום זוהי הפעם הראשונה. קראתי ופירשתי את זוהר "אחרי מות" דף ס"ט. זו היתה הצלחה. עד עכשיו היתה לפרופ' שלום רק תלמידה אחת, "בת יחידה". היא לומדת כבר שנה רביעית, קראה באותו שיעור ולא הצליחה. אחר כך קראתי, והצלחתי. את הארמית קראתי כמעט בלי שגיאות, תרגמתי טוב לעברית ופירשתי את כל הסימבולים שנפגשתי איתם. הם כולם הופתעו – לא קיוו שבחורה תוכל לתפוס את זה, וכל כך מהר (ערערתי בזה את אחת האקסיומות החביבות על הגברים). מקצוע זה חביב עלי יותר מכל המקצועות, והַצלחתי שימחה אותי ביותר. מלבד זה אני מחבבת את פרופ' שלום שמלמד את הזוהר מתוך התלהבות ואש ממש, וזה עודד אותי מכל הבחינות.
העבודה הסמינריונית ממש דיכאה אותי. חשבתי שכבר אינני מסוגלת לעבודה מנטלית, וכאן ניצחון כזה, ודווקא בפילוסופיה וקבלה. זה הוכיח לי שהאשמה איננה בי, אלא בנושא המשעמם. אף פעם לא היה לי רצון להצטיין, אבל בפילוסופיה עברית אני דווקא רוצה להיות תלמידה מצטיינת (ולעמוד על כבוד הבּנות), ונדמה שיש לי סיכויים לכך.
גם בעוד שטח אני "תלמידה טובה" מאין כמותי. קיבלתי את הערותיך, ואני מתאמצת עד כמה שאפשר לתקן אותן (סוף-סוף חברת ה"גרעין"). [ה"גרעין" בהנהגת ר' פנחס קהתי, לימים מפרש המשניות. ביוזמתו התרכזה חבורה רצינית של צעירים מועמדים להדרכה, ובהכוונתו הם השתלמו רוחנית טרם עיסוקם בפעילות חינוכית. כדוגמת ה"גרעין" הקימה אמא בירושלים את ה"חוג".] דרך אגב, זה לא בגלל הערותיך, אלא בזכות הערותיך, ובעיקר מכיוון שאני תמיד מתאמצת להגשים דבר שאני חושבת אותו לנכון, כדי שלא יהיה ניגוד בין ההלכה והמעשה.
גם ה"חוג" עכשיו בסדר. הפגישות טובות ואני נהנית ממנו. נדמה לי שכתבתי על הכול. זה נוסח הכתיבה שלי – הכול אמת. כזו אני, וכך אני כותבת גם ל"גרעין" שמבין אותי, שמח איתי או מצטער יחד איתי. הוא ראוי לגילוי לב כזה. ביחס אליך – האם הייתי צריכה כבר לכתוב ככה, או מכתב כזה יכול היה להיכתב רק אחרי הכרה עמוקה יותר? אינני יודעת. כתבתי, והרשיתי לעצמי לכתוב. אין זה מחייב אותך לכתוב כך על פרטי חייך ומחשבותיך. לך, בלי ספק, נוסח אחר והדגשות אחרות שאתה צריך להיות נאמן להן. כתוב כרצונך.
היה שלום, ויברכך ה'!
רחל
