פלאפל/עמית פז ©
אני מתבונן במרכז הקניות הישן שהולך ומתרוקן.
מוכרים מתכוננים לשעת הסגירה, הם מסובבים את השלטים הקטנים שלהם על הדלתות, עוברים על הקופות, סופרים את הכסף. יש שדוחפים פנימה עגלות מלאות בסחורה ומכסים אותן בשמיכת בד ויש שרק מכבים את האור.
רמי לוגם מהקפה שלו הקטן ושותק.
זמרת ממושקפת בפדלפון מביטה בי מבעד לפוסטר.
בקומת הקרקע משרד תיווך בשיפוצים. הוא כבר בלע חנות לדברי מתיקה שהייתה שם ונראה שהוא מתקדם גם לכיוון הפיצוחים. רמי שוטף את כוסית הקפה שלו ונאנח. אחר כך אוחז בבדל הסיגריה שלו בין האצבעות ואז שואף שאיפה עמוקה אל בין ריאותיו. שני נחשים אפורים מבצבצים מבעד נחיריו ומתאחדים לשבריר של שניה לפני שהם נמוגים.
חתול רחוב דולק אחר שקית שמתעופפת לפניו ברוח.
השכנה שלו מחנות הפיצוחים, זו שעומדת להיבלע על ידי משרד התיווך, קופצת לבקר. היא סוקרת את מדף הסיגריות במבט חטוף. אני רואה שאין לך לייט, היא אומרת, אני צריכה לייט.
מבטיח לארגן לך למחר לייט, הוא אומר לה.
אל תטרח, היא מחזירה לו חיוך עייף ומוסיפה שגם ככה היא צריכה להפסיק.
רמי חוזר לבדל הסיגריה שלו שמונח על קצה המאפרה, החתול ממשיך לרדוף אחרי השקית ומדי פעם משתהה, עומד במקומו ומביט בה מתרחקת.
מאה אלף שרפתי פה דן, הוא פולט סילון עשן אחרון.
המון כסף, אני חושב לעצמי ולא ממש רוצה לשאול אותו אם זה בדולרים.
אנחנו חברים מילדות, אני רוצה לעזור לו אבל גם אצלי המצב לא כל כך...
אתה יודע שנפרדנו, אני אומר לו.
נפרדתם לבינתיים? הוא שואל ואני חושב על שתי הבנות שלי.
מצטער לשמוע, הוא אומר.
זה בסדר, יותר טוב ככה.
אוטו גלידה בדיוק עובר ברחוב, אני בקושי שומע את עצמי.
הוא נועץ את הסיגריה שלו בפח ושותק.
זה לא כזה נורא, אני אומר לצלילי האוטו גלידה המתרחק, פעמיים בשבוע אני לוקח אותן לגן המשחקים, קופץ איתן אחר כך למלא את המקרר, יושב איתן כמה דקות על השיעורי בית.
ואיפה אתה גר עכשיו? הוא שואל.
אצל ההורים בינתיים. איך אצלך? אני מתעניין.
הוא מסמן לי לבוא אחריו, מכניס אותי מאחורי הדלפק ופותח בפני את הקופה. אני מביט במגירה ריקה.
אין לך מה לחפש, הוא אומר, אין שם שטרות, רק מטבעות בשביל עודף מעשרים.
אתה עובד עלי, אני אומר לו.
לא, לא, ממש לא, הוא אומר, אני יודע שאני צריך לסגור פה אבל אין לי אומץ.
אומץ למה? אני שואל.
להודות. הוא טורק בחוזקה את מגירת הקופה כמה פעמים, אני שומע אותו מקלל בכל פעם שהיא נפתחת.
אתה תשבור אותה, אני אומר לו, אפשר? אני דוחף את המגירה שלו לאט לאט פנימה ואז בשניה האחרונה נותן לה דחיפה קלה מאחורה.
רמי לא רגוע, אני מוציא שני מטבעות של עשרה שקלים ומניח אותם על הדלפק. הוא לא שואל יותר מדי שאלות, מדליק את הגז ומחמם את השמן. אחר כך מוציא עיסה ירקרקה מתוך המקרר, קורץ שש קציצות ומטביע אותן בזו אחר זו בשמן הרותח. הוא שולף פיתה מתחת לסלטים ומכניס לתוכה את כף ידו כדי לרווח.
גרנו בית ליד בית, למדנו באותה בכיתה בבית הספר, הוא היה מעתיק ממני במבחנים. הייתה לנו שיטה סודית של שיח כחכוחים. כשהוא היה רוצה שאבדוק את תשובתו בזמן הבחינה היה מכחכח מעט ואז שם את העיפרון שלו ליד הפתרון שהגיע אליו. אני הייתי מציץ לדף שלו, כחכוח אחד שלי היה מסמן לו שתשובתו נכונה, שני כחכוחים טעות. אחר כך שכללנו מעט את השפה למצמוצי עיניים, שיטה שלא הספקנו להתמיד בה כי בחטיבת הביניים כל אחד הלך לכיתה אחרת.
המשכנו לשמור על קשר אחרי הלימודים, פעם בשבוע היינו קובעים לכדורגל, רמי היה בשער ואני הייתי בועט.
הוא מחכה יחד איתי לכדורים, מכחכח בגרון ואומר שנמאס לו מהחיים. אחרי מספר שניות הוא מחליט שזה מספיק, מכבה את הגז, דולה את כדורי הפלאפל במסננת ומדרדר אותם על המגש. אחר כך שואל אם לשים גם סלט ואני חושב על אבא שלו שנפטר מהתקף לב במכולת, באותה שעה הייתה תאונה בצומת, לאמבולנס שהזעיקה אימא שלו לקח המון זמן להגיע. שנינו היינו אז בכיתה י'.
אחרי האסון אימא שלו הוציאה אותו מהתיכון ושלחה אותו ללמוד פחחות רכב, אמרה שגם אם לא תהיה לו בגרות לפחות שיהיה לו מקצוע ביד, אבל רמי חלם רק על פלאפל. לא הצלחתי להוציא לו את הפלאפל מהראש גם לאחר שהתקבל לעבודה במפעל המתכת. הוא הספיק לסגור שם כמעט שני עשורים לפני שפוטר.
הוא דוחף את הכדורים והכרוב ועוטף את הפיתה שלי בתוך שקיק.
אז מה תעשה? אני לוקח נגיסה גדולה, רמי ממלמל לעצמו, אחר כך אומר שהוא חושב פשוט לבוא יום אחד, לתלות שלט סגור ולברוח.
לאן? אני שואל.
הוא אומר כמה שיותר רחוק, אולי לאמריקה. הוא תופס בחוט ומכבה את מאוורר התקרה ואני מדמיין אותו עולה על מטוס עם אשתו והילדים, הוא בוודאי יספר לה שהם נוסעים לחופשה בדיסנילנד והיא כנראה גם תאמין לו, זה נשמע הגיוני, עוד מעט פסח, גם ככה העסק יהיה סגור עד אחרי המימונה...
שמע, אני אומר לו בפה מלא, זה ממש טעים, אחר כך אני מטביע את הפיתה בטחינה ומוסיף כמה חצילים מלמעלה. רמי מחייך, אחר כך ניגש לפתוח שוב את הקופה הסוררת אבל מוותר על הרעיון ומוציא מכיסו עודף. אני מסרב לקבל את המטבעות שהוא מניח לי, הידיים שלי מלוכלכות מהטחינה, הוא מנצל שניה של חוסר תשומת לב ומכניס אותם לתוך כיס החולצה שלי.
אז מה תעשה? אני שואל אותו אחר כך. הפיתה מתחילה להתפרק לי בידיים, אני ממהר לבלוע אותה ואחר כך מתבונן ברחוב.
הרוח משנה כיוון, החתול שרדף אחרי השקית שלו עכשיו בורח ממנה.
לרמי יש שלושה ילדים, כולם מפרק ב׳, פרק א׳ שלו נסעה עם כריש נדל"ן לפני עשר שנים לחיות ברומניה, רמי לא לקח את זה יותר מדי ללב, הוא מצא לו די מהר את כוכבה ותוך שלושה חודשים נישא לה.
מצב בטטה, הוא אומר ומוזג לי קפה, אני חייב ים של כסף.
אתה חייב לעשות משהו, אני אומר לו, אחרת זה רק ילך ויתפח.
זה רק ילך ויתפח, חוזר אחרי רמי כמו מנטרה, אני שואל אותו על סימון.
לא טוב, הוא אומר לי
הסוכרת? אני שואל
הוא מהנהן.
אני מנגב את הפנים שלי במפית וחושב מה עוד אפשר לעשות.
רמי אומר שכבר בירר בכמה בנקים ואין סיכוי שיתנו לו יותר ממה שהוא כבר מחזיר, או יותר נכון לא מחזיר.
לא הייתי ביום שפתח את העסק, דיברנו בטלפון, הוא היה נשמע לי אז בהי לא נורמאלי, דיבר במהירות, קפץ מנושא לנושא. אחר כך דיברנו עוד כמה פעמים, הוא סיפר לי שהכסף זורם, שאני חייב לבוא לראות איך העובד שלו מקפיץ באויר את הפלאפלים וקולע לפיתה. חשבתי לבוא לבקר אבל הייתי עסוק עם העסק ואז התחילו הצרות עם אשתי.
עברנו למסרונים, הייתי שואל אותו מדי פעם איך מתקדם. כל פעם שהיינו קובעים להיפגש היה קורה משהו, פעם זו הייתה הבת שלי הקטנה ופעם המכונית. יום אחד הוא צלצל אלי וסיפר שפתחו לידו עוד פלאפל במקום החנות בגדים שסגרה וששם מוכרים חצי מנה בשקל פחות. הצעתי לו להשתוות במחיר אז הוא השתווה, ואז הם הורידו בעוד חצי שקל והוא לא צלצל אלי יותר רק לאחר שפיטר את העובד, הוריד בעוד שקל ועבר לכרטיסיות של מנה עשירית בחינם.
לאיפה נעלמה הקונקורנציה שלך? שאלתי אותו בתחילת הביקור.
אה, הוא? הוא סגר פה ועבר לקניון, אומר לי רמי. עשה לי שָמוֹת אבל לא נורא, יש אלוהים מלמעלה. שכחתי להגיד לך מה שמעתי היום.
מה שמעת? אני שואל.
העירייה מתכננת להרוס פה את החלק הזה ולעשות קנטרי.
באמת? אני מתפלא.
כן, עוד מעט בחירות. הוא אומר, תראה את הפארק.
אני מביט לכיוון שהוא מצביע אליו.
חלק מהעצים נעקרו, אתה רואה? הוא אומר לי, מילאו את החללים בחצץ, יהיה שם חניון.
הוא מנגב את ידיו בחולצה, אני מבקש ממנו כוס מים.
נו, שיעברו עם הבולדוזר שלהם גם על הפלאפל שלי, נראה אותם, לא אכפת לי... הוא מוזג לי עוד כוס בלי שביקשתי, אחר כך גורר את הכיסא שלו על הרצפה ומתיישב לידי.
גם לברוח מכאן אי אפשר דן, הבית שלי עומד למכירה כבר שנתיים. שמונים מטר, חמש נפשות, כוכבה אומרת שצפוף לה. אתה זוכר שסיפרתי שעשיתי מהמרפסת עוד חדר לגדולה? אני מהנהן ונזכר שלא הייתי אצלו בחנוכת בית.
בקיצור, אפילו קונה אחד לא בא להתעניין. כל הזמן מתקשרים מחסוי ואני יודע שזה מהמשרד תיווך פה למטה. הם רוצים שאני ארד במחיר. רמי מגחך לעצמו ואחר כך מספר לי שפעם אחת הוא תפס אותם על חם. אמרתי להם רק שניה וירדתי למשרד שלהם, תפסתי את שמיל, אתה זוכר אותו? נו, אתה יודע מי זה.
אה, כן, אני נזכר, הוא היה שנה מעלינו בבית ספר.
אז אני קולט אותו מהחלון מחזיק את הטלפון ועושה תנועה מגונה לשפופרת ליד החבר שלו, ואז באתי אליהם ככה מהכניסה והפתעתי אותם... מאז הם כבר לא עושים לי את זה, הם שולחים את החבר'ה שלהם מתל אביב שינדנדו לי.
הוא חוזר אל מאחורי הדלפק שלו, פותח את מכסה הפלסטיק של הקופסה שמכילה את מה שנותר מעיסת הפלאפל ומשליך אותה לפח, אחר כך זורק את שאריות הסלט והצ'יפס.
אני מנסה לגלגל בראש חברים ישנים ששמרתי איתם על קשר שאולי היו יכולים לעזור לרמי באיזו הלוואה קטנה, רק לבינתיים, עד שישתפר המצב. בראש הרשימה שלי נמצאים הטובים באמת שכבר לא גרים בסביבה, הם לא יעזרו. אחר כך אני עובר על הטובים שעדיין גרים באזור ושקועים בצרות של עצמם, ובסוף אני מגיע לאלה שאין להם צרות וצרות של אחרים לא ממש מעניינות אותם אלא אם כן יצא להם מזה משהו ומרמי יצא להם אולי רק פלאפל.
פשוט למות, הוא אומר לי.
מה זאת אומרת למות? אני שואל.
למות, לעבור את זה, לתקתק את העשרים - שלושים שנים הבאות ואחר כך ללכת להירקב באיזה בית אבות, אגב פתחו פה שניים לאחרונה.
אויש, אל תהיה כזה ציני, לא הכל שחור, תראה את הקניון, אני אומר, זאת בסך הכל ירידה לצורך...
התרסקות, משלים אותי רמי, ודרך אגב גם הקניון לא משהו.
לעזור לך עם הפח? אני שואל אותו
לא, זה בסדר, הוא מנער מעט את החלוק הלבן שעל גופו, אנשים אין להם כסף היום יא עמי. הוא אומר לי עם הע׳ הזאת שלו, הגרונית. הדבר היחיד שהולך בקניון הזה זה רק הסופר והמזון המהיר, חוץ מזה כלום, אפילו לא הפלאפל של הדרקעס האלה שרק חשבו איך לדפוק אותי. אתה רואה, צדק פואטי, אבל איך אומרים, צרת רבים... הוא שוטף את מגש הנירוסטה.
אז מה בעצם אתה אומר לי, שאין מוצא?
זה לא שאין מוצא, קושר רמי את השרוך מסביב לשקית הזבל, ברור שיש מוצא, אני תמיד יכול לפתוח לי איזה גזלן ולעמוד בכניסה לבסיס ולמכור לחמניה עם חביתה לחיילים ב-20 שקל, אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים שלי דן.
אז מה אתה רוצה לעשות בחיים שלך רמי? אני שואל אותו.
את זה, הוא אומר, אגב, אם אתה מכיר מישהו שמחפש בית שלושה חדרים שמונים מטר בשיכון מתפורר בקומה רביעית אז תגיד לי, אה, ואל תשכח לציין שאין מעלית. שמע, לא צחוק, אני חייב המון כסף. הוא שולף את רשת הטיגון מהצ'יפסר ומבריש אותה בברזלית מתחת לברז.
מה עם הבית כנסת? אני מתבונן מעבר לרחוב בקבוצת מתפללים שחוזרים מערבית, תגדל קצת זקן ותגיד שאתה מתחזק, אני יודע שהם עוזרים למי שמתחזק.
תגיד דן, השתגעת? הוא אומר לי, אני מביט בו אוסף את שמן הטיגון המשומש שלו לתוך מיכל גדול, מה אתה עושה עם זה? אני שואל.
יש איזה מישהו שקונה את זה, הוא מזקק מזה סולר.
בוא נעשה כמה טלפונים, אני מציע, בטח יש מישהו שיוכל לעזור. מה עם האחים של אבא?
הוא סוגר את הפקק של מיכל האחסון של השמן ומתבונן באיזו נקודה מאחורי, מתחת לפוסטר.
תעזוב, לא נעים לי ליפול על אף אחד עכשיו עם הצרות שלי ועוד לפני החגים.
אני עוזר לו לקפל את השולחן והכיסאות, הוא מכבה את האורות ומוריד את הסורגים.
בוא ניסע, נדבר קצת, אולי נמצא פתרון, אני מציע לו.
איזה דן, הוא מחייך ומוסיף שברצלונה היום נגד יובנטוס.
בוא, אני אומר לו, אני אקח אותך הביתה, אני פותח את הדלת ומסמן לו להיכנס, הוא נעצר לרגע ואז נכנס ומתיישב לידי.
טוב, הוא אומר, אבל עד שמונה, בחיאת, אני רוצה עוד להספיק לראות את הילדים לפני המקלחת.
אני נוסע לאט, רמי שקוע בעצמו, מספר הטלפון של אימא שלו עובר לי בראש, זה מספר קל עם שלוש פעמים שבע ושתיים באמצע. אני נזכר באבא שלו שחטף התקף לב במכולת שלו, בערב, בדיוק כמו היום, לפני החגים, גם לו היו חובות כמו לרמי, הוא לא דיבר עליהם עם אף אחד ורק לקח הלוואות ועוד הלוואות. אחר כך אני חושב על האחים שלו שעזרו לסימון, אימא שלו להתאושש, לקום מהאבל, לעמוד על הרגליים שלה, לפתוח את המכולת, לחזור לשפיות. אני אדבר איתו שיתקשר אליה, היא כבר תדבר איתם... ואז אני חושב שבעצם לא, הוא לא יעשה את זה, זה עניין של כבוד אצל רמי, הוא לא יודה, לא יבקש עזרה. פתאום אני מבין שאני הבן אדם היחיד שהוא לא חייב לו שום דבר שיודע על המצב שלו. ואז אני חושב על הכבוד הזה וחושב על הילדים שלו שמגיע להם אבא, ועל אשתו, איפה היא תמצא איש טוב ואבא כמו רמי, ועל אמא שלו שהדבר הראשון שעשתה כשנכנסה למכולת אחרי האבל היה להחזיר את כל החובות לספקים ולהיפטר ממנה. אחר כך הקימה מספרה קטנה.
כבוד זה דבר חשוב, הוא גורם לנו לחלום חלומות, להאמין בעצמנו, להעיז, לנסות, לנוע קדימה וגם להצליח לפעמים תוך כדי. סבתא שלי הייתה אומרת עוד כשהייתי קטן שגם אנשים גבוהים וזקופים צריכים להתכופף כדי לא לקבל מכה כשהם עוברים מתחת לתקרה נמוכה... לא, הוא לא יעשה את זה אני חושב ולוחץ על החמש שהוסיפו שם בהתחלה וממשיך לחייג את המספר, אני מבחין ברמי מתקרב עם האצבע שלו למקש הניתוק. היא עונה, אני מחליף איתה כמה מלים ומספר לה שאנחנו בדרך.
הבית של סימון, אימא שלו, הוא בית פינתי עם חצר גדולה. אני רואה אותה עוד לפני הסיבוב מחכה במרפסת. כף רגלה הימנית חבושה עד מעל לברך, היא מנסה לעמוד בעזרת המקל שלה.
רמי יוצא אליה, אני נשאר. הם מתחבקים. אני מלווה אותם במבט ומנופף להם לשלום. סימון לוחשת לי תודה. אני שמח ויודע שבפעם הבאה שאדבר עם רמי הוא יחזור לקרוא לי יא עמי עם הע' הזאת הגרונית ועם חיוך, ממש כפי שהייתי שומע אותו כשהיה קורא לי לשחק איתו מתחת לבית כשעוד היינו ילדים.
