הזאב והאנקורית/ גדי עמבר 
(C) גדי עמבר
זאב זקן אחד ישב בפתח מאורתו וניסה להתחמם בקרני השמש האחרונות שלפני השקיעה. באור המאפיר שעלה מהאופק היה מראהו מעורר רחמים ודהוי כעלה בשלכת. ראשו החד התנדנד במעגלים כאילו הוא מוברג ברפיון על גבי ציר מעוקם, בעוד שגופו הדווי, שימר כל הזמן תנועה אחידה, כשהוא נע באיטיות רק קדימה ואחורה. הזאב סבל מפודגרה, עם הפרעות כרוניות במערכת המטבולית, מכאבי פרקים מכאבי ראש עזים, ועיניו הטרוטות מוכות הקטרקט, בהו בנקודה סמויה באוויר, בצפייה מתוחה לבואה של מעבורת הצלה מהחלל.
"הווו ימי ימי ולילותיי חלפו עלי מהר מדי. יום רדף יום. יום רדף ועכשיו כבר אין לי מחר הכול נגמר.." ילל הזאב מכאב שפילח את לב השמים
"למה תזיל דמעה" שאלה אותו אנקורית קטנה שבדיוק נחתה על כר העשב הרטוב לידו
"מי את" שאל הזאב וצמצם את עיניו לסדק צר כדי להיטיב לראות
"אני אנקורית" אמרה האנקורית "ריחפתי מעליך כשיללת הכאב שלך החרידה אותי במעופי. על מה ולמה אתה עצוב כל כך"?
"עצוב"? גנח הזאב מכאב "ואיך לא אהיה עצוב? ראית כמה יפה העולם"
"וזו סיבה לעצבות"? תמהה האנקורית "הרי יופיו של העולם הוא זה שמושך אותי יום יום למרומים"
"ומה יהיה עלי" יבב הזאב "אני פוחד למות"
"אל תתעצב על ליבך זאב אומלל" ניחמה אותו האנקורית "עצום את עיניך ושכח מכל צרותיך.. ואני אשיר לך שיר אהבה שישכיח ממך כל כאב וצער"
פעם הזאב לא היה מתפתה להקשיב לדברי הבל שכאלה. אבחת כף אחת והיא הייתה מפרפרת בבטנו ועוד היה מקנח אחריה בגלון של טרופית. אבל עכשיו, לאה וחולה הוא התכרבל כגוזל בקנו והניח בהכנעה את ראשו בין כפותיו והתעטף בתוגה עמוקה.
האנקורית הקטנה התחילה לשיר ומהצליל הראשון חש הזאב שעורו נעשה חידודין חידודין לא היה זה שיר סתם, כעין ציוץ רגיל של ציפורים, שהוא היה מורגל אליו ביער. הייתה זו שירה חודרנית, עמוקה, יצרית, ספוגת געגועים, מלודית, שטנית, מפתה, מושכת ומהפנטת. כאילו תזמורת סימפונית שלמה, מהלה בה מתוגת הצ'לו, מייסוריי החליל, מהשתפכות הנפש של הכינור, מתרועת העזרה של הטובה, מהלומות הלב של תופי הדוד וממצהלות השמחה של המצלתיים. לאט לאט חש הזאב איך מתחיל גופו מתרומם מעלה מעלה מעל מצע העלים. ופתאום צל העננים נטה מעליו והאוויר המהביל שחיתל אותו בעכרוריות דלוחה, הפך שקוף, צלול ובהיר. דרוך ומתוח כמיתר, נדמה היה לו שהוא מרחף מעל לנוף והוא התבונן מסביבו כלא מאמין, העולם המתרחק מתחתיו נעשה יותר ויותר ענק, עד שכל הפרטים הקטנים בו הלכו וניטשטשו, ואז בבת אחת, זרימה שוצפת של אדרנלין, הציפה את ראשו והוא טס קדימה כשגופו מפלח את האוויר כחץ מקשת "יהווו" צהל הזאב בשמחה "איזה כייף". למטה היו החיות נסות מפניו בבהלה. הציידים דהרו על סוסיהם בעקבות שועל אחוז איימה. עופות וציפורים פרחו מאמירי העצים. מרמיטה יצאה מחור בסלע ושפשה את עיניה בתימהון. עצי הסקויה רחבי הגזע שהיתמרו לשמים נראו לו כננסים. קול זמרתה הענוג של האנקורית בעבע בעורקיו והרטיט את מיתרי ליבו בתחושה חמימה של עונג עילאי. הנוף למטה התחלף במהירות אסדות חצו נהרות שוצפים. מטפסי הרים חגרו עצמם בטבעות פלדה אל הצוקים. להקות של שחפים צללו מסביבו על כיסי אוויר. האנקורית שרה ושרה והזאב חש איך כול השרירים הרפויים בגופו הולכים ומשתרגים כשורשים עבותים, והוא הרגיש צעיר בריא וחזק כפי שלא הרגיש מימיו. למטה הבחין בלהקת זאבים ששעטה לפניו על אדמת טרשים ונזכר איך כמוהם עד לא מזמן הוא היה מפלס דרכו בתוך ענני האבק. "אני חוזר הביתה אני חוזר הביתה" צעק אליהם מלמעלה. אבל מהר מאוד היערות והעצים הלכו ונעלמו והנוף מתחתיו הלך ונעשה אנורקטי יותר ויותר ומרחוק ראה הזאב איך המדבר צרוב השמש הולך ומתקרב כשהוא מאיים לכבוש את כל הנוף מתחתיו. פתאום נדמה היה לו שהאנקורית פוסחת על דו ועל רה ומורידה אוקטאבה ושירתה כאילו הולכת ודועכת. מתוך בהלה הוא פקח את עיניו וראה אותה מקפצת בעליזות מענף לענף, כאילו איבדה בו עניין
"מה קרה לך למה הפסקת לשיר" קרא בבעתה
"די! נמאס לי לשיר" ציצה האנקורית וקיפצה משיח לשיח והתחילה ללקט זירעונים מהאדמה "שלום לך זאב. זהו אני עפה וממשיכה לי בדרכי"
"את לא יכולה לעזוב אותי באמצע" ילל הזאב המסכן בקול ניחר וסדוק מהתרגשות
"באמת"? לגלגה האנקורית ומי יעצור אותי? אתה?"
"כן" נהם הזאב באיום ועיניו מוכות הקטרקט רשפו גיצי זעם.
"נראה אותך" התגרתה בו האנקורית וסובבה אליו את אחוריה.
בבת אחת גופו של הזאב נדרך ויותר הוא לא ראה דבר ולא חשב על כלום כאילו כל האינסטינקטים החייתיים התעוררו בו לחיים חדשים. האנקורית לא הספיקה אפילו להניע אבר. ופתאום היא שכבה על גבה והביטה בזאב שגהר מעליה כשהוא חושף אליה באיום את מלתעותיו השחורות ונוטפות הריר
"מה אתה עושה השתגעת" ציצה בכעס "רד מהר מעלי אתה מכאיב לי"
"למה הפסקת לשיר" מלמל הזאב "את שרת כל כך יפה"
"כי אתה דפוק" צרחה עליו האנקורית.
הזאב אחז ברגלה הזעירה ומשך אותה לאט לאט לעבר מאורתו. במחסן בין ערמות הגרוטאות הוא מצא כלוב ציפורים ישן "כאן את תישארי כלואה" שאג עליה והשליך אותה פנימה ונעל עליה את הדלת.
"תן לי ללכת טיפשון" התחנחנה אליו "בעלי אנקור מחכה לי בבית. אני נשואה"
"קודם תשירי" פסק הזאב וצלע למטבח להכין לו קפה כשגופו הכחוש נחבט בדפנות המאורה הצרה מחמת סחרחורת וחולשה.
כל הלילה לא הצליח הזאב להירדם שוב ושוב הוא התהפך על מצע הקש. כל הזמן עלו בעיניו המראות הקסומים ותחושת העוצמה שפעפעה בעורקיו. הוא ידע שאין בעולם חוויה שהוא מבקש לחוות שוב ושוב כאותם רגעים קסומים שחווה כשקול זמרתה התנגן לו ברקע "היא כישפה אותי" הרהר "אף פעם בחיי לא הרגשתי ככה. היא גרמה לי להרגיש כל כך בריא וחזק. אפילו כשהייתי זאב צעיר, והייתי בריא וחזק, לא הרגשתי ככה." כל פעם הוא התרומם על מרפקיו ופזל מבעד למסך הקטרקט, לעבר הכלוב, ולחש "אנקורית. אנקורית. הלו אנקורית, את ערה? את שומעת אותי? אני מצטער לא התכוונתי לפגוע בך." אבל האנקורית ישבה לה בפינת הכלוב שילבה רגל על רגל. תמכה את סנטרה בכנפיה והתעטפה בשתיקת מחאה רועמת. כשהשחר הפציע וקרני האור הראשונות ליחכו את קירות המאורה, קם הזאב מיצועו מיהר אל הכלוב בהה באנקורית רגע ארוך ואז פתח את הדלת "את יכולה לעוף מכאן" סינן בשפתיים חשוקות
האנקורית הקטנה קיפצה מהכלוב בעליזות ונחתה בשני רגליה על הרצפה
"למה לא שמרת על זה" ? שאלה את הזאב בקול ענוג ומלטף
"על מה לא שמרתי" תמה הזאב
"על מערכת היחסים הנפלאה שהתפתחה בינינו"
"אבל את הפסקת לשיר לי" הפטיר הזאב לעברה בזעם
"אז מה" לחשה לו בקול מתפנק "יכולתי להמשיך ולאהוב אותך"
"נשים" גנח הזאב "לך תבין נשים"
"עכשיו הכול אבוד" ציצה האנקורית "אני אהבתי אותך אבל ההתנהגות הבזויה שלך כלפי הרחיקה אותי ממך לנצח"
"האם את מתחרטת שנחתת לידי" יבב הזאב בצער
"איני מתחרטת על כלום" זמזמה האנקורית את השיר הידוע בעליזות ומיד פרחה לה החוצה מבעד לפתח המאורה . שעה ארוכה המשיך הזאב האומלל לבהות מבעד לדמעותיו בקרני השמש המפזזות בחלל הריק שהותירה לו מסביבו ואז כיסה את הפתח בשיח קוצני, החשיך את מאורתו וחזר לישון.
* גדי עמבר- צייר ואמן, תושב נתניה, כותב סיפורים קצרים
