מנחם יוצא מהארון/ הדרה לוין-ארדי

מנחם היה חייל בסדיר בַּקִריה, הומו ודוס, כשהכיר את רומי. רומי הייתה אז כבת ארבעים. הם נפגשו לראשונה בפורום המוזיקה של ynet, מתישהו בתחילת שנות האלפיים, כשהפורום היה בחיתוליו, ונסחפו יחד במבוכות הווירטואליים הקסומים של אהבתם המשותפת למוזיקה. אחר כך עברו לחיים האמיתיים, והמשיכו לצאת יחד להופעות שגלשו תמיד לדרינקים מאוחרים ושיחות לילה מתארכות. הם איתרו ברשת הקלטות ביתיות של ריאן אדאמס ודניאל ג'ונסטון, הקשיבו להופעות אולפן חיות של דמיאן רייס, הורידו את "הדוויג והשארית העצבנית", בכו מ"נאמנות גבוהה" וערכו בדירתה של רומי צפייה חגיגית (עם גבינות, יין וחברים קרובים) ב"עובדה" של אילנה דיין על יואב קוטנר, שהפך לאליל שלהם אחרי שהמליץ עליי לקרן החדשה למצוינוּת, שבסוף לא בחרה בי, ובין לבין, דיברו על כל השאר.

מנחם בעיקר התלבט אז מה יעשה כשישתחרר. בהתחלה רצה ללמוד קולנוע ולתעד את יציאתו מהארון, אחר כך החליט להיות קונדיטור, כי הוא באמת אופה מצוין. אחר כך החליט להיות שליח סוכנות להדרכת נוער יהודי בגולה, רק כדי להגיע לסן-פרנסיסקו, להתחרמן על חתיכים ולראות הרבה הופעות מקומיות. בסוף חזר לתכניתו המקורית והגיש טופסי הרשמה ל"סם שפיגל". ביום הראיונות נשאר לישון אצלי בירושלים. אותו שבוע גם הרסו את חדר האמבטיה שלי כדי לתקן נזילה שהתגלתה אצל השכנים מלמטה, וכך בוקר אחד מצאתי בסלון ביתי את חזון אחרית הימים. מול החלון המזרחי עמד מנחם בציצית ותפילין, כל תוארו עליו, עיניו עצומות וגופו צנום ואיתן, ממלמל ומתנענע מול אלוהיו.

יוסוף, הפועל המבוגר יותר של האמבטיה, עמד שם לצדו, בכובע צמר מאובק, פניו צרובות שמש וחרושות סדקים. הוא רכן על רצפת הסלון, נישק אותה, מרכין את כל גופו מול בוראו שלו. השמש מלטפת את המתפללים, ורחשי הרחוב עוטפים את מלמולי תפילתם ונשימותיהם החרישיות כמו צמר גפן מתוק. כשסיימו שני הדוסים את תפילת הבוקר שלהם, מיהר יוסוף אל האמבטיה ומנחם אל הפלאפון. הזמנתי אותם להופעה חגיגית שהייתה לי באותו שבוע באיזה מועדון בתל אביב, שנסגר מאז, שאחריה תוכננה מסיבת היפ-הופ שווה עם די.ג'יי "עוזי טעון", אבל זה כבר היה כבד מדי אפילו בשביל חזון אחרית הימים.

אימא של מנחם לא אהבה את רומי, שאז עוד הייתה נשואה ולא מאושרת, וכל הזמן ניסתה להניא אותו מהקשר איתה. היא לא אהבה את הדיבור שלה, את ההתנהגות שלה, את הדעות שלה, ואת מזג האוויר המופקר שלה ושל החברים שלה; מוזיקאים מוזרים, ערבים והומואים. אבל הייתה מוכנה לסלוח לה על כל אלה, וגם על היותה נשואה, ובלבד שתהיה לפחות בגיל הנכון, כך שאפשר לומר שיותר מכול לא אהבה אמו של מנחם את הגיל של רומי, וחשדה כי מניעים סמויים ואפלים מביאים את רומי להתחבר אל בנה, וכוחות פיתוי נסתרים וחשוכים שואבים אותו אליה בעל כורחו. אחרי הכול, מה יש למנחם, ילד תל אביבי טוב בסך הכול, לעשות עם הזקֵנה הבוגדנית והמסכנה הזאת, מנהלת שיווק היי-טקית ביום ומפתת קטינים בלילה, רחמנא ליצלן.

היא לא הבינה למה הוא נדבק דווקא אליה, ומה הוא מוצא בה, ולמה הוא לא מבלה יותר זמן עם החברות הנחמדות שלו מבני עקיבא, ואפילו מהצבא, שהן ילדות טובות, ואם הוא שואל לדעתה האישית, גם יפות ממנה, והרבה יותר מתאימות לו מאיזו זקנה בת 40 שמי יודע מה היא רוצה ממנו, ובכלל, ריח לא טוב עולה מכל העסק הזה, לא טוב. ככה הציקה לו כל יום.

בסך הכול היה מנחם ילד תל אביבי טוב, שאוהב את ההורים שלו, שנחשבו בעיניו לאנשים פתוחים יחסית, ולא חסכו ממנו במוזיקה או בבגדים, ומנחם, גם הוא לא חסך מעצמו, לא במוזיקה ולא בבגדים. הוא היה קניין כפייתי. היו לו הרבה מאוד אלבומים שמעולם לא הקשיב להם, ובגדים שמעולם לא לבש. אבל אימא בדרך כלל לא התערבה לו יותר מדי בחיים. רק בעניין של רומי התחילה להתערב. התפלקה, ולא הרפתה.

הערותיה הלכו והכבידו מאוד על לבו, ומדי פעם אף הוציאו אותו מדעתו, כל פעם מעט יותר, עד שבאחד מהתקפי העצבים שהלכו ותכפו בבית, זרק לה בנשימה אחת קצופה, בלי שהתכוון, שרומי היא החברה הכי טובה שלו, שטוב להם יחד, ולא, היא לא מפתה אותו, אם כבר להפך, הוא זה שמפתה אותה. בכל אופן, גם לוּ ניסתה לפתות אותו, זה היה נידון מראש לכישלון, כי הוא בכלל הומו. כן, הומו. אז עכשיו שתבחר מה היא מעדיפה, חֲבֵרה זקנה וּמְפַתָּה או בּן הומו.

כך יצא מן הארון, טרם זמנו, בלי שהתכוון, וממש לא בעדינות, ולא כמו שחלם לעשות יום אחד, בזמן הנכון, כשהנסיבות יתרצו. נפלט לו, ובחמת זעם. גם בחלומותיה הרעים על רומי, לא העלתה אמו על הדעת כדברים הללו, ועכשיו, כמו באיזו הזיה מהגיהינום, הבן שלה מנגף חולה רעה אחת בחולה רעה אחרת, וכל עולמה הסחרחר נמלא באחת רעוֹת חולות לרוב, צריך היה רק להושיט יד ולבחור. אבל גם אז, בתוך הסערה, לא הרפתה משום מה מרומי, הפתיינית הזקנה ומושחתת המידות, והייתה בטוחה שהיא זאת שהכניסה לבן שלה את הג'וק הזה של ההומואיות לראש. היא, והחברים ההומואים שלה, ואני בראשם.

מאז לא מדברים על זה בבית של מנחם. לא על רומי ולא על הומואים. על פני השטח, החיים ממשיכים כרגיל. בהתחלה פנה אבא של מנחם לפסיכולוגים, רבנים, גרפולוגים ומאמרים באינטרנט שהוכיחו שהומואיות אינה נטייה גנטית, וגם אם הייתה אכן נטייה גנטית, אפשר להחלים ממנה, או לפחות לרסן אותה, כמו שאפשר לרסן מחלות גנטיות אחרות, בהימצא הטיפול ההתנהגותי והסביבתי המתאים כמובן.

בהתחלה הם ניסו לדבר. מתוך נואשות. דיבור עקר, מעגלי, נטול מוצא. אבא שאל אותו פעם אחר פעם, איך הוא יודע שהוא הומו, אם לא ניסה מעולם לשכב עם בחורה, ומנחם בתורו שאל את אבא, איך הוא יודע שאינו הומו, אם מעולם לא ניסה לשכב עם בחור. משלא עלו בידי הוריו מאמציהם לשנות את נטיותיו המיניות של מנחם, לא על דרך הממצאים המדעיים, לא על דרך הרבנים, הגרפולוגים והפסיכולוגים, ולא על דרך שליפת הדיבר השני מהכיס, ועמו רגשות אשמה והבטחה לאריכות ימים, הלכו על דרך השתיקה, שמא זו תביא עם הזמן לביטול הגזירה ולגאולה שלמה.

מנחם, שלא התקבל ללימודים בסם שפיגל, החליט ללמוד משפטים, מה שהרגיע מאוד את הוריו (לצד השתיקה), למרות שהם תמיד חשבו שמנחם מוכשר מאוד באומנויות, ובעבר דווקא עודדו אותו ללכת על מה שקרוב ללבו, מוזיקה וקולנוע.

* הדרה לוין ארדי מוזיקאית, ספרה זכה בפרס סמיט לספרות ויצא לאור בהוצאת מקף