מַצָּב חֵרוּם/ עמית מאוטנר

אֲנִי מַכְרִיז מַצָּב חֵרוּם עַל יֵצֶר לֵב הָאָדָם.

מַפְנֶה לָאֱנוֹשׁוּת אֶת כָּל הַמַּשְׁאַבִּים (הַטִּבְעִיִּים

וְאִם צָרִיךְ גַּם קְצָת הַמְּאֻלָּצִים) – חִיּוּךְ

מִמַּעֲבֵה הָרְצִינוּת, מִלָּה טוֹבָה לוֹמַר קָטִיף

כִּפְרִי מִתּוֹךְ הַבֹּסֶר אוֹ מֵעֵץ שֶׁכְּבָר הִפִּיל רָקָב,

כָּתֵף וְיָד וְלוּ מְעַט מֵעֵבֶר לַסָּמוּךְ וְלַנָּגִישׁ שֶׁלְּגוּפִי,

חִבּוּק.

כְּדֵי שֶׁתֶּחְזַק, שֶׁתַּאֲמִין

הָאֱנוֹשׁוּת עוֹד בְּעַצְמָהּ,

שֶׁתִּתְרַגֵּל לִזְקֹף מְלוֹא קוֹמָה

(דַּי מִלְחָמוֹת

הִרְכִּינוּ אֶת רֹאשָׁהּ), לְהִתְרוֹמֵם לִזְכוּת

בְּנִיָּה, לְהִתְגָּאוֹת

בְּשׁוֹשָׁלוֹת אֵיתָן. שֶׁתִּהְיֶה

טוֹבָה מִנְּעָרֶיהָ, אֱנוֹשׁוּת.

שֶׁלֹּא נִרְצֶה לִהְיוֹת רָעִים.