להבין את הקיים-ליזה זברסקי/ ראובן שבת

 עבודותיה המיוחדות של הציירת ליזה זברסקי ( ילידת 1980) מצביעות על מספר מוטיבים מקוריים המשלבים בתוכם תפיסה אומנותית איכותית ובצידם אמירות פילוסופיות וקיומיות בולטות בייחודם.

למרות הקו החוזר ונשנה לכאורה של פסימיות בציורים, הרי המרחב שלהם אינו דווקא כזה.

האמנית נטלה סיטואציות מורכבות בחיי אדם ( הפחד התת הכרתי, הזקנה, הבדידות, אלימות הקיום, הניכור) ופירשה אותם באמצעות מכחולה לחיפושי דרך והתלבטיות  קיומיות אמיצות

בכל ציור יש עומק וקול ייחודי משלו. אבל זו אינה אמורפיה.

בציור שלפנינו יש עומק תלת מימדי: הוא רב פנים. זרועות נשיות עלומות נאחזות במסעד אבן של מרפסת. אנחנו מנחשים כי הדמות מתבוננת אל הנוף שלפניה ומבטה הוא אם כן גם מבטנו אנו בתור הצופים בציור. וילונות לפותים בכוח לפניה, מעידים על הסתר וגילוי כאחת. העציץ הפראי זולג עם פריחתו הסבוכה אך נטוע במקומו ובאדנית שהוא נמצא בו.

הבית הרעוע שממול חבוש, קשור, לכוד. הרקע השב וחוזר בציוריה של ליזה הוא בדומה לאור הצהוב בציורי רמברדנט צהוב, חיוור. עכור מעט אבל מאידך גם לוטפני. זוהי התקוה האמיתית בציור והיא שבה כמוטיב בולט מאוד בציורים אחרים שלה.

שמי התכלת ברקע הציור מעוררים תקוה. הזוג רוקד. האם בסתמיות? האם במכניות? האם באושר? האם בייאוש? אולי בחיפוש תקווה.

בעולם הנמצא על סף חורבן. מוחו החשוף של הגבר עדיין קודח במחשבות ומשמש לו גם כקסדת הגנה, מפני הבאות ( הוא מנסה במר יאושו להישאר רציונלי בעולם נטול רציולניות.

פניה של האישה לשמיים. עיניהם עצומות למחצה.

מאחוריהם הייאוש,  המוות, שרידים גרוטסקים של קיום ללא תכלית. פרצופים מתים, חיות ובני אדם שהפכו לאבן.

האם יש אם כן, תקווה?

היא נמצאת מאחוריהם. האישה נותנת לה להיכנס לנשמתה בהתבוננה בה למעלה.

אלו הם ציוריה של ליזה זברסקי.

עוצמת הרצון לתקווה מצויה בהבנת המצוקה של קיומנו כבני אדם,

ומתוך זה נוצקת גם השאיפה לאושר ושינוי.

דווקא בלב הגרוטסקיות, הניכור, ההתפוררות הלכאורה ודאית.

אלו הם בגדר כלים בלבד לקראת

מצב טוב יותר

של אושר אפשרי.

אם ניתן.

* ליזה זברסקי- ציירת. קיימה כבר מספר תערוכות שזכו לתהודה ועניין.