מאמר:

תערוכת "המקוללים" בבית המצורעים בירושלים/ בלפור חקק 

כשהיינו ילדים ידענו שצמוד לרחוב דובנוב במורד  לרחוב כ"ט בנובמבר נמצא בית המצורעים. השם עצמו הטיל בנו מורא. הוזהרנו לבל נקרב לשם, כי הצרעת מידבּקת והיא פושׂה באדם הנוגע במצורע. סיפרו לנו על הצרעת במקרא, ואנו כילדים קישרנו זאת לצרעת החדשה, וגם ידענו שהמצורעים הסתובבו בירושלים ברצותם לצאת לרחוב עם פעמון על צווארם להרחיק מעליהם את האנשים הבריאים...

בימים שהיו מצורעים בירושלים

כשבגרתי, לא פעם הדרכתי סיורים באיזור והגעתי עם  קבוצות מטיילים למקום. אני זוכר שלא פעם קיימתי בשנות התשעים סיורים מטעם בית עגנון בעקבות "שִירה" של ש"י עגנון. את הסיור נהגתי לסיים בבית המצורעים, שם על פי המסופר  ברומן הצטרף פרופ' הרבסט אל שִירה שהצטרעה, והוא נושק לה את נשיקת המוות, שלא תאפשר לו עוד לפרוש לחברת האנשים הבריאים. לא פעם, כשהדרכתי סיור בבית המצורעים ליד חזית הבית והגן היפה,  היה יוצא מבית המצורעים ד"ר גולדגרבר והיה מספר לנו על המצורעים הנמצאים במקום ועל מחלת הצרעת.

המבנה הוקם ב- 1887 על ידי מסדר האחיות הדיאקוניסיות שהיו מעין נזירות שהקדישו חייהן לטפל בחולים בבתי מרפא למיניהם. המסדר הוקם בגרמניה (בקייזרסוורת ליד דיסלדורף) , והן נשלחו לכאן בשליחות המסדר להקדיש חייהן לחולים. מחלת הצרעת נקראה בראשית מחלת הַנסן (על שם החוקר גרהרד הנסן, שחקר וגילה מחלה זו), ועם הזמן גם המקום נקרא בית המצורעים הַנסן, למרות שרשמית שמוֹ "עֶזרת ישוּ", והשם מונצח בחזית המבנה. עם הזמן נמצא מרפא למחלה זו, והחולים הבודדים שעוד נותרו במבנה הוּצאוּ ממנו. ב-2009 הועבר המבנה לִרְשות עיריית ירושלים לצורך הסבת ייעודו לתחום האמנויות: המקום מוגדר עתה כמרכז תרבות בין תחומי, ויש בו תערוכות מתחלפות בצד תערוכת קבע על בית המצורעים. ב-2014 נפתח במקום מרכז לעיצוב, מדיה וטכנולוגיה. במקום מתקיימים גם מיזמים של האקדמיה לאמנות בצלאל ושל המרכז לקולנוע וטלוויזיה של הרשות לפיתוח ירושלים.

ארבעת המקוללים

לאחרונה התקיימה במקום תערוכה יוצאת דופן ומרגשת במיוחד. התערוכה הופקה בעקבות סדרת הטלוויזיה "המקוללים" של חגי לוי שהוקרנה בערוץ 8: ארבעה פרקים על פנחס שָׂדה, יונה ווֹלך, משה קרוֹי ואביבה אוֹרי. אוצֵר התערוכה יובל כספי הלך בעקבות הסדרה "המקוללים" והפיק תערוכה מיוחדת זו  ("הברכה והקללה") על ארבע דמויות שנויות במחלוקת, דמויות טוטאליות וקשות לפענוח. את התערוכה הפיקה יעל יקירביץ, בסיוע רן וולף. האוצְרים של התערוכה נעזרו בגורמים שתרמו מוצגים לתערוכה, וביניהם מיכל שִין (חברתו של פ' שׂדה), עוזי אגסי, אמוֹן יריב ואחרים. בצד הפריטים המוצגים בתערוכה, משולבים בתצוגה סרטים על ארבע הדמויות "המקוללות".

בפתח התצוגה על פנחס שׂדה מובאים דבריו של חגי לוי: "בחורף 1980, בעודי נער דתי בקיבוץ קטן, ראיתי בעיתון אחד רפרודוקציה של "הצעקה" של אדוארד מונק. נחרדתי ונרעשתי...מעל הציור, התנוססה כותרת "הצילו את עצמכם", ומתחתיה שם הכותב: פנחס שׂדה. במאמר הִתקיף שדה במילים בוטות את עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה, ובתוך כך חשף טפח מתפיסת עולמו, אותו אקזיסטנציאליזם רליגיוזי סמיך ומלא קסם אָפל..."

האמן הטוטלי משלם מחיר על היותו יוצא דופן

חגי לוי כתב על האמנות הטוטלית, ושאל "עד כמה אנחנו מוכנים לשלם כיום מחיר עבור האמת היצירתית שבוערת בנו". מפיק סדרת הסרטים, לירן עצמור, בחן בתערוכה את היחסים של ארבעת המקוללים עם העיר ירושלים, וראה חשיבות לכך שהתערוכה מתקיימת בירושלים. פנחס שדה הקדיש חלקים נכבדים מיצירתו לירושלים, וגם סיים חייו בה. אביבה אורי ציירה את נופיה, יונה וולך שהתה תקופות במנזר הקפוצ'יני וכתבה שם חלק משיריה ומֹשה קרוֹי למד פילוסופיה בירושלים. גם העמדַת התערוכה בתוך מבנה של בית מצורעים הולם במיוחד: תערוכה על "מקוללים" ב"בית מצורעים"- הַיש שילוב מצמרר יותר?

אוצר התערוכה יובל כספי חושף בקונספט שהוא מציג בתערוכה את תפיסתו. לדבריו, רצה להביא רמזים וארמזים על הדמויות ועולמן. בתערוכה מוצגות עבודות אמנות של אביבה אורי ושל פנחס שדה, וגם למרבה ההפתעה של יונה וולך. מתברר שיונה וולך הייתה שותפה לתערוכת ציורים של עפרה צימבליסטה בדצמבר 1984. כתב היד של שירי יונה וולך מופיע על  ציוריה של צימבליסטה.

המהַלֵך בתערוכה חש שהוא הולך בַּנתיב המתעתע של גאונים ההולכים על הגבול הדק  בין גאון לשיגעון. מדובר באנשים החיים בגָלוּת מכוּונת לא פעם וגם גלות נפשית, ניכור משפחתי, חיים של תלישות ובדידות והסתייגות מן החברה וזרמיה המרכזיים ("מיינסטרים").

כבוד ליצירתם של השונים

התערוכה הולכת בעקבות המחלוקות שחוללו ארבעת "המקוללים" וגם קָדה קידה לתרומתם היצירתית של ארבעה גאונים ברוח וביצירה, שלא היססו לשלֵם מחיר כבד על תלישותם ושונוּתם מן החברה שבה חיו.

בפתח הקטלוג הנלווה לתערוכה מופיע שירו של פנחס שׂדה/ "פסטורלה" (מתוך ספר האגסים הצהובים, 1985), והשיר מסיים במילים:

"(הוא) הולך ומחלל לעצמו בחליל

רק אני יודע בדידותו, כי אני ציירתי אותו".

התערוכה בבית המצורעים מקיימת מחווה של כבוד לארבעה אנשים שציירו את בדידותם ואת שונותם.