צילום: צביה ויצמן כספי
על ההצגה מתקני עולם –תאטרון כנפיים / צביה ויצמן כספי
כ30 שחקנים מיוחדים מקדמים את פני הבאים לריבל 18, לסטודיו שהוסב למעין מפעל, שם מתקנים רגשות. עוולות ויוצרים מעין כרומוזומים צבעוניים וחמודים למלא את הלב אהבה.
הסטודיו בניהולה של רינה פדווה, מי שהקימה את תיאטרון ״כנפיים״ וביימה בין היתר את ההצגה ״כפית של זהב״ ועומר שמר הכוריאוגרף שעושה מלאכתו בלב פועם אהבה ואנושיות. (יש עוד אנשים טובים שמתסרטים ותורמים שהדבר יהיה).
רינה למגפון : ״אני לא עושה פה, כיושבת ראש ועד עובדי המפעל הפגנה, אלא עבודת קודש…״
ומציגה את השחקנים אחר כבוד המגפון מהדהד
״בואו נקבל את מתקני העולם. נפרוס את השטיח האדום במפעל שלנו אנחנו מייצרים כרומוזומים של אהבה״.
ועד שתעלה ההצגה על במות, או לפחות בריב״ל 18 המקום והצוות המסור מהווים בית ומשפחה חלופית למפגש שבועי בסטודיו. השחקנים המקסימים הנלהבים המיוחדים באים בחדווה ובגיל ועזוז בהסעות ונרתמים לעזור בכל, לסדר תפאורה, לארגן את הבמה וליישר את המושבים בתקוה שיבוא קהל. ואכן קהל הגיע, רובם בני משפחה ואנשי מקצוע ומוקירי דרכם. אפילו היה צריך להוסיף שורת כסאות נוספת והקרבה לבמה ולשחקנים צומצמה לכדי הבל פה שפת הגוף לקראת תורם, והתרגשותם. הם משננים שוב ושוב את הטקסטים הקצרים, את תנועות הריקוד, את מילות השיר.
בכניסה מתבקש הקהל למלא גרביים צבעוניים בכרומוזום ולשמור לסוף בו הבמה מתקשטת בלב אדום ענק והקהל מניח בתוך הלב את הגרביים הצבעוניים כאקט של סולידריות ואהבה.
ב״מתקני עולם״ מקבלים אותנו ברחוב, נושאים שלטים, מול המפעל המבוים המאיים לסגור שעריו בפניהם. כמו שזכור בימי הטלוויזיה ההיא שנראו מפגינים בשערי המפעל המאיים להיסגר ולפגוע בפרנסתם. פה מדובר בדיני נפשות. זה היומיום, החברותא, האהבה, ההתרגשות ויותר מעל היכולת לזעוק את מצוקותיהם על כי נוצרו אחרת וכיצד הדבר משפיע על חייהם. הם נושאים שלטים, בעד שוויון, שלום ואהבה. ונגד אלימות, המה אנחנו פה יש לנו קול אנחנו לא שקופים. אנחנו יצרניים, אנחנו מתקני עולם. לבושים בבגדי פועלים וסינר כחול, לוגו של ״תיקון עולם״, מוטבע על הסינר.
בואו ביחד נמלא את הלב נזרוק את העצב והכאב
מן הטקסטים נשמעו חלקי משפטים בעלי עומק:
אדמה אש מים אויר…ויהי ערב ויהי בוקר יום שני״
הם אוצרים זעם וכאב אבל נחושים להתנגד למהלך הסגירה זה הרי מפעל שמייצר כרומוזומים. לא ברגים, לא שקניות ניילון, לא כפיות לטסים. זה מפעל שמייצר אהבה בין בני אדם ללא הבדל.
השחקנים עובדים קשה בחזרות בסטודיו. הוא מהווה עבורם מפגש חברותי, יציאה מהבית דרישות הצוות למידה בעל פה של הטקסט. גם כשזה לא מושלם הקהל מכיל. הם משתטחים על הרצפה אם צריך, נושאים פרופס כמו בובות להגשים חלום לאמהות או עגלות צעצוע. כואבים ותוהים ״למה עדיין קוראים לי ילדה, אני כבר מבוגרת״? האחר משיב: ״כי אני עדיין צריכה השגחה״! ״ואני אני אני אני כבר יודע לנסוע לבד באוטובוס״.
הם יודעים לעבוד על פס יצור של כמיהה וגעגוע שלא שבע. יש הלוחשים מבליעים מילים ויש הצורחים את כאבם. חלקם רוקדים עד כלות לכוריאוגרפיה מורכבת שעומר שמר יצר, גם הוא בטרנס של ריקוד שמניע אותם. הקטר שסוחב את הקרונות, ורינה פדווה במהלך ההצגה, קוראת טקסטים, מרמזת בעיניים מי מה למה עכשו, ממונה על המחשב ומשמיעה את המוסיקה הערוכה היטב. הטקסטים ברובם באים מתוך חוויות החיים הקשות שלהם ושלהן עצמם. הטרדות, העלבות, התעמרות, ניצול מיני, יחס משפיל של החברה. או התעלמות, זאת ועוד שגרת היום שלהם. הם סופגים
עד שמגיעים לסטודיו ושם פורקים.
יש את סשה שיוצאת ממכונית הדורה אדומה ופוסעת על השטיח האדום מנופפת בידיה באלגנטיות כמנהג נסיכות. היא נסיכה. יש לה תפקיד בהצגה. יש את הותיקים שמנחים את החדשים. יש את היודעים לשיר.
או לאחוז בכרזות. או לזעוק למיקרופון:
״רוצים לסגור את המפעל שלנו״
״לא רוצים להעסיק כאלה עם עודף כרומוזומים…
ואם כבר יש כמונו, אז עדיף שיהיו על הספקטרום הגבוה. ואנחנו רוצים שיהיו לנו עוד ועוד כרומוזומים
כולם רוצים ילדים יפים ומוצלחים שמדליקים משואה.
רינה: ״אני לא עושה פה כיושבת ראש ועד עובדי המפעל הפגנה, אלא עבודת קודש…״
ומציגה את השחקנים אחר כבוד המגפון מהדהד
״בואו נקבל את מתקני העולם. נפרוס את השטיח האדום במפעל שלנו אנחנו מייצרים כרומוזומים של אהבה״.
בכניסה מתבקש הקהל למלא גרביים בכרומוזום״.
הם שואלים מה הייתי רוצה לתקן? ואחד אחד מניחים את המילים הצורבות, טבולות בכאב: ״הייתי מתקן את הוירוסים בסין. גם את הוירוסים של המחשבים וירוסים וירוסים״. ״הייתי רוצה לתקן את אמא שתתקן כבר את האוטו ותבוא לבקר אותי״. ״אני רוצה לתקן את המדריכים שעוזבים אותנו ואת החדשים שלא מסתדרים״. ״אני אתקן את אח שלי שילמד להתקלח בלי עזרה״. ״ואני את המשפחה שלי״.״והכי אני רוצה לצבוע את העולם בצבע בתכלת״
״אני רוצה שהכסא שלי לא ישבר״. ״אני רוצה לתקן את הגלקסיה…מה זה כוכבים״ . ״אני פשוט רוצה לקלף בצל ולשטוף את הרצפה״. ״אני רוצה לתקן את החיים שלי, את האנשים לתקן מלחמות וטרור ומלחמות״. ״לתקן את העולם שיהיה יותר אור״. ״אני רוצה לבנות קופסא לתכשיטים וטבעות״. ״לנקו
על ההצגה מתקני עולם –תאטרון כנפיים סקירה מאת צביה ויצמן כספי
כ30 שחקנים מיוחדים מקדמים את פני הבאים לריבל 18, לסטודיו שהוסב למעין מפעל, שם מתקנים רגשות. עוולות ויוצרים מעין כרומוזומים צבעוניים וחמודים למלא את הלב אהבה.
הסטודיו בניהולה של רינה פדווה, מי שהקימה את תיאטרון ״כנפיים״ וביימה בין היתר את ההצגה ״כפית של זהב״ ועומר שמר הכוריאוגרף שעושה מלאכתו בלב פועם אהבה ואנושיות. (יש עוד אנשים טובים שמתסרטים ותורמים שהדבר יהיה).
רינה למגפון : ״אני לא עושה פה, כיושבת ראש ועד עובדי המפעל הפגנה, אלא עבודת קודש…״
ומציגה את השחקנים אחר כבוד המגפון מהדהד
״בואו נקבל את מתקני העולם. נפרוס את השטיח האדום במפעל שלנו אנחנו מייצרים כרומוזומים של אהבה״.
ועד שתעלה ההצגה על במות, או לפחות בריב״ל 18 המקום והצוות המסור מהווים בית ומשפחה חלופית למפגש שבועי בסטודיו. השחקנים המקסימים הנלהבים המיוחדים באים בחדווה ובגיל ועזוז בהסעות ונרתמים לעזור בכל, לסדר תפאורה, לארגן את הבמה וליישר את המושבים בתקוה שיבוא קהל. ואכן קהל הגיע, רובם בני משפחה ואנשי מקצוע ומוקירי דרכם. אפילו היה צריך להוסיף שורת כסאות נוספת והקרבה לבמה ולשחקנים צומצמה לכדי הבל פה שפת הגוף לקראת תורם, והתרגשותם. הם משננים שוב ושוב את הטקסטים הקצרים, את תנועות הריקוד, את מילות השיר.
בכניסה מתבקש הקהל למלא גרביים צבעוניים בכרומוזום ולשמור לסוף בו הבמה מתקשטת בלב אדום ענק והקהל מניח בתוך הלב את הגרביים הצבעוניים כאקט של סולידריות ואהבה.
ב״מתקני עולם״ מקבלים אותנו ברחוב, נושאים שלטים, מול המפעל המבוים המאיים לסגור שעריו בפניהם. כמו שזכור בימי הטלוויזיה ההיא שנראו מפגינים בשערי המפעל המאיים להיסגר ולפגוע בפרנסתם. פה מדובר בדיני נפשות. זה היומיום, החברותא, האהבה, ההתרגשות ויותר מעל היכולת לזעוק את מצוקותיהם על כי נוצרו אחרת וכיצד הדבר משפיע על חייהם. הם נושאים שלטים, בעד שוויון, שלום ואהבה. ונגד אלימות, המה אנחנו פה יש לנו קול אנחנו לא שקופים. אנחנו יצרניים, אנחנו מתקני עולם. לבושים בבגדי פועלים וסינר כחול, לוגו של ״תיקון עולם״, מוטבע על הסינר.
בואו ביחד נמלא את הלב נזרוק את העצב והכאב
מן הטקסטים נשמעו חלקי משפטים בעלי עומק:
אדמה אש מים אויר…ויהי ערב ויהי בוקר יום שני״
הם אוצרים זעם וכאב אבל נחושים להתנגד למהלך הסגירה זה הרי מפעל שמייצר כרומוזומים. לא ברגים, לא שקניות ניילון, לא כפיות לטסים. זה מפעל שמייצר אהבה בין בני אדם ללא הבדל.
השחקנים עובדים קשה בחזרות בסטודיו. הוא מהווה עבורם מפגש חברותי, יציאה מהבית דרישות הצוות למידה בעל פה של הטקסט. גם כשזה לא מושלם הקהל מכיל. הם משתטחים על הרצפה אם צריך, נושאים פרופס כמו בובות להגשים חלום לאמהות או עגלות צעצוע. כואבים ותוהים ״למה עדיין קוראים לי ילדה, אני כבר מבוגרת״? האחר משיב: ״כי אני עדיין צריכה השגחה״! ״ואני אני אני אני כבר יודע לנסוע לבד באוטובוס״.
הם יודעים לעבוד על פס יצור של כמיהה וגעגוע שלא שבע. יש הלוחשים מבליעים מילים ויש הצורחים את כאבם. חלקם רוקדים עד כלות לכוריאוגרפיה מורכבת שעומר שמר יצר, גם הוא בטרנס של ריקוד שמניע אותם. הקטר שסוחב את הקרונות, ורינה פדווה במהלך ההצגה, קוראת טקסטים, מרמזת בעיניים מי מה למה עכשו, ממונה על המחשב ומשמיעה את המוסיקה הערוכה היטב. הטקסטים ברובם באים מתוך חוויות החיים הקשות שלהם ושלהן עצמם. הטרדות, העלבות, התעמרות, ניצול מיני, יחס משפיל של החברה. או התעלמות, זאת ועוד שגרת היום שלהם. הם סופגים
עד שמגיעים לסטודיו ושם פורקים.
יש את סשה שיוצאת ממכונית הדורה אדומה ופוסעת על השטיח האדום מנופפת בידיה באלגנטיות כמנהג נסיכות. היא נסיכה. יש לה תפקיד בהצגה. יש את הותיקים שמנחים את החדשים. יש את היודעים לשיר.
או לאחוז בכרזות. או לזעוק למיקרופון:
״רוצים לסגור את המפעל שלנו״
״לא רוצים להעסיק כאלה עם עודף כרומוזומים…
ואם כבר יש כמונו, אז עדיף שיהיו על הספקטרום הגבוה. ואנחנו רוצים שיהיו לנו עוד ועוד כרומוזומים
כולם רוצים ילדים יפים ומוצלחים שמדליקים משואה.
רינה: ״אני לא עושה פה כיושבת ראש ועד עובדי המפעל הפגנה, אלא עבודת קודש…״
ומציגה את השחקנים אחר כבוד המגפון מהדהד
״בואו נקבל את מתקני העולם. נפרוס את השטיח האדום במפעל שלנו אנחנו מייצרים כרומוזומים של אהבה״.
בכניסה מתבקש הקהל למלא גרביים בכרומוזום״.
הם שואלים מה הייתי רוצה לתקן? ואחד אחד מניחים את המילים הצורבות, טבולות בכאב: ״הייתי מתקן את הוירוסים בסין. גם את הוירוסים של המחשבים וירוסים וירוסים״. ״הייתי רוצה לתקן את אמא שתתקן כבר את האוטו ותבוא לבקר אותי״. ״אני רוצה לתקן את המדריכים שעוזבים אותנו ואת החדשים שלא מסתדרים״. ״אני אתקן את אח שלי שילמד להתקלח בלי עזרה״. ״ואני את המשפחה שלי״.״והכי אני רוצה לצבוע את העולם בצבע בתכלת״
״אני רוצה שהכסא שלי לא ישבר״. ״אני רוצה לתקן את הגלקסיה…מה זה כוכבים״ . ״אני פשוט רוצה לקלף בצל ולשטוף את הרצפה״. ״אני רוצה לתקן את החיים שלי, את האנשים לתקן מלחמות וטרור ומלחמות״. ״לתקן את העולם שיהיה יותר אור״. ״אני רוצה לבנות קופסא לתכשיטים וטבעות״. ״לנקות את המראה לראות טוב…״
הם שרים: הכותל אזוב ועצבת. יש אנשים עם לב של אבן״ הם שרים ״אהבתי פעם נערה במשקפיים… היא לא ראתה אותי…!
שקט. פתאום הוא שר, מנפנף קלות ידיים תלויות, שמש בכיסים ״אדם בתוך עצמו הוא גר אדם בתוך עצמו נסגר״
שקט. ״אני דר ואני בתוך עצמי נסגר מזמין אתכם להיכנס לכרומוזומים שבתאים שלנו יש 23 מאמא ו 23 לאבא״.
בעבודה שלנו אנחנו מוסיפים עוד כרומוזום לזוג ונהיה שלישיה. וכך נוצרת תסמונת דאון. האים הכוונה שכולנו נהיה עם כרומוזום נוסף ונחמד אהבה? יוצרים לב אדום גדול ומבקשים מהנוכחים להניח את הגרביים שמילאו באהבה בתוך הלב.
הקהל אוהד, חלקם בני משפחה חלקם אנשי מקצוע חלקם קובעי מדיניות. צריך כסף ותמיכה ומודעות להמשיך את מפעל האהבה הזה.
תרומות ומחוות יתקבלו בברכה
. rina.knafayim@gmail.com
רינה פדווה טלפון : 0523555299
ת את המראה לראות טוב…״
הם שרים: הכותל אזוב ועצבת. יש אנשים עם לב של אבן״ הם שרים ״אהבתי פעם נערה במשקפיים… היא לא ראתה אותי…!
שקט. פתאום הוא שר, מנפנף קלות ידיים תלויות, שמש בכיסים ״אדם בתוך עצמו הוא גר אדם בתוך עצמו נסגר״
שקט. ״אני דר ואני בתוך עצמי נסגר מזמין אתכם להיכנס לכרומוזומים שבתאים שלנו יש 23 מאמא ו 23 לאבא״.
בעבודה שלנו אנחנו מוסיפים עוד כרומוזום לזוג ונהיה שלישיה. וכך נוצרת תסמונת דאון. האים הכוונה שכולנו נהיה עם כרומוזום נוסף ונחמד אהבה? יוצרים לב אדום גדול ומבקשים מהנוכחים להניח את הגרביים שמילאו באהבה בתוך הלב.
הקהל אוהד, חלקם בני משפחה חלקם אנשי מקצוע חלקם קובעי מדיניות. צריך כסף ותמיכה ומודעות להמשיך את מפעל האהבה הזה.
תרומות ומחוות יתקבלו בברכה
. rina.knafayim@gmail.com
רינה פדווה טלפון : 0523555299
