מאמר:

על משמר הלילה של רמברנדט/ ד"ר נורית יעקבס צדרבוים ראובן שבת

 

חילופי משמרות – רמברנדט פיקאסו וילדה אחת/ ד"ר נורית יעקבס צדרבוים

 

 

 

בדיון על היצירה 'משמר הלילה' משל רמברנדט

 

"וְהָיוּ-לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם – מְלָאכָה" (נחמיה ד' טז').

פתח דבר – בנימה אישית

במסגרת הטנדו שאנו מקיימים, ראובן שבת ואנוכי, סביב יצירות אומנות אייקוניות הפעם נתבקשתי על ידיו להתבונן ביצירה האלמותית של רמברנדט, זו שנקראת 'משמר הלילה'. בטרם ניגשתי לעיין בעבודה זו לעומקה הצבתי בפני עצמי מספר שאלות כאשר העיקרית שביניהם נבעה מסוג של ספק, בו אני נשאלת על ידי עצמי, מה כבר אני יכולה לומר עוד על יצירה שנוצרה לפני כ 400 שנה ומאז ועד היום לא הפסיקו לדון ולדוש בה. או מה אני יכולה לומר או לחשוב על עבודה שעברו עליה ארבע מאות שנות ומאז האומנות עשתה דרך ארוכה ונפתלת. או במה יכול מאמר זה להיות ייחודי, ואם אינו יכול להיות כזה מה טעם יש בו.

על רקע שאלות אלה החלטתי להתמקד בשתי נקודות. האחת מה יכול לתרום המבט שלי דרך הפריזמה של האומנות המודרניסטית לעיון ביצירה זו, ונקודת מבט נוספת תעסוק בשאלות שעוסקות במגדר, נשיות פמיניזם ואומנות.

קודם לכן אציג סקירה קצרה בבחינת הצגת הנושא.

 

 

 

'משמר הלילה' – מראה, אמירה, וקורות

הציור האייקוני והמונומנטלי שמוכר בשם 'משמר הלילה' ואשר צויר על ידי רמברנדט בשנת 1642 בטכניקה של שמן על בד עצום בגודלו ( 3.63 מטר גובה ו 4.37 מטר רוחב), נוצר בשם המקורי אחר "הפרשים של גדוד 2 של מחוז אמסטרדם, בראשות הקפטן פרנס בנינק קוק וסגן וילם ואן רויטנבורח" (Militia Company of District II under the Command of Captain Frans Banninck Cocq and Lieutenant Willem van Ruytenburch). מוצג כיום ברייקסמוזיאום באמסטרדם.

 

   

 

צויר במאה ה- 17 - תור הזהב ההולנדי - שגשוג כלכלי, מדעי, ואומנתי. גופים כמו מליציות אזרחיות שהתארגנו להגנה מקומית, היו חלק חשוב מהחיים העירוניים. אותן מליציות נהגו להזמין דיוקנאות קבוצתיים רשמיים. לציורים מסוג זה היה דפוס קבוע המיוחד בציור זה של רמברנדט שהוא בוחר באופן בולט ומפגיע לחרוג מהנורמה. כלומר, רמברנדט היה קשוב יותר לאיש היוצר שהוא, לתובנות, לצרכים, לרגשות ולמחשבות האינדיבידואליות שלו כאמן, וכפי שזה קורה באומנות זה שילוב בין המודע ללא מודע.

כיצד, אם כן, בא הדבר לידי ביטוי? למשל, מבחינת הקומפוזיציה, במקום להעלות על הבד הצגה סטטית של קבוצת גברים ניצבים בשורה (כפי שהיה מקובל באותה תקופה), רמברנדט מציג רגע של פעולה דרמטית, כאילו שהקבוצה נתפסה בזמן שהם יוצאים למשימה. השימוש שהצייר עושה בתנועה ובתאורה הופך את הקבוצה לחלק מסצנה חיה ודינמית. חשוב לציין שהיה זה מהלך ציורי חדשני ופורץ דרך באותם זמנים[1]. אני הייתי אומרת שזהו רגע מכונן שבו הציור "מודיע" קבל עם ועולם שהוא אינו צילום, במובן של תיעוד המציאות כפי שהיא בזמן אמת, אלא ציור שהוא בבחינת 'אמירה'. כבר במובן הזה רמברנדט הוא סוג של חלוץ, שכן המצלמה שהיא תוצר של המהפכה התעשייתית טרם הופיעה, ומעמדו של הציור כסוג של 'חיקוי המציאות וייצוגה' שלט בסצנה התרבותית. כלומר רמברנדט, לפי דעתי, בציור זה, חוזה את העתיד מבלי שהוא יודע ומודע לכך. במילים אחרות, רמברנדט "מפקיע" את הציור מתפקידו להיות 'מייצג מציאות' והופך אותו להיות אמירה ושפה שעומדים בפני עצמם.

להלן כמה מהמאפיינים הבולטים ציור. רמברנדט משתמש בשיטת הקיארוסקורו הקאראבג'יואי שמשמעו ניגודים חדים של אור וצל ומטרתם להדגיש דרמה, תנועה ומיקוד רגשי, אבל בוחר להאיר רק דמויות מסויימות. הקפטן וסגנו בולטים במיוחד וכן הילדה המסתורית. שאר הדמויות נותרות כהות ומטושטשות. האווירה הכהה והחשוכה שמאפיינת את הציור הולידה עם הזמן את שמו 'משמר הלילה', על אף שקבוצות אלה פעלו לאור היום. טשטוש הדמיות גם הם חריגה מהמקובל ומהציור הריאליסטי, ומרמזות משהו על בואם של סגנונות ציור אחרים בהמשך, כמו האקספרסיוניזם והאימפרסיוניזם, כפי שציינתי קודם לכן. הנשקים, התלבושות העשירות, התופים, הדגלים והחיילים – כל אלה תורמים לאשליה של סצינה תוססת, של אירוע בזמן אמת.

אחת הדמויות המסקרנות בציור, זו הילדה שבולטת באור בוהק, ובבגדים שאינם תואמים את הסצנה. הילדה מחזיקה בתרנגול שהוא הסמל של המליציות. יש שמסבירים שייתכן שהיא אלגוריה ומשל, ומסמלת את רוח הקבוצה, ויש הטוענים שזו חתימה סמויה של רמברנדט ביצירה.

ברמת המשמעות והתוכן ניתן לראות ציור זה כדיוקן קבוצתי אשר בנוסף לעצם התיעוד הוא מתפקד כסוג של ביטוי חברתי ופוליטי. הוא משקף תחושת אזרחות פעילה, גאווה מקומית והשתתפות בציבור האזרחי של העיר אמסטרדם. האופן שבו רמברנדט מצייר זאת הופך להיות סוג של הצהרה על השינוי בתפיסת הקולקטיב – אין זו העמדה נייחת של מודלים שעומדים "לצילום קבוצתי", יש כאן יחידה חיה, נושמת ומובילה.

החידוש הבולט שמביא רמברנדט בציור זה הוא 'שבירת מוסכמות' של דיוקן קבוצתי. לעומת אומנים אחרים בני זמנו הוא אינו מנסה "לרצות" כל דמות ולהציב את כולם בקדמת הבמה – דבר שהכעיס בזמנו את מזמיני הציור.  ציור זה הופך להיות מניפסט חזותי של האינדיבידואל והקבוצה, שכן לכל דמות יש הבעה משלה, תפקיד ותנועה.

הציור עורר בזמנו כעס בשל הסיבות אלה, כלומר, רמברנדט לא ביצע את ההזמנה כפי שציפו ממנו, המזמינים התאכזבו מהמיקום ומאופן בו הם צוירו ושובצו על מצע הציור. לעומת זאת, ברבות הזמן, הביקורות של האומנותית המודרנית משבחת את המהלך הדרמטי והחזותי של רמברנדט, ואת האופן שבו הוא הצליח לספר סיפור שלם דרך מרכיבי 'שפת האומנות' – קומפוזיציה, אור, צבע ומשיכות מכחול.  רוצה לומר, שכמו במקרים רבים אחרים, בזמן אמת, הציור עורר תרעומת, חוסר אמון, ואפילו חוסר הבנה במהלכים שרמברנדט נקט במודע ושלא במודע. אפשר לציין מתוך העיון בתולדות האומנות עולה שהאומנים הטובים בכל הדורות רצו הרבה לפני השיירה, ורק הדורות הבאים אחריהם הבינו אל נכון את מה שיוצרים אלה ידעו, הרגשו, ועשו בזמן אמת.

מכאן, ומנקודת מבט רטרוספקטיבית על רמברנדט ניתן לומר שהוא אולי יותר מכל צייר אחר בזמנו, תיעד את החברה, אבל יותר מכך שיקף לה את עצמה ולפעמים אף באופן לא נעים וביקורתי.

ל'משמר הלילה' יש סיפורים היסטוריים נוספים הקשורים לגודל היצירה, למקום הצגתה, לשינויים ותיקונים שנערכו עם השנים, אך כאן, במאמר זה, אבקש לבחון את היצירה בהקשר לאומנות המודרנית, בהקשר לשאלות תרבויות וחברתיות עכשוויות ולבחון מה אם כן כוחו גם אחרי ארבע מאות שנה.

 

 

 

 

 

משמר הלילה אז ועכשיו – דיאלוג אומנותי רב דורי

מבחינה אומנותית ניתן לשאול ולבחון מה היו ההשפעות המאוחרות של הציור על אומנים בני זמנינו. בהקשר זה, אתמקד באומן גדול וחדשן אחר - פאבלו פיקאסו ואבחן כיצד הוא הגיב לציור אייקוני זה.

פיקאסו אשר יצר עבודה שבה , כפי שהוא מעיד, הוא מתכתב ומהדהד ל 'משמר הלילה'. העיון ביצירתו המתמשכת של פיקאסו, והשיח החזותי העל דורי שהוא מקיים עם אחד מענקי כל הדורות מעיד מעצם טבעו על ההשפעה שיש לרמברנדט על פיקאסו. העיון בעבודה זו מלמד שפיקאסו מנהל דיאלוג חזותי שעוסק בנושאים אוניברסליים ונוגע במסורת, חתרנות, פירוק, וזיכרון קולקטיבי.

חשוב לציין שהעבודה של פיקאסו בהשראת 'משמר הלילה' איננה ניתנת לצפייה ישירה ואינה מוצגת באוספים ציבוריים, ועל כן כל התייחסות אליה נסמכת על תיעוד עקיף או השוואה רעיונית. הדיון שיתייחס לכאן ליצירות אינו ניתוח איקונוגרפי של היצירה עצמה, הוא עיון במעמדה ובמשמעות שיש לה כתגובה מושגית ורעיונית לציורו של רמברנדט. הבחירה של פיקאסו להחיות דווקא את היצירה הזו, מאות שנים לאחר שנוצר, מהווה בפני עצמה אקט פרשני בעל משקל בפני עצמו, ומעידה על עוצמת המטען התרבותי והחברתי שהציור נושא גם בעידן המודרני.

הצבת שני ענקי אומנות במאמרי זה, כשנקודת המוצא היא רמברנדט ו 'משמר הלילה' מעלה מספר נקודות לעיון ודיון.

·         מדוע יצירה מהמאה ה- 17 משפיעה על אומנות עכשווית?

 

יצירתו של רמברנדט לא עוסקת בתיעוד רשמי תקופתי שנוצר כדי להאדיר קבוצה מסויימת, כלומר אין זו מה שאנו מכנים "תמונת מחזור"[2]. ההזמנה שהוגשה בפני רמברנדט אכן הייתה על תקן המקובל תמונת מחזור, אך רמברנדט בחופש האומנותי שהוא לוקח לעצמו, או בחופש האומנותי שהשתלט עליו מבלי שהייתה לו על כך שליטה יוצר 'פרוטו – סיפור'.

מחד היצירה לא מציגה סיפור שלם במובן הליניארי, מאידך היא טומנת בתוכה פוטנציאל של סיפור. ניתן לזהות נקודת מוצא דרמטית, קונפליקט, תנועה, יחסים, ואפילו אולי רמזים על מה שקרה לפני ומה שעשוי לקרות אחרי. יש כאן תשתית נרטיבית פתוחה, כמו התחלה של עלילה שנעצרה או הוקפאה ברגע אחד. מבנה גרעיני שעדיין לא התפתח לגמרי, וזה מה שהופך אותו להיות מסקרן, ואולי גם מטריד.

יצירה זו יותר ממה שהיא מתעדת קבוצה שביקשה סוג של הנצחה ואולי תהילת עולם, מספרת סיפור על קבוצה, על זהות, על סמכות ועל אור. היא מהווה מודל חזותי לדיון על ממסד, קונפליקט, והסתרה או חשיפה. הנושאים האלה חוזרים ונשמעים ביתר שאת וביתר חופש באומנות העכשווית. זה הגרעין שהופך יצירה זו לברת עניין ודיון גם בעידן המודרניזם והפוסט מודרניזם.

'משמר הלילה' הפך להיות סוג של מודל לחיקוי, או פרודיה או כרפרנס באומנות שמבקש לשאול: מי הם האנשים שבמרכז הכוח? מי מיוצג ומי נשכח? באומנות העכשווית ניתן למצוא אומנים שמייצרים דיוקנאות קבוצתיים שעוסקים בנושאים שנוגעים בפליטות, הגירה, להט"ב וקבוצות מוחלשות. או אומנים (כמו ביל ויולה למשל בעבודות וידאו ארט) שמשתמשים באור כמרכיב חזותי או כאלמנט מטאפיזי ,כפי שרמברנדט עשה.

בהקשר זה פיקאסו בוחר להתכתב עם רמברנדט ועם כמה מיצירותיו, ובמיוחד עם זו הנדונה כאן. יצירה אייקונית, שהאמירה הנושבת ממנה שולחת רוחות כמאות שנים הלאה לתוך הלבה הרותחת של אומנות המאה ה- 20.

פיקאסו בשנות ה - 70 לחייו, יוצר את העבודה 'משמר הלילה' בהשראת רמברנדט (Le garde de nuit d’ après Rembrandt), כחלק מסדרה שנקראת 'ווריאציות אחרי מאסטרים' (Variations after the Masters). רישום או ציור בנייר, אשר מצוי באוסף פרטי ולא מוצג לציבור, ועל כן המידע לגביה מוגבל (כפי שצוין למעלה). יחד עם זאת, עצם קיומה והבחירה ביצירה זו כבסיס לדיאלוג חזותי, יכולים להוות בסיס לדיון עכשווי במעמדו המתמשך של ציורו של רמברנדט ובפוטנציאל הביקורתי שמצוי בו גם מאות שנים לאחר שנוצר.

בסדרת העבודות שלו, פיקאסו לא מבקש ולא מנסה לשחזר את היצירה המקורית, אלא לנהל עמה שיח חזותי ועל זמני. הוא מפרק ומפרש אותה באמצעות כתב היד האומנותי האישי שלו, ומייצר פירוק צורני-רגשי- רעיוני של הציור שעוסק ברוח הזמן, ברוח ההיסטוריה וברוחו ודעתו של פיקאסו.

אדגיש בשנית שהמידע שקיים על עבודה זו מצומצם, ההתייחסות שלי ושל חוקרים אחרים אל עבודה זו, היא סוג של תהליך פרשני המתבסס על סגנון הציור של פיקאסו באותה עת. שכן סגנונו ושפתו החזותית היא "השופר" שלו. הידוע על אופיו הכללי של פיקאסו, המידע שיש אודותיו בשנים האחרונות לחייו מוסיפים כלים להבנה ולפרשנות של עבודתו זו.

מקורות עקיפים מתארים שבציור של פיקאסו 'בהשראת משמר הלילה' הוא מפרק את הקומפוזיציה המקורית ( רמברנדט) ומכיל עליה את עקרונות השפה הקוביסטית המאוחרת שלו. הוא מפרק את גוף הקבוצה, הפנים והדמויות מוצגות כצורות גיאומטריות כסוג של מסכות. הדמויות כמו 'זועקות' מתוך הקנבס, ועם זאת לא ניתן לקשר בבירור איזו דמות היא איזו. מכאן ניתן להבין שפיקאסו לא עוסק בתיעוד דמויות שביקשו בזמנו הנצחה (דבר שגם רמברנדט העז ולא הקפיד על כך), הוא מבקש לומר דבר אחר. ייתכן שהוא בדרכי הפרשנות החזותית שלו הוא חושף את "מערומי הציור".

פיקאסו לא מעתיק את רמברנדט, הוא "משוחח" עמו דרך 'שפת האומנות והציור'. הוא מפרק את מושג הקבוצה, ובכך הוא מראה את הכאוס הקיומי והחזותי שקיים בתוך הניסיון לייצר זהות קולקטיבית. מכאן ניתן להבין שפיקאסו לא בוחר בציור מנקודת מבט של סגידה לאיקונה, הוא עסוק עם התוכן שלו, הוא רואה בו מניפסט, צייר שמציב את הספק בלב הדיוקן החברתי. צעד זה היה נועז מאוד בזמנו של רמברנדט, בדיוק כפי שסגנון הקוביזם היה נועז בתקופתו של פיקאסו.  

הבחירה לעסוק ב 'משמר הלילה' כעבודה לשיח, מובילה אסוציאטיבית וקונוטטיבית ל 'גרניקה' של פיקאסו (1937). ה 'גרניקה' - ציור אייקוני בפני עצמו - מדבר מבחינת התכנים, על זוועות מלחמה וקולקטיב קורבני, ו 'משמר הלילה' (של פיקאסו) מדבר על פירוקו של כוח קולקטיבי. זה גם זה עוסקים בשאלות של חברה, מאבקים, שליטה, קבוצות ואינדיבידואל. מבחינת הטון הרגשי ה 'גרניקה' מעלה 'זעקה פואטית' ו'משמר הלילה' הפיקאסואי מציג התבוננות מרירה ורפלקטיבית.

על סמך כל זאת ברצוני לטעון שפיקאסו בשנות ה- 70 של חייו מבקש לזעוק על פערים ועל עוולות. הוא בוחר ב 'משמר הלילה' כסוג של 'תנא מסייע' שכבר תבע את אמירתו שנשארה תקפה ומתחזקת לאורך זמן. וכך, מה שהיה יוצא דופן חריג ונועז בציורו של רמברנדט באותם זמנים, הופך להיות מצד אחד מסמך תומך ומצד נוסף בסיס לאמירה נועזת וחריפה עוד יותר.

 

 

 

·         מה עושה פיקאסו בשיח עם יצירתו רמברנדט ומדוע דווקא עם יצירה זאת?

פיקאסו הופך את 'משמר הלילה' לסוג של אסמכתא וזיכרון שקוראת תיגר על סמכות, זהות, ואחידות חזותית וביצירתו המהדהדת והמתכתבת הוא מחליט להגדיל ולהרחיב את הכאוס המרומז ביצירתו של רמברנדט. אני מבקשת לטעון שיצירתו של פיקאסו היא קריאה פרשנית חזותית שבה הוא חושף את הרבדים העמוקים שנמצאים ביצירתו של רמברנדט. רוצה לומר, שהאי סדר, הכאוס, תחלואי החברה נמצאים ביצירתו של רמברנדט, אך הם מעודנים, ומרומזים. מתחת לפני נשטח הסערה גדולה יותר. פיקאסו ביצירתו מפשיט את העור החיצוני של יצירתו של רמברנדט, חושף את העצבים הרוטטים, כשהוא עושה זאת הוא עושה באמצעות סגנון הציור הייחודי שלו. אופני הציור שלו, שהם כתב ידו, מאפשרים לו לחשוף את הכאוס. כמו אומר לנו פיקאסו " עכשיו אחרי שנים ארוכות, יכול אני להסיר את המעטה מעל היצירה ולספר על מה היא באמת מדברת, בבחינת 'הבה נדבר גלויות'.

ניתן להרחיק לכת ולומר, מאסטר בסדר גודל של פיקאסו, אשר מכיר בגדולתו של רמברנדט כאחד מגדולי המאסטרים בתולדות האומנות, מרשה לעצמו לומר בגילו המאוד מבוגר, 'הנה שניים שאומרים לכם דבר על תחלואי החברה, על צביעות, על פערים חברתיים, ואולי גם על אומללות והעמדת פנים. רמברנדט "צועק" את צעקתו בשקט, בהצנעה, דרך משיכות מכחול חופשיות, דרך אי דיוק בציורי דיוקן, דרך הפרת הסדר המבני המקובל, ומשחקי אור קיצוניים. יחסית לאופן שבו פיקאסו מצייר בידו החופשית בעידן המודרני, צעקתו של רמברנדט שקטה. פיקאסו מעיר ומחדד אותה, צועק את עצמו "ומצעיק" את הציור שמהווה עבורו מקור השראה.

אצביע על כמה נקודות שמסבירות את הבחירה של פיקאסו דווקא בציור זה, ואבקש להדגיש שאלה הסיבות הרעיוניות שהן מעבר לעובדה הבלתי ניתנת לערעור שזהו ציור אייקוני על זמני.

 

·         רמברנדט ופיקאסו – אומנים פורצי דרך ; שניהם מייצגים אומן של מתיישר, ומפרק מבפנים. פיקאסו רואה מזהה ברמברנדט דמות אומן שמקדים את זמנו. אינו מציית לפטרונים, ולא נכנע למוסכמות ציורי הדיוקן ההולנדי. פיקאסו, עסק רבות בפירוק צורה כדי לחשוף אמת, הוא מזדהה עם המהלך של רמברנדט וכאילו הוא אומר דרך פעולתו זו  " רמברנדט כבר התחיל לפרק את הגוף החברתי, אני ממשיך את הפירוק שלו עד הסוף"

 

·         משמר הלילה - ציור של סמכות שמתפרקת;  היצירה אמורה הייתה לייצג 'מבנה של ממסד' . ציור דיוקן קבוצתי, גוף סמכותי, משמר אזרחי, גברים עם נשק, ייצוג של כוח, סדר והגנה. רמברנדט מצייר אותם מבולבלים, לא מתואמים, חלקם מוצללים ולא ברורים, ולמרבה הפלא במרכז ילדה קטנה זוהרת (נעסוק בכך בהרחבה בהמשך). מה שהופך אותו לציור אלגורי ולא ציור ממסדי תיעודי.

פיקאסו רואה בכך מטפורה לצבא שמתפרק, לשלטון שלא מתפקד, לחברה עם חזות של שליטה אבל פנימיות של תוהו. הוא מזהה שבירת מוסכמות, אומץ בהבעת עמדה, התרסה. הוא כאומן, שלוש מאות שנה אחרי רמברנדט, בזמן שאומנות כבר נתפסת ככלי שיכול לזעוק, למחות ולהתריע, הוא מרשה לעצמו ומחליט להקצין את האמירה 'הצעקה השקטה' שמופיעה ב 'משמר הלילה'. פיקאסו אף דוחק את הגבולות ואומר, הממסד לא רק שאינו מתואם, הוא מפורק. רמברנדט יצר צללים, פיקאסו מייצר חלקים ושברים. וכאילו אומר "רמברנדט מראה את השבר שבתוך הסדר ואני מראה את מה שנשאר אחרי שהשבר התממש".

 

·         הזעקה הקולקטיבית ; פיקאסו אחרי הגרניקה ממשיך לעסוק בזעקה הקולקטיבית. גרניקה הוא ציור של זעקה, קריסה, גוף מתפרק. הציור על הפצצה, על הרס קולקטיבי ועל אובדן אנושי ללא מסגרת. 'משמר הלילה' כפי שפיקאסו מבין אותו, וכפי שהוא רוצה לראות ולהראות אותו כבר מצביע על כך בדרך עדינה יותר. החברה מדברת על ביטחון, שהרי זה תפקידם שלא אותם משמרות, ואילו רמברנדט מציג אירוניה – כאוס בתוך הביטחון. פיקאסו מזהה זאת ומזדהה עם זאת ועל כן מבחינתו ובעבורו 'משמר הלילה' הוא נקודת מוצא היסטורית לדון בשאלות כמו, מהי זהות קבוצתית, מה קורה כשאין שליטה, והאם הקבוצה מגוננת, או כובלת, והוא כמו אומר " פעם זו הייתה מיליציה אזרחית באמסטרדם, היום זו חברה שמתרסקת לתוך עצמה"

 

·         קומפוזיציה כהזמנה לפירוק צורני ;

הקומפוזיציה של רמברנדט לא סימטרית, ולא היררכית במובן הקלאסי. היא מלאה תנועה, חיתוכים, ואור שחודר רק למקומות מסויימים. אלה הם הדברים  שמעסיקים את פיקאסו ביצירתו ובאופן שבו הוא מפרש את העולם. מה שאומר שגם מבחינת השפה החזותית פיקאסו מרגיש שזה מדבר בשפתו האומנותית, והוא למעשה אחרי שלוש מאות שנה, ממשיך ומפתח את השיח החזותי והמטאפורי.

 

בחירה שאינה מקרית: פיקאסו פוגש את רמברנדט

המהלך הזה שהתחיל אצל רמברנדט וממשיך בדיאלוג החזותי שפיקאסו יצר כבר חורג מהעיסוק בשני אומנים אלה וביצירתם המסוימת. הוא מעלה שאלות פילוסופיות על מהותה של האומנות. כמו למשל, מהו הכוח הפעיל של אומנות לאורך זמן? איך אומנים מדברים זה עם זה בין מאות, ומה זה אומר על העזה, על שפה, על נבואה, ועל אחריות תרבותית? אני מוצאת שהדיאלוג שפיקאסו בחר לקיים בדרכו האומנותית מצביע על מקום שבו שיח אומנותי הופך לאמירה מוסרית, תרבותית, קיומית.

אמנות יכולה להיות שרשרת של מרד ולאו דווקא קישוט של תרבות. רמברנדט ופיקאסו אינם "ציירים יפים". אפשר לומר עליהם שהם מהפכנים בשפה החזותית. בהתייחס לציור המדובר הן של פיקאסו והן של רמברנדט ניתן לראות שאין הם עוסקים בציור כדי לייצג מציאות כל שהיא, בבחינת 'אמת צילומית'. שניהם מבקשים לחשוף את המוסתר, או להסתיר את הקיים. כלומר לגלות אותה בשפת סתרים ( שפת האומנות). רמברנדט פועל בתוך שדה ציור דיוקן ממסדי ומפרק אותו מבפנים באמצעות משיכות מכחול, תאורה, ומבנה. פיקאסו מעז אחרי מאות שנות ציור מימטי (ציור שמחקה את המציאות) ו"מפוצץ אותו לחתיכות", דרך שפה ציורית וסגנון שהוא ממציא, זו שלימים תקרא 'קוביזם'.

רמברנדט לוקח סצנה של סמכות אזרחית ומחדיר לתוכה ספק, ומתח סמוי, פיקאסו לוקח את ההיסטוריה של האומנות ומסמן אותה כשטח של קרב רגשי ופוליטי. רמברנדט משתמש באור כדי להראות מי נשאר בצל. פיקאסו משתמש בקו כדי להראות שאין כבר גוף שלם, רק קרעים. שניהם, כל אחד בדרכו בכתב היד האישי שלו ובשפתו מחדש סגנונית, ובו בזמן חושף את החולשה של הסדר החברתי/תרבותי כפי שהוא מיוצג. שניהם מזהים שהשפה האומנותית של זמנם לא מספיקה ועל כן הם מרחיבים אותה, משבשים אותה, ומציתים אותה מחדש.

הייתי אומרת ששני אומנים אלה 'מעבירים את הלפיד'. כאמור, רמברנדט יוצר סדק בתוך מבנה, נוגע בדרמה פסיכולוגית אמיתית, בחוסר צדק, ובקולות מושתקים ואת כל זאת עושה בקומפוזיציה, באור ובנראות. פיקאסו, מזהה את הסדר הזה, מגיב אליו מתוך מקום שבו הצעקה כבר גלויה, אינו מפחד להרוס ופועל מתוך אמונה שדרך ההריסה תבוא אמירה כנה יותר.

הבחירה של פיקאסו בציור המסוים  של רמברנדט היא הכרה במסר הזה כאילו אומר "אתה התחלת להגיד את האמת על החברה דרך הציור – ואני ממשיך".

כאן אבקש לטעון, שבעוד פיקאסו משתמש ב'משמר הלילה' וביוצרו 'רמברנדט' כדי לחזק ולהעמיק את אמירתו שלו, הדברים פועלים גם בהיפוך, ופיקאסו מחזק ונותן יתר תוקף ליצירתו האלמותית של רמברנדט. עצם הבחירה בציור הזה מסמנת אותו מחדש, ובאמצעות הפרשנות החזותית המתרחבת ומתמשכת שפיקאסו מבצע, הוא שופך 'אור חדש' על היצירה המקורית. בכך מראה שוב וביתר תוקף שהציור עוסק בשבר, בדיסהרמוניה ובכוח שמתפורר.

מכאן עולה שעבודתו הרפרנסית והג'סטאית של פיקאסו מעלה ערך מוסף ל'משמר הלילה'.  מחזקת את ההנחה שהציור של רמברנדט הוא 'מרד'. רמברנדט שהוזמן לצייר כדי להלל את הסמכות, אכן מצייר, אבל סודק אותה. בכך מחזיר אותנו פיקאסו אל רמברנדט עם עיניים מחודדות יותר. פיקאסו חושף את עומק המרד של רמברנדט. האופן שבו פיקאסו מתכתב עם הציור, ואפילו עצם הבחירה בציור זה מנכיחה עוד יותר את האומץ היצירתי של רמברנדט, במיוחד כאשר ההיסטוריה מספרת שבתקופתו ציור זה נחשב לכישלון, שכן הוא לא ענה לדרישות המזמינים. פיקאסו פותח מחדש את הפירוש לציורו של רמברנדט ואומר לנו אין זה ציור של רגע הרואי, אלה הם רגעים של שבר זהות קבוצתית, וכך הוא הופך את 'משמר הלילה' להיות רלוונטי ועכשווי.

כשאני כצופה, בת המאה ה- 21, רואה את פיקאסו מתכתב עם רמברנדט קורה לי דבר מעניין. לפתע משמר הלילה לא נראה לי כמו ציור עתיק. הוא מקבל הקשר חדש של שיח ושל נוכחות בשדה העכשווי. הוא נבחן דרך משקפיים של זעקה, פוליטיקה, וזהות קולקטיבית במשבר. הערך המוסף הוא שפיקאסו הופך את 'משמר הלילה' ציור היסטורי לטקסט חי, ביקורתי ופתוח.

מבחינתי עד שפגשתי בדיאלוג 'פיקאסו – רמברנדט – משמר הלילה, הציור נתפס באיני כאובייקט קפוא. אומנם מופת טכני של גאון ציור, קומפוזיציה דרמטית, אבל סתומה באופייה. הפעולה של פיקאסו שוברת את השתיקה של הציור ומאפשרת לנו לראות שזה ציור על שאלות ולא של תשובות. ציור שמתחפש להאחדה אבל מדבר חתרנות, ציור שמזמין פרשנות.

אסכם זאת בכך שאומר שכאשר פיקאסו בחר ביצירה 'משמר הלילה' של רמברנדט כבסיס למחווה מודרניסטית, הוא מצד אחד אימץ דימוי מוכר כדי לחזק את עמדתו, אבל לא פחות מכך ואולי אף יותר, הוא האיר מחדש את יצירת המקור עצמה. בחירה זו הפכה את ציורו של רמברנדט מחפץ קנוני ליצירה שזוכה לקריאה מודרנית מחודשת - ציור שמציג את התפוררות הסמכות, את פיצול הזהות הקבוצתית ואת המתח שבין נראות למחיקה. דווקא פיקאסו שמוכר כאומן שבכוחו לפרק ולצעוק, היה זה שזיהה את הלחישה הביקורתית שטמונה כבר אצל רמברנדט, ובכך הוא העניק לציור זה משמעות רלוונטית מחודשת, ובזמן שהם עומדים כתוצרים של הבארוק ההולנדי הם יכולים להיות השתקפות של משברים מודרניים. אומנם סגנון שפתי אומנותי שונה, אבל מתכתב במובן של העזה, התרסה, אומץ והקשבה לקול הפנימי של האומן.

פרשנות פמיניסטית – נוכחות נשית נעדרת ונוכחת בו זמנית

ההתבוננות בציור לפרטיו מגלה לנו שמתוך כ – 34 דמויות, רק דמות אחת נשית, אולי שתיים נראות בבירור, והן אינן חלק מהפעולה. אפשר לומר שבמידה מסויימת זה מייצג נאמנה את מעמד האישה בתקופה זו, נשים היו מודרות ממוסדות כוח, אפילו כשהם "אזרחיים".

בהתייחס לנושא הציור ולנראותו עולה השאלה 'מה עושה ילדה אחת קטנה מוארת וזוהרת בין קבוצה גדולה של גברים אוחזי נשק'?  היא מוצגת באופן לא מציאותי ואולי אפילו לא נראית כאדם ממשי. פרשנויות רבות רואות בה משל ואלגוריה לנשמה, לאור, למוסר ול 'רוח הקבוצה'. ערכים שאולי המין הנשי, המוח הנשי מייצגים. מצד אחד אפשר לראות בכך סימבול נשי עוצמתי, מצד שני, מדובר כאן בייצוג לא אנושי, לא שוויוני, הדמות הזאת היא 'אובייקט' ולא 'סובייקט'.

הדמות הזרה שנראית בלתי שייכת, נמצאת במרכז, מקבלת הרבה תשומת לב דרך האביזרים שלה, המראה, הבגדים והאור הרב שנופל עליה ומעמיד אותה במרכז התמונה. לא ניתן להתעלם מדמות זו בשל ייחודיותה ומראה שמהדהד אל 'ילדה מהאגדות'. בין שאר השאלות שהופעתה ותופעתה מעלות, ניתן למשל לשאול האם רמברנדט טוען שהנשים הן הרוח החיה מאחורי הכוח הגברי? או אולי מבקש הוא להצביע רק על הדיכוטומיה שמראה שהאישה כלואה בדימוי סמלי, רחוק מהמעמד הפוליטי. התופעה הניצפת, כאמור, היא ילדה "זרה" שנקלעה לקבוצת המליציה באמסטרדם, בתוך ציור פורמלי שמבקש לכאורה להנציח נבחרי ציבור בעלי תרומה חשובה. האירוניה החזותית המטאפורית ברורה, אמיצה, נראית לעין ומזמינה ומבקשת הסבר.

 

שאלת המיקום נעה בין שני תחומים. מקומה בהיררכיה אמור היה להיות מוצנע וצדדי. מקומה בקומפוזיציה, במבנה הציור הוא מרכזי מואר ומודגש. רוצה לומר, שמבחינת התוכן היא לא נמצאת במקום "הגיוני. גופה מואר באור עז, בוהק כמעט על-טבעי, אור סימבולי שיוצר הפרדה דרמטית מהאווירה הכללית של הציור האפל. הילדה מאירת פנים, שיער, בגדים, וכך ברובד הסמלי אור זה כמעט "מקדש" אותה. הפירוש הנפוץ הוא שהילדה מייצגת את הרוח והנשמה של הגדוד ואולי אפילו את ה "נפש האזרחית". פירוש זה נאמן לרוח התקופה, אני מציעה, ממרחק של מאות שנים, קריאה פרשנית שונה.

בגדי הילדה מצוירים במכחול משוחרר, שכבות צבע זהב בוהק, לבן וגווני שמנת. מתקבלת תחושה שהבד לא מגיב לחוקי חומר ומשקל, הוא מתעופף, מרחף, כמעט כמו תלבושת תיאטרון או פייה. מגע המכחול על שמלתה גסים ומודגשים כמו נועדו להבליט את המעשה הציורי. הצבע לא שקוף, כמי שמשרת את האובייקט אותו הוא אמור לתאר, הצבע דרך משיכות המכחול, אומר בעצמו ובמרקמו את דברו.

נראה שרמברנדט לא 'מצייר ילדה', הוא מנסה לייצר דימוי של אור נשי. כמו מנסה להביא באמצעות הקלילות, התנועה והאור משהו שמנוגד לקשיחות המיליטריסטית מסביבה. נוכחות הילדה בציור, זו החלטה של הצייר, שלא מקפיד לצייר תמונה קבוצתית, תיעודית, פורמלית וטקסית, אלא התבוננות על הקבוצה, על החברה, על ה "פוזה" שלה, כשהילדה היא למעשה הבעת עמדה ודעה משלו.

הילדה אוחזת בידיה שני פריטים מוזרים ביותר. תרנגול מת (או חלקי תרנגול). יש שטוענים שזה כנראה הסמל של המליציה, כפי שהוא מופיע בלוגו שלהם. או התרנגול כסמל שמשמעותו ערנות, שחר חדש, וערות מוסרית. בנוסף, אקדח קטן חגור למותניה, שהרי זה פריט גברי, ומגוחך שהוא מוצמד לילדה. יש חוקרים שטוענים שהילדה היא מעין אנדרוגיניות סמויה, דמות סימבולית שמייצגת את הגבול שבין כוח לחמלה ובין מלחמה לאמונה.

תנועת גופה של הילדה פונה בחציו לחזית ובחציו פנימה אל עומק התמונה. תנועה זו מצביעה לדעתי על מעבריות, כאילו היא מופיעה ונעלמת לסירוגין. היא נראית כמרחפת, אין משקל אין מרכז כובד וכל זאת בניגוד חריף לדמויות הגבריות הכבדות. היא נדמית כסוג של רוח רפאים, או מלאך, או זכרון, אולי געגוע אישי של האומן, או אולי סימבול וזיכרון לערכים אבודים.

הצייר לא מסביר מי היא, הוא מצייר אותה כך שנרגיש שיש בה משמעות אבל אינו מספק פתרון ברור. רמברנדט הצייר קשוב בשעת מעשה להלך רוחו, לרחשי לבו, לחזיונות ולמראות שהוא רואה, ושאותם הוא מראה. כל זאת בשעה שהוא יודע בוודאות שהוא קיבל הזמנה שיש לה כללים ברורים וציפיות. רמברנדט הוא הצייר שנאמן לצו הציור, כפי שהוא רואה אותו, חוזה אותו ומקדים את עצמו ואת זמנו. הגאונות בציור זה טמונה בזה שהציור לא נבנה כייצוג ריאליסטי, הוא נערך כמבנה חזותי, רגשי, דעתני.

וברוח השיח כאן אני מבקשת לקחת את הציור הרחק הלאה, והילדה הלבנה השמיימית היחידה במרכז הציור האפל מובילה אותי אסוציאטיבית אל 'הילדה בשמלה האדומה ב 'רשימת שינדלר'. ברוח השיח האינטרטקסטואלי, אני מותחת קווים בין שתי יצירות שנראות לכאורה מרוחקות בזמן ובתוכן, אבל פועלות לדעתי באותו מישור סימבולי.

הילדה, לדעתי, בשני המקרים היא ציר רגשי וסימבולי. יש לה נוכחות חריגה בתוך סביבה אפילה ואלימות. היא נמצאת בתוך עולם גברי, אלים ומאיים. 'במשמר הלילה' מוקפת בלוחמים, נשקים, ב 'רשימת שינדלר' נמצאת בסביבה של טרור, רצח, וגירוש. נוכחות הילדה "קורעת" את המערך, בלתי מוסברת, ובלתי ניתנת להתעלמות.

בשני המקרים היא מופיעה כהבזק של צבע באפילה. ב'רשימת שינדלר' הסרט בשחור לבן, הילדה מופיעה בלבוש אדום בוהק. ב 'משמר הלילה' הציור עטוף באפלה בארוקית והילדה בצבע זהב מלכותי וזוהר. בשני המקרים נוצר אפקט דומה. הילדה מושכת את העין באופן מידי, שוברת את האחידות החזותית והופכת להיות 'מוקד רגשי' ביצירה.

על פי הבנתי ניתן לראותה כסמל בכפל משמעויות. בשני המקרים היא נתפסת כאלגוריה, מטפורה, זכרון, אשמה, תום ואובדן. ב 'רשימת שינדלר' היא סמל של האינדיבידואל בתוך השואה, של הקורבן הבלתי נראה. ב 'משמר הלילה' היא נותרת חידתית. היא לא מתה, היא אינה פועלת, היא נוכחת  ובכך מייצרת השהייה, ותהייה. משהו חזק שאינו פתור. אולי מסמלת את התום מול הסמכות.

ניתן לקרוא את 'הילדה' כמבט שני על גבריות וכוח. בשתי היצירות, הדמויות הגבריות הן הפועלות, המנהלות, והאחראיות. הילדה למעשה מושכת את הצופה הרחק מהנרטיב הראשי. עצם נוכחותה על כל המשתמע חזותית ורעיונית שואלת את השאלה האנושית ביותר "ואני? מה מקומי בכל זה?

אין לדעת אם שפילברג הכיר ומתכתב באופן מודע עם רמברנדט, אבל הגישה האינטרטקטואלית טוענת שכל התרבות היא טקסט אחד גדול, ובו טקסטים מתכתבים זה עם זה כל העת, בין אם היוצר מודע לכך ובין אם אינו מודע לכך. הקריאה האינטרטקסטואלית מזמינה את הקורא הפרשן לגלות את חידות הטקסט, אלה שמצויות בו, ואשר מציצות אליו דרך צורות שונות, רמזים וסימנים.

סיכום: אמנות בין שבר להמשכיות, בין מוסד למחאה

הציור 'משמר הלילה' של רמברנדט נחשב לציור אייקוני מהמאה ה- 17, אך אפשר לראותו גם כעדשה רב שכבתית שדרכה ניתן לבחון את היחסים המורכבים שבין אומנות, חברה, כוח וזיכרון.

רמברנדט, באמצע המאה ה- 17, יצר עבודה שמעמידה דיוקן קבוצתי, אך בו בזמן מפוררת את הרעיון של קבוצה. הוא משתמש באור כדי להאיר וכדי לטשטש. הוא נתן לקונבנציה פורמלית צורה ודרך צורה זו הוא מציב ספק, מתח, והזמנה לקריאה מחודשת של המציאות.

מאות שנים אחריו, בוחר פיקאסו בציור זה ובכך מציף מחדש בדרכו שלו את השאלות שרמברנדט טמן בו. מי נחשב שומר? מה קורה כשאין מרכז ברור? האם קבוצת כוח מייצגת בטחון, או איום? ומה חלקן של הנשים במקרה זה ובחברה בכלל.

פיקאסו בדרכו הקוביסטית, מפרק, זועק, ומציב מראה מודרנית אל ציור הבארוק. בין השניים נוצר שיח שלא עוסק רק בציור ובתכניו אלא בשפה עצמה. שפת הייצוג, והזכרון שנושאת אחריות תרבותית.

אפשר לומר לזכותו של ציור אייקוני זה שבנוסף לפיקאסו שבו עסקתי כאן, אומנים בני זמננו מאפריקה ועד אמסטרדם, ממשיכים להחיות את 'משמר הלילה' כאובייקט פתוח, חי, שניתן להחליף בו דמויות, לשאול דרכו שאלות של זהות, סמכות הדרה ותקווה.

מתוך העיון ביצירה זו, ובשיח שבין שני גדולי דורם באומנות ניתן ללמוד מספר דברים. האומנות היא שדה פתוח של שיחה. שיח בין יצירות יכול להיות נקודת מוצא להשראה, לערעור, לדיאלוג והתמרה. דמויות מפתח. דמויות מפתח הם סמל חי שמבעו יכול להשתנות עם הזמן, ההקשר והתודעה. סגנון הוא תוצר של תקופה והוא כלי שמאפשר צורות ביטוי. ובאשר לחברה, נראה שדווקא מתוך סדק, משבר, ופרגמנט יכולות להיוולד היצירות שממשיכות ללוות את המבט מאות שנים לאחר שנוצרו. מתוך כל זאת ניתן לומר, בין השאר שאם אמני זמנינו ממשיכים לצייר בהשראת ציור עתיק יומין, זה משום שהעולם לא נסגר, וזו כוחה של האומנות כשהיא מתפקדת לא רק כאובייקט וכתוצר, היא זכרון ועדות.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

משמר לילה -הציור הכי יפה בעולם/ ראובן שבת

 

אני אוהב מאוד את משמר הלילה של רמברנדט. למעשה, זהו הציור הכי יפה בעולם בעיניי.

יש לכך כמובן ובעיקר הדברים סיבות אישיות. אולי אפילו אישיות מאוד.

רוב רובם של ציורי רמברנדט הם כמובן עילאיים ויפים מאוד בעיניי.

אבל משמר הלילה עולה על כולם.

הוא מבטא עבר, הווה, עתיד. הוא מראה את החוזק המלאכותי שיש למעמד חברתי( בפרט במה שנקרא-"המעמד הבינוני), לעיתים קרובות  גם את המגוחך שבני אדם מייחסים ללבוש רשמי, לטקסיות. למצבים בלתי נמנעים של "לגבריות" עזה ונחרצת מול "נשיות" חלשה  וחסרת אונים.

הציור הזה ,שממילא הוא יוצא דופן בממדיו (גובה 3.6 מטר רוחב 4.3 מטר), מביע את רבדי השקר של בני האדם, אבל חושף גם את האמת הסמויה. יש לו נחרצות במה שהוא מביע: קומפוזיציה מושלמת, ושימוש מושלם בצבעים.  ולאחר שראיתי גם את סרט המופת של פיטר גרינוויי –"משמר הלילה" (2006) דעתי התחזקה  על כך ביתר שאת..

ציור "משמר הלילה" (1642)  הוא למעשה דיוקן קבוצתי של פלוגת רובאים  של המשמר המלכותי ההולנדי בתקופת רמברנדט. אבל כמוסכם על רבים הוא מעבר לכך, הוא נחשב לאחד מכתבי החידה הגדולים ביותר בתולדות האמנות. הדיון ביצירה, במיוחד בזיקה לפרשנות הקולנועית של פיטר גרינוויי, חושף רבדים של מסתורין, קונספירציה וחדשנות  משמעותית בכלל הפירושים האקדמאים, האומנותיים, הפילוסופים שניתנו לציור זה.

כהערה מקדימה, אציין כי שמה של היצירה מביע גם בראשוניות שלו אלמנט רלגיוזי מובהק. פרוטסטנטי.

היינו-קיימת בציור וקיים גם בשמו הרשמי, השלכה אמונית וזו מעיקרה ובשונה מתפיסה קתולית, מביאה את האפשרות שהאמן מסוגל וצריך כנראה לקיים דו שיח עם הבורא, דרך היצירה שלו. לאו דווקא בהיבט האסתטי-צורני כפי שזה נעשה אצל הציירים הקתולים ברנסאנס, אלא בהיבט של התבוננות פיזית על תנועת "הקיים", על השתקפות "המציאות "לשמה כפי שניתן להראות אותה באופן ריאלי( פנים, לבוש, תנועה, הבעת פנים).

האם השלכה זו ניתנת להטמעה בפרשניות השונות ליצירה? יתכן שכן, ויתכן שלא. אבל הדבר עצמו ולעצמו מתקיים שם בדיאלוג שנמצא בין האמן , לאמונתו, לאלוהים , לקהלו.

 

 

 

1. חידתיות היצירה והפרשנות של פיטר גרינוויי

הבמאי פיטר גרינוויי ,מציע קריאה בלשית של הציור. לטענתו, רמברנט לא רק צייר דיוקן, אלא הטמין בתוכו כתב אישום נגד הממסד האמסטרדמי של המאה ה-17. ששם חברו יחד גם קנאה, אונס וקשירת קשר לרצח

בפאזה של העלילה גרינוויי חודר לעולמו הפרטי של רמברנדט, בזבזנותו חסרת המעצורים, בגידותיו וניאופיו, יחסיו המורכבים והאובסיסיביים עם סיסקיה אשתו, משפחתו, בני דורו, סביבתו.

הספק כלפי האמונה הדתית. הרתיעה מפני הצביעות האנושית, התמידית. הכישלונות הקשים.

את כל זה הריק רמברנדט לתוך הציור באופן גאוני, וכמובן באובססיביות שקטה.

היצירתיות: גרינוויי פועל בתוך חלל דינמי. הסרט נע בין מהירות לאיטיות. תנועות המצלמה חושפות אירועים שוקקי חיים ורגעים אינטמיים. אבל באופן מיוחד מאוד הציור הבלתי מוכן נמצא תמיד ברקע.

אנחנו, הצופים, יודעים מה שרמברנדט הבדיוני בסרט( ואולי במציאות ההיא, הישנה) לא יודע... וזאת העובדה שהציור יסתיים לבסוף וייהפך להיות אחת מיצירות המופת של הציור בהיסטוריה העולמית.

 

הקונספירציה: גרינוויי טוען כי הציור חושף רצח פוליטי בתוך שורות פלוגת הרובאים. הוא מצביע על מחוות ידיים מוזרות, כלי נשק שמופנים לכיוונים לא ברורים ודמויות משנה שנדחקות לצללים כהוכחות למזימה שמטרתה להתנקש בחיי מפקד המשמר עצמו.

 

הדמות המסתורית: הילדה המוארת במרכז הציור (שאינה קשורה לפלוגה) נחשבת לחידה מרכזית. בעוד שהפרשנות הקלאסית רואה בה "קמע" (היא נושאת את סמלי הפלוגה – הטפרים של הציפור), גרינוויי ופרשנים אחרים רואים בה דמות אלגורית המייצגת את האמת, או אולי את אשתו המתה של רמברנדט, ססקיה. ברם, על פי רמזי הסרט, וגם בסממנים בתוך הציור עצמו, ישנם מסמנים ליחסים בינה לבין מפקד המשמר שהוא "הגיבור" הראשי של הציור.

הפסיכולוגיה העמוקה של הציור: רבדי הנפש של הגיבורים הראשיים בציור ובסרט נוגעים לאופי האנושי ומשוגותיו ואולי מופרעיותיו: רמברנדט אכן צייר את הילדה כדומה לסיסקיה אשתו. בסרט לא. גרינויי יצר את המרחק " הבריא" המתבקש בין הדמויות!

אבל הרי לפי הסרט וככל הנראה גם לפי המציאות עצמה, היה רמברנדט בוגדני כלפי אשתו האהובה ונואף. לדעתי, העניין הזה כרסם בו ברגשות אשם

 

התאורה הדרמטית: השימוש ב"קיארוסקורו" (משחקי אור וצל) יוצר תחושה שהדמויות יוצאות מתוך עלטה מוחלטת, מה שמעורר את השאלה: מה רמברנט בחר להסתיר בחושך? ובכן, רמברנט במשחק עמוק וחד זה של אור וצל, יצר למעשה דיאלוג רב תקופתי עם הצופה. גם זה של זמנו וגם זה של אמצע המאה ה21. הדיאלוג הזה שהוא לכאורה שיח אילם של מחשבות והשערות מצד הצופה, חוצה זמנים ותקופות ויוצר כלפי הצופים קריאה מטרידה משהו לפרשנות אפשרית. הנכחה של חוסר אונים ( הילדה) מול עוצמת הכוח הגס( מפקד המשמר). ה"צל" שמסתתר לכאורה בשיקופי האור החמקמקים, מה הם? צל האל רואה הכל ונוכח בכל, או צילה של אפלת הנפשות בציור.

 

2. המשמעות המיוחדת: מהפכה של תנועה

עד לרמברנדט, דיוקנאות קבוצתיים היו סטטיים ופורמליים – הדמויות עמדו בשורה, מסודרות לפי חשיבותן. רמברנט שבר את המוסכמות הללו לחלוטין: הוא יצר למעשה מעין ספונטניות של צילום סטטי בסטילס לפני המצאת הסטילס וגם למעשה מעין סצינה קולנועית נצחית.

 

קולנוע לפני הקולנוע: היצירה אינה קפואה; היא מתארת רגע של התארגנות ליציאה למצעד. יש בה רעש (התוף), תנועה (הנפת הדגל), ודינמיות. הדמויות מדברות, פונות לצופים ומזיזות את כלי הנשק שלהן.

 

הדמוקרטיזציה של המבט: אף על פי שהקפטן וסגנו נמצאים בחזית, המבט של הצופה נודד לכל עבר. רמברנט מעניק אישיות לכל דמות, גם אם היא נמצאת בשולי הציור.

 

3. חשיבותה לעולם האמנות והתרבות

"משמר הלילה" הפך לאייקון תרבותי ממספר סיבות:

 

שיא תור הזהב ההולנדי: הציור מייצג את רוחה של הולנד במאה ה-17 – מדינה של סוחרים ואזרחים חמושים המגנים על חירותם, בניגוד לאמנות הדתית או המלכותית שרווחה בשאר אירופה.

 

השפעה על הדורות הבאים: היכולת של רמברנדט להשתמש באור ככלי פסיכולוגי השפיעה על ציירים מגויה ועד פיקאסו, ובהמשך על צלמי קולנוע (כפי שמדגים גרינוויי).

 

המאבק על השימור: גודלו העצום של הציור (כ-3.6 על 4.4 מטרים) והעובדה שהוא שרד ניסיונות השחתה והעברה במהלך מלחמות, הפכו אותו לסמל לחוסנה של התרבות האנושית.

 

 בסיכומו של עניין משמר הלילה,  נשארת רלוונטית משום שהיא מסרבת "להיפתר". בין אם מקבלים את הפרשנות הקונספירטיבית של גרינוויי ובין אם רואים בה פסגת היצירה הטכנית של רמברנט, "משמר הלילה" מזמין את הצופה לא רק להביט, אלא לחקור. היא מזכירה לנו שהאמנות אינה רק תיאור של מציאות, אלא מרחב שבו החבוי והגלוי נאבקים זה בזה.

 

ההיבט האישי:

בסרטו של פיטר גרינווי על רמברנדט צפיתי שלוש פעמים ובכל פעם אני מנסה ולעיתים מצליח לגלות בו עוד סודות חבויים שלא נתתי עליהם את דעתי.

אבל אני חושב שאם יש יצירה המצליחה באופן מושלם כמעט עד תום, להעלות השוואה ודיאלוג מתבקש בין קולנוע לאמנות או אמנות לקולנוע, הרי סרטו של גרינויי עושה זאת מצוין.

הוא הצליח דרך מעברי מצלמה מדויקים ליצור אותנטיות של תקופה, למעשה להחיות אותה דרך תנועת מצלמה ולצייר אותה דרך תנועת מצלמה. הישג מדהים ביותר. אבל יש לדעת כאמור שגם גרינוויי הוא צייר בעצמו וכך זה מתבטא בסרט.

כך, באופן שהוא כמעט בלתי יאמן מצליחה מצלמת הקולנוע הדינמית להתחבר לציור הסטטי והעל זמני וליצור חיבור משותף, שכולו מהות הדדית משלימה ויופי אסתטי כביר.

ההיבט החשוב מאוד הוא ההיבט האנושי. משמר הלילה חושף בני אדם במצב החיצוני והפנימי . הוא מאפשר במובהק לעין הצופה, גם אם הצופה לא רוצה בכך, להיות ולהיעשות חלק בלתי נפרד מהציור בכללותו. הגיבורים הקופאים לכאורה ומן המתבקש על מקומם, נמצאים למעשה בתנועות דינמיות פנימיות. זה מתבטא בהבעות הפנים, בצבע הבגדים,  במבטים ההדדיים.

כל הדברים הללו הם כוליות אנושית אחת, גדולה, שעדיין לא הייתה ולא נוצרה כמותה בעולם האמונת.  לכן ,זהו בעיניי הציור הכי יפה בעולם