על ההצגה נמר על הגב – בית צבי / מארי רוזנבלום

סיפור המעשה:

גבריאל, בחור חרדי שחי חיים כפולים, נוסע עם ליה, חברתו החילונית, למסיבת הנובה בזמן שהוריו חושבים שהוא חוגג שמחת תורה בישיבה. הוא חוזר בלעדיה ולא זוכר מה קרה. עד מהרה הוא נאלץ להתמודד עם הבשורה הקשה שהיא נרצחה.

אינה, אמה של ליה, אם יחידנית, יהודיה ממוצא רוסי, נאלצת להתמודד לא רק עם מות הבת אלא גם עם הממסד הרבני, המעמיד את יהדותן בספק ומבקש לקבור את הילדה מחוץ לגדר.

  גואה, צעירה חילונית שאמורה הייתה לצאת לנובה, אך שברה את רגלה ומסרה במתנה את הכרטיסים היקרים לחברתה הטובה, ליה.                     לצד האחריות למותה של החברה, גואה חשה כי ניצלה בהשגחה פרטית ומנסה לכפר על ידי התקרבות לדת.

זהו סיפורו של דור שאסון נורא, מנסה  לעצב מחדש את זהותו.

מאת הדר גלרון בשיתוף האנסמבל

בימוי: הדר גלרון

תפאורה: סימון ג'וזף • תלבושות: אופיר סול שבבו

תנועה: גל מדמוני • מעצב תאורה: רונן בן הרוש

הדרכת טקסט: ענת זמש-ריגל • מוזיקה: עדן ביטון.

בהשתתפות תלמידי השנה השלישית, מחזור ס"ב:

יובל אנדבלד, עדן ביטון, לי בלישה, בר בנימין, סימון ג'וזף, דור ירדני, עידן כבירי, מאי לופו, גל מדמוני, ענבר מסחרי, יובל פישפלד נוסן, יובל רייס, אופיר סול שבבו.

כן, עכשיו זה הטרנד. כולנו בנובה, כולנו בוכים, כואבים, צועקים, שותקים, מורדים, חווים אסון על אסון ומגיעים לפלונטר של חיינו.

ההצגה עוצרת נשימה. איש לא יצא מהאולם הקטן. אני לא נשמתי. בתום ההצגה נותרתי יושבת, מסתכלת על הקהל שיוצא חרש, חלקם ניגש ומשוחח עם השחקנים בחרש.

 השחקנים מתאמצים לשחק את הטוב שניתן באולם הקטן, העלוב. לעיתים, השחקנים עולים כמעט על הקהל.

ההצגה מתחילה במסיבה תמימה. הצעקות, השמחה והמוסיקה בחלל הקטן היא בלתי נסבלת, אך יחד עם זאת, אנחנו מרגישים שאנו בתוך המסיבה, כמעט לא נושמים שכן אנחנו יודעים מה הולך לקרות ואיך המוות מגיע ואופף את כולם.

קשה להכיל כזה עצב ובו זמנית, להיזהר שלא ידרכו עליך. הבמה על כל פינותיה מנוצלת עד תום. כל מדרגה או מבואה צועקת, כואבת ואין סוף לצער.

היה חסר לי התמקדות על דמות אחת או שתיים. כולם בלטו, כולם צעקו, הכאב היה בכל פינה.

לאחרונה  נכחתי במספר הצגות, בלט, שירה, סרטים. 

כולם מכניסים כל נושא שניתן לגעת בו ולכן, לעניות דעתי, אני יוצאת עם תחושה של החמצה.

כנראה, שקשה מאוד לספר סיפור קטן אחד, אולי לא ניתן.

אנחנו, כנראה, לא יכולים עדיין להכיל את גודל האסון ולכן נוגעים בכל זווית אפשרית בכדי להביע, לצעוק.

השחקנים עשו את המיטב, גלרון, שאני מאוד מעריכה אותה, עושה את המיטב בנתונים כה דלים.

הקהל, ברובם מבוגרים, עוזב את האולם בשקט והולך לדרכו, לכאבו, לאסונו שלו.

חשוב לצפייה, מעורר מחשבה.

מצטטת קטע מההצגה:

"דמיין שאין גן עדן

נסה, זה די פשוט

אין גיהנום תחתינו

השמיים... סתם קישוט

ואם יש אלוהים

הוא נתן לך חיים*

 (לוקחת את הרובה )

*דמיין שאין גבולות

נשמע כמו הזייה

עולם בלי מלחמות

חיים באהבה

דמיין ת'אנשים

טורפים את החיים... אהההה.*

אל תגיד שאני חולמת

בשבילי כבר מאוחר

את עיניי אני עוצמת

עד שתבוא אליי מחר

כולם :

אל תגידו שהיא חולמת

בשבילה כבר מאוחר

במותה היא מבקשת

עולם יפה יותר , מחר …"

Marie

מתרשמת רושמת – מארי רוזנבלום